מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[ידך אל שנה אל עם מבכים]

מאת: יהודה הלוי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

יָדְךָ אֵל שְׁנֵה אֶל עַם מְבַכִּים

בֵּין מֹכֵר וְקֹנֶה אוֹר יִשְׁעָךְ מְחַכִּים

טַל עַנְנֵיהֶם אוֹר

הוּרַד כָּל גְּאוֹן נֵזֶר פְּאֵרָם

וּבְרַעַשׁ סְאוֹן סֹאֵן לְעֹדְרָם

נָא הַקְשֵׁב שְׁאוֹן קוֹלָם בְּשִׁבְרָם

כִּי שַׁתָּה שְׁנֵי גָלוּת אֲרֻכִּים

נָא הָעֵז לְמִקְנֶה נַהְלָאִים וְרַכִּים

וּלְמַחֲנֵיהֶם אוֹר

וּלְקַרְנֵי רְאֵם הָיוּ אֲלָפִים

שׁוּבָה נָּא רְאֵם דַּלִּים עֲיֵפִים

בְּנֵי אָמָה וְאֵם עָלַי אֲסֻפִים

הָיוּ עַל שְׁנֵי צִדַּי לְשִׂכִּים

קַח נָא בֵּן מְעֻנֶּה מִשֹּׁסִים וּמַכִּים

וַהְמוֹן שְׁנֵיהֶם אוֹר

דַּלֹּתִי וְלִי מָגֵן וְשֶׁמֶשׁ

יִהְיֶה גֹאֲלִי מָחָר כְּאֶמֶשׁ

יִכְתּוֹשׁ בַּעֱלִי יִקְצוֹר בְּחֶרְמֵשׁ

לִמְחוֹת שֵׁם בְּנֵי עָוֶל וְאַשְׁכִּים

לִנְקֹם לִי לְמִשְׁנֶה חִצִּים הַמְדַכִּים

אוּלַי עֲלֵיהֶם אוֹר

הֵן אֶתְנַחֲמָה בִּנְעִים דְּבָרָךְ

אִם יִתְמַהֲמַהּ קִצִּי וְאָרָךְ

לֹא אִכָּלְמָה כִּי צָץ וְדָרַךְ

כּוֹכָב יַעֲנֶה מֵהַחֲרַכִּים

בָּא אוֹרֵךְ וְהִנֵּה יֹשְׁבֵי שַׁכִּים

נָגַהּ עֲלֵיהֶם אוֹר.

יהודה הלוי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה הלוי
יצירה בהפתעה
רקע

ניחומים

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

חנות-מכולת.

מעבר למפתן פנימה עומד אברך בעל זקן קטן ושחרחר-כהה ועיניו כלות לקונה.

אביב – והוא במלבושו העליון עם הצוארון של עורות-חתולים נקרחים. לרגעים הוא מזדעזע מבלי משים.

– קר למי שאין לו דמים – הוא מתלוצץ ב“תרתי משמע” לנוכח אחיו הנכנס.

אחיו צעיר ממנו והולך בטל. בסוף הקיץ העבר שב מאחת ערי רוסיה הפנימית, מקום אשר שם עבד בצבא כל ארבע השנים, כפי שהוא אוהב לסהוד על עצמו בקצת אנחה ובקצת גאוה, ועדיין לא מצא לו כל עסק.

– היה היום איזה פדיון?

– פדיון?.. מהיכן, אני שואל אותך. כלום נקוב כיסו של הפריץ, כי יפול הפדיון מתוכו?.. חֶה, וכלב שוטה כלום סר הוא לכאן?

ישראל, – כך הוא שמו של “החנוני החדש” – כשהוא משוֹחח את אחיו, הריהו משתדל ברטט-עצבים משונה להיראות כ“בריה” וכמומחה, הלעז, כי עוד לא “התחרץ” וכי עדיין בבחינת “אברך סמוך על שולחן-חותנו” הוא לגבי מסחר – קשה לו מכל.

– כוס מי-זֶלטר! – נדחף החנותה אחד מ“גויי”-הרחוב. ישראל שמח, לכאורה, על הסר; ברם בלבו, למרות רצונו, רותת רגש של פחד מפני ה“גוי” ששתה לשכרה. בתנועותיו, אמנם, ניכרת הכרת בחירתו עליו, בחירת יהודי צלול-ראש על גוי שיכור כלוט. ואולם מתהלך הוא אתו כל העת בזהירות מרובה וזריזות של פיוסים…

רגלי הנכנס מתמוטטות. בכל גופו הכבד והמדכא הוא נופל על הכסא שאצל השולחן הקטן ומשמיט לארץ את גליון העתון שהיה מונח שם.

– היכיתיה!.. – מתחיל הוא את פזמונו – היכיתיה, שׂרוּל, התשמע? היכיתיה… ואיך לא אַכֶּנה? הא, שׂרוּל… את מַריה שלי… איך לא אַכֶּנה? את מי היא מסובבת? אה? לבלתי אשתה? איך לא אשתה? הא, הגידה, איך לא אשתה? –

– מתאפקים… חייב אדם… למשול ביצרו…

– מה?.. אדם?.. וכלום איני אדם לבלתי אשתה? שׂרוּל, הגידה לי, כלום איני אדם? מה לו ולי? מדוע הוא מכּני?.. גריגוֹרי אינו ירא… גריגוֹרי אינו ירא, שׂרוּל… גריגוֹרי אינו ירא את השוטר… יכה לו…

הוא מתופף באגרופו של חזהו. החנוני האומלל מסתובב אצל אורחו בשפת חלקות ולשון רכה, מפייסו בכל מיני אמרים וחושש שמא יקניטו, אל יפָתח פה לשטן…

– נוּ, לך לביתך, גריגורי, לך לביתך, בשם ד'. די לשבת, די, לך לישון, לך. שלם ולך.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.