רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
"מִשְׁנַת חֲסִידִים"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א: הִסְתַּכְּלוּת

“­­­­­­– ההסתכלות היא כעין השפעה מעילא לתתא…” (לקוטי אמרים).

כקרן אור יקרות תופיע אלי מאלה הימים, עודני נער, תמים הייתי ועם אנשי החסידים התהלכתי; וכמראה הקשת בענן כן חודר ובוקע נוגה סביבי, בוקע ומאיר את חשכת התהום.

החסידים ואנשי-מעשה האלה, הם וחזיונותיהם ודרכיהם, באים וחונים מול עיני רוחי. והנה זכרון אחד יעלה על לבי. בליל בהיר היה הדבר, בשלהי הקיץ. קרני הירח בלוית כוכבי השרת נוצצים בשמים, הקסם שבהם נראה מבעד חלוני בית אבי; וכמו יד נעלמה מַחזקת בי ומושכת אותי החוצה… אבל בטרם התגנבתי לצאת, ניגש אלי אבי ויצווה עלי להישאר בבית, לשמוע שיחות זקני תלמידי-חכמים אשר ישבו אתנו, והם חסידים ששימשו את הזקן “בכבודו ובעצמו”.

עיני ולבי היו נתונים לכוכבי השמים ולמלכת הליל; אבל בעל-כרחי אני יושב בקצה השולחן הארוך לפני מנורה מאירה באור כהה; ואשמע את השיחות והדברים על-אודות “החומר העכור”, על ה“חטאים” שבחיים ועל חובת האדם לקַדש את עצמו במותר לו…

בכובד-ראש המה מדברים, צל יחלוף על פניהם. ואני, מבלי משים, כמו עוצם אנכי את עיני מראות אותם, כמו מתרחק אנכי מעליהם לרגע, רק לרגע; – ולפתע פתאום אני כבר עומד על הסף, ולפָני הוד הרקיע נמשך בלי סוף.

עוד נער הייתי; לא היה לי מושג מהקרעים שבחיים ובעולם, מהתעיות והטעיות. הכל היה עוד שלם בי והכל אחד.

מודה אני, שאחר-כך, כאשר נשבו עלי הרוחות מצד אחר ונשקעתי ראשי ורובי בהשכלה “בת השמים” ובמלחמת ה“חרות” עם ה“סכלוּת”, והחילותי לקצץ בנטיעות ובגפנים, – חשבתי את כל האזהרות, בנוגע ל“החומר העכור” והצורך לקדשוֹ, לדברים בדויים, שהמציאו אותם רק כדי לאיים בהם על הבריות.

אבל מדוע יעשו כסבר הזה? שאלתי את נפשי; מדוע תהיה יד האדם באדם, לסגור את דרך החיים בעדו ובעד משאות נפשו? מדוע זה שופכים אנחנו את הכוסות המזוגות לנו על שוליהן?.. כזאת וכזאת שאלתי אז, ואתקלס בקדושים ובעושי רצון יה, בעושים ובמעשים. חשבתי אז עלמא הדין כבי-הילולא; מטרת האדם היתה בעיני לחיות וליהנות, ליהנות ולחיות. אוי להם לבריות, אמרתי, שמניחים חיי-שעה, בעוד שהכל אינו אלא חיי-שעה. והנה שוב גדלתי וחשבתי בדרכי. הפליגה ספינתי לים, החילותי להיות צופה ומביט, לחשוב לדרכי האדם עלי אדמות ובאתי לכלל דעה, שבעלי ההנאה לחוד גם עושים שקר בנפשם…

אמנם כן, שקר הוא ואחיזת-עינים להעמיד את כל החיים ומהותם על ההנאה ועל צרכי החומר, שקר הוא והטחה כלפי מעלת האדם. לא נאה לאדם לכפוף את קומתו הזקופה תחת משא מלחמת חייו החָמריים והזמניים, שהם חוזרים ובאים, חוזרים ובאים.

חולדה זו גוררת ומַנַחַת, גוררת ומנחת מבלי לדעת למה היא מנחת; אבל חולין הוא לאדם להיות אוכל ושותה ולהיות נהנה וחוזר ונהנה, אחרי שבדבר זה אפשר לעולם להתקיים באחרים, בשאר החי למינהו. –טרח אלהים לברוא את האדם בצלמו; חיבה יתירה נודעת לו לאדם, שיודע הוא שנברא בצלם. הידיעה הזאת גם דורשת מאתנו להתדמוֹת ליוצר; וההתדמוּת הזאת היא תכלית האנושיות, תכלית הכל… אחרי שהאנושיות היא סיכּוּם הבריאה ותוצאותיה מראשית ועד אחרית.

“מלמד שנתאווה הקדוש-ברוך-הוא לעשות שותפות בתחתונים”, בבני אדם… במעשי-ידיו אלה, שאם זכו נעשו גם הם שותפים למעשי בראשית, לההויה כולה.

ימים באים לאדם, שבהם יתרומם מעל לחמרוֹ המבדיל בינו ובין קוֹנוֹ, ימים אשר בהם יתגדל ויתדבק באורו של עולם. והאור הזה נוגע במסתרי נפשו, מעורר ומניע את המהות שבו; ואז יבין וירגיש, מי הוא ומה הוא, ילמד לדעת את ערכו, יכיר את עצמותו ואת מלאכותו בעולם ובחיים.

הן אדם קדמון ראשון היה, אשר הכיר את אדון ההויה, ובו רק בו התגלה בתחילה אדונו של עולם…

בכל החיים ומהלכם ושלל צבעיהם, בכל מרחבי התולדה ודברי ימי רוחניות העולם, רק האדם “מייחד יִחוּדים”, רק הוא עולה בסולם אלהים. בלעדי האדם אין סולם לאלהים.

האדם הוא עינו של עולם כביכול… הוא היחיד בכל הבריאה, בתור בעל צלם, צלם אלהים יודעים; אחרי שבלעדיו, בלעדי השגתו והכרתו, הרי ההויה והמציאות חסרות הן כל הכרה ודעת.

האדם הוא ראשית דעת והוא הוא אבי הדעה, מחוללה ומולידה. הבריאה בכל הודה והדרה, הכל בה בבלי-דעת. בתבל הכל עיור… אין מי יודע את רבונו, אין מכיר ואין יודע. – – –

חללה של המציאות והמונה לא עלו כמסור ומקובל במחשבה להיבּראוֹת; אחרי שהמחשבה נבראה רק באדם, שהוא סוף למעשי בראשית… קדמה ההתפשטות להתבונה רעותה; והתבונה, המהות היודעת את עצמה, היא רק מנת חלק האדם, היא תכליתו ותכלית העולם כולו. תכלית העולם היא הידיעה, ורק האדם יודע את קונו וממליך עליו קונו. נורא ונשגב הדבר להרגיש את עצמנו כעומדים במקום היותר גבוה, לדעת אותנו כאלהים. “בכל הבריאה הבהיק השם יתברך בהירתו, וביותר בהאדם שבו הבהיק משרשו” (תורת חב"ד). בני-האדם הם ה“רועים” בהעולם ומלואו; בלעדיהם יש רק מרעה צאן, אבל עין פקוחה אין… נלך ונרעה…

לעתים ישכח בן-האדם ראשיתו, ככל החי למינהו ישתקע ביון מצולת החיים החָמריים, וחיה יחיה בלי חשבון ובלי הכרה ודעת. אבל ימים אלה לא יארכו לו; הוא לא יוכל לכלוא את הרוח שבו, וכל עולמו הפנימי מקבל דחיה רבה ועצומה.

דחיות רוחניות כאלה, תסיסות אלהיות, התרוצצו בכל אתר ואתר, בכל זמן עידן, מראשית תולדות האדם ורוחו. מה רבות הנה לאדם! על ידיהן יתקדש, יתעלה ויתרומם; על ידיהן יתחנך שלא להתיחס אל קניני העולם על פי מה שנוגע לתועלתו ולמטרתו לבד, כי אם לעמוד נגדם מבלי פניה והטיה לצרכיו הוא. האדם עוזב אז את חוגו הצר, מבטו קצר-הרוֹאי יתרחב; נכנס הוא אל חלל העולם הגדול, מתהלך בו לרחבו ולארכו וחודר למה שלמעלה ולמה שלמטה, לפנים ולאחור. הוא מחליף אז את הצורות במהות, את הקליפות בתוך; הוא מקיף הכל ותופס הכל.

הנני רואה בכל מלחמת האדם בתולדתו הארוכה רק מלחמת התוך עם הקליפה… מלחמת החוג הרחב עם החוג הצר. – נלחם האחד המוחלט עם הפרט הנבדַל, להיות שגם אחרי היבָּדלוֹ והתפרטותו, הרי הוא עודנו תלוי ונארג בקשר האחדות, שאינו ניתק לעולם…

גם בהתפתחותו הרוחנית של כל עם ועם משפט הבכורה לקבלה העיונית והשירית על כל הסתכלות מחשבית והגיונית; ולא מבעי אצלנו, עם חכם ונבון. – בן עמנו שקוע בצורה אחת של החיים; גם הצד הרוחני שבו נוטה ביותר לחומר. הגלוי לוקח את רוח העברי שבי יותר מהמופלא והמכוסה; מבכּר הוא את הדבר הנוגע לו על פני ה“עצם כשהוא לעצמו”. ולא עוד אלא שגם באלהים, בהויה המופשטת “דלית מחשבה תפיסא ביה”, הוא רואה רק את האב-שבשמים, אלהים שמתיחס אל בני-אדם “אם כאב אם כאדון”… אבל הנה בימי הקבלה והחסידות התרחב המבט גם בבית יעקב; החל היהודי להרגיש, כי לא זאת היא תכלית החיים והעולם, שיהיה האדם רק “סר מרע ועושה טוב”. זאת הפעם אשר הכיר, שסוד אחדותו יתברך הוא למעלה מן הצורות הללו. – חדל האדם גם לבקש חיי-שעה רוחניים והחל לפנות לבו לחיי העולם והמציאות.

האדם בעולם הקבלה והחסידות מחבק זרועות עולם ומחפש אחרי מסתרי החיים. על יד החוקים והמשפטים הרבים, התורות והדרכים, הדעות והמחשבות, שמצא המקובל או האיש החסיד לפניו, בתור דברים נמסרים מפה לאוזן או קבועים במסמרות הכתב והמכתב, שלא ימושו גם מפיו, הרי הוא מוצא בחיים ובעולם פנים חדשות וחיים חדשים. – הוא מרגיש בכל פעם בקרבו התעוררות של מעלה, “תרועת אלהים”; והקריאה היא מאל בורא ומחַדש את עולמו ואת בריותיו ושופך עליהם את חסדו.

באותה שעה, אשר מעבר האחד התגבר בישראל החפץ לשמור בזהירות יתירה כל המסוּר מימי הר סיני, בעת שהגיעה האוֹרתוֹדוֹכסיה העברית למרום קצה, ולימדה והזהירה את האדם לעשות ולשמור כל קוצו של יו"ד, בשומה פניה רק אל נחלת העבר שממנה אין לגרוע; ומעבר השני נראתה נטיה אחרת, לעזוב א תוצאות התולדה והיהדות גם יחד וללכת לבקש מרעה מחוץ לתחום, – אז סלל לו חלק גדול מישראל, מבלי שים לב לשתי הקצוות האלה, האוכלות אשה את רעותה והסותרות זו את זו, דרך חדשה בחיים וביהדות ובעבודת-השם.

ביודעים ובלא יודעים, בין בעת ש“העמידה החסידות למשפט את כל התנאים והאמוראים עם הרבנים מדור דור”, ובין בעת שעשתה את עצמה כפופה להם ולכל אשר אמרו וגזרו, – יצרה לה החסידות חיים חדשים. –גדולים מעשי השטן “לשבור את החבית ולשמור את יינה”; אבל לעתים עוד יותר קשה לשפוך את היין ולשמור את החבית… קשה להכניס חיים חדשים במעטה עתיק-ימים. מלאכוּת כזאת נתמלאה בדברי-הימים להתפתחות תורה שבעל-פה, שלמרות היותה שונה בתכלית השינוי ממהלך הרוח בתורה-שבכתב, העמידה את עצמה בשורתה כאילו השתלשלה ממנה ומרוחה. ומה שעלתה להתנאים והאמוראים עלתה גם לאנשי הקבלה והחסידות. בשניהם שמאלם דוחה מה שימיהם מקרבת: ובכל זאת אין בזה פשרה ותיווּך, אין בזה הרכבת חדש על גבי ישן… זרים היו הקבלה והחסידות, חדשים מקרוב באו, רוח חדשה, שלא פיללו בני ישראל הם ואבותיהם, מנשבת בם; אבל כמעט קט, והמה התאזרחו כעקרת ביתם ויַכּוּ שורש בלבות בני עמנו, באופן שבני היהדות העיקרית, הם שכבר עמדו בבית מעידן ועידנים, קיבלו מאת החדשים את השם מתנגדים 1.

שלוש מידות בחסידות: התלהבות, התדבקות וקדושה; ושלשתן מתאחדות באיש חסיד לאחת.

על ידי ההתלהבות תתחזק נפש בר-נש והיא הולכת וסוערת, רגשותיו הולכים וגדלים, הולכים ומתחזקים; על ידי ההתלהבות יעבור האדם את תחומו והנהו יותר ממה שהוא; מבקש הוא להיות יותר ו“הוא עולה על גבו”…

היִחוּד הוא הסרת הקו המבדיל בין העולם שלו ובין העולם שמחוצה לו… אז יתבטלו החושים והרגשות ובר-אינש טועם מעין שנת-עולם, בלי חלומות ובלי הרהורים; אין מחשבה אז ואין דעת, אין כונה ואין רצון, הכל מתהווה לאחד, לאחדות גמורה.

על ידי המידה הראשונה ינסה האדם להיות יותר ממה שהוא, ועל ידי השניה – יחדל להיות את אשר הוא; אבל על ידי המידה השלישית, הקדושה, הוא עומד על עצמו, על תוכו: הוא מקודש… גם כל החולין שבו יטהרו ויזדככו – והיה לעצם טהור. אינני רואה בחסידות לא כיתה ולא מפלגה, גם לא סיעה דתית, העוזבת את החיים והמונם ובונה לה במה מחוץ למחנה; – היא נעשתה לאט לאט לקנין העם ולה גם החיים למנה, יען כי בכּל היא מוצאת את חלקי האור והמסתתרים, “ניצוצות דקדושה”.

היא ידעה לצרף את האותיות ואת המעשים מבלי הבדל.

מנויה וגמורה אצלה, ש“רצון העליון בבחינת פנים הוא המקור המחיה את כל העולמות”; אבל היא גם יודעת, שכל אדם ואדם הוא בבחינת אוהל מיוחד, ולו מדרגה מחוחדת, שהשכינה שרויה בו, והאלהות מתגלה שם (חב"ד). ה“שם יתברך רוצה שיעבדוהו בכל האפנים”, וכל האפנים הם רצונו יתברך.

זה מעמיד מהות העבודה על ההשגה וזה על היִחוּד; זה על המדרש וזה על המעשה; זה על המוסר וזה על הצדק; זה על הדין, וזה על השלום ועל גמילות-חסדים; זה על הפשטות וזה גם על יסוד שבתפארת.

כל בעל נשמה יתירה מצא לו את אַרחו; כל אחד הולך למקום שהוא הולך ורוח אחד לכולם.

נזירים הם האנשים הללו מחוץ, אבל לא מבפנים; נזירותם לא תבוא מתוך צער ויאוש, להיפך, בהם תרנן ותריע הנפש, במצאה את אשר ביקשה, והיא הולכת לבטח דרכה.

החסידוּת היא כעין שירה ארוכה, ולה גם ריח שדה מיוחד. החוט המקשר את האדם עם הטבע ושנפסק באשמת הפלפול והחנוך ההלכתי, החל להיטווֹת עוד פעם. בן אדם מישראל החל למאס בחיי קרנות בישיבת כרכים הקשה להזדככות רוחו, ויחל לחפש את המקומות שאנשים בהם מעט וילך גם אל היערות, המדבריות והמערות.

לא ברב-עם ימצא אנוש את צרכיו הרוחניים, כי אם בהתבודדות; שם, הרחק משאון החיים והמונם, בהיותו שוכן לבדד, הוא מוצא את דרכו ושם יהיה לאשר הוא…

בשם הבעש"ט אמרו: ומשה היה רועה – משה היה למה שהיה על ידי שהיה רועה… רועה במדבר וקרוב לקול אלהים המתהלך.

והרב הזה בעצמו בטרם התגלה לבני-אדם היו עיניו נשואות אל היער, רק אל היער; ושם ביער היה רועה את עצמו.

 

ב: בְּיום דִּין יום הרת עולם!

יום יעמוד במשפט כל יציר לפני אבי כּל. לפני דיין, שאין לפניו משוא-פנים ושהוא מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה… ומלאכים

יחפזון ויקראו לפניו בספרים הנפתחים, על-אודות אלה שנכתבים לאלתר ועל אלה שתלויים ועומדים. אבל ביום זה נשתנו הסדרים – כם ספרם של “צדיקים גמורים” לא נחתם לאלתר, כי קמו היום מקטרגים ומשטינים רבים, והם מטיחים דברים כלפי צדיק אחד גדול, כלפי “גאון” אדיר שזכה לשם “שר התורה”.

הזקן הזה, שכל ימיו לא מש מאהלה של תורה, ושנפשו התעצמה תמיד בתורה, ותר בה לארכה ולרחבה – הוא עומד עתה עטוף לבנים לפני הדום כסא המשפט, עומד מבלי דעת את אשר לפניו, עיניו נעות ושפתיו דובבות. הוא חוזר על משנתו…

באה התורה אז, חוגרת שק וקוראת: “קלני מראשי! חדול חדלתי להיות מגינה על בני?” – והיא מניחה את כל אוצרותיה הכתובים והמסורים על הכף של זכות; גם כל תרי"ג מצוות, הן ודקדוקיהן ודקדוקי דקדוקיהן, באות שיירות שיירות, כדי להכריע בכוחן את הכף לצד זכות; אבל הכף של חובה, שעליה מונחות אשמות אותו גאון, אינה זזה ממקומה.

עליה אינה מונחת אותה העין, שנתנו לאלכסנדר מוקדון, בעמדו לפני שערי גן-העדן, רק עבירה אחת לשמה… אתא קלילא, שנברה מן התנגדותו של זה אל תורת החסידות.

החסידות באה לפתוח לבם של בני ישראל ולקרבם לאביהם שבשמים; מגמתה היתה למרק את ה“בשר ודם” שבאדם, להאיר חשכת נשמתו ול“העלותה לשרשה”, והא קרא עליה מלחמה…

אמנם כוָנתו לטובה היתה; אבל הוא “עיכב את הגאולה”, בדחותו בשתי ידים את היושבים בסתר עליון. וגם בבוא אליו גברא רבה, שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום מלא חכמה בינה ודעת, וביקש כניסה להיכלה של תורה, סגר את הדלת לפניו.

באים מכל עבר המונים המונים לקטרג על אותו גאון. גדול הרעם בפמליה עליונה; והוא – עומד מבלי נוע, עומד וחוזר על תורתתו, פומיה לא פסיק מגירסא.

בית-דין של מעלה. הללו אומרים חייב והללו אומרים זכאי. המחייבים מרובים על המזכים, והנה אחרי רבים להטות.

אבל, השכינה לא תדע מנין, בת-קול יוצאת ואומרת: אליהו עבדי טהור, כוָנתו טהורה ומשנתו טהורה! אבל כדי לכפר על השגגה שיצאה מלפניו בחייו, יבוא מדי שבת בשבתו, ברדת היום, לשמוע תורת ישראל בני.


  1. עיין במאמר ל“תולדות החיוב והשלילה”, “על פרשת דרכים” ספר ראשון  ↩

המלצות קוראים
תגיות