מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חולות הזהב

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

היתה שעת צהרים ועל הספה שבחדר שכב ילד. זיזי הצמר הדוקרניים אשר לכיסוי היו מדגדגים בגבו וגופו היה מיטלטל בצער ועיניו משוטטות אל התקרה ואל הקירות החשופים מדי ואל הארון ירוק-הזכוכית, אשר דלת מדלתותיו תלויה על ציר אחד וכלי חרסינה לבנים משתעממים בתוך בטנו. בעיניו התחרו זה בזה שממון וחלום; וברפרף מבטו על ספר הלימוד והמחברת שעל השולחן, בא המרי ומחה את שניהם: מה שוממים הדברים שבספר.

מן החלון הגדול אפשר לראות את הים במורד הרחוב. מן הגג רואים את נמל יפו ואניותיו. הים רועש כל היום, ובלילה, כשאתה מקיץ, אתה שומע את קולו. מדוע אין מספרים עליו מאומה בבית הספר? מדוע אין המורה מגלה לאן פונות האניות מן הנמל, ומי הם רבי-החובלים, ומדוע עורכים משחק צפירות ודגלים?

הוא העוה פניו, ובהתעגל פיו לפיהוק ממושך ועצוב, עלה, לפתע, זכר חולות הזהב בלבו.

במעלה הדרך, בחצותך את רחוב אלנבי הגדול, אתה חומק ועובר אל פסי הרכבת ומשם שמאלה, לאורך השקמים הבודדות, משתרעים החולות. ואחריהם – גבעות הפלא וערוצי-הנחל הקטנים ואדמת-החומר האדומה של שׂרוֹנה החרושה. סמוך לכל אלה נמצא הבית האדום והגדול, בית מסתורין שרעש מכונות עולה מתוכו. הלאה מזה עומד ביתם של האחים התאומים. כל אלה עלו בזכרון הילד הכלוא בחדר הגדול ולבו יצא אליהם ודפק בחזקה.

בדומיה שילשל את גופו מן הספה הדוקרנית והציץ לעבר המטבח. אמא היתה עושה שם במלאכתה ומזמרת לעצמה. דלת המרפסת החיצונית היתה פתוחה. הוא שם את רגליו בסנדלי עור וחמק לרוחב המרפסת ומיד מצא את עצמו על המדרגות הצוננות המובילות למטה אל הרחוב ואל הדרור. ברכיו רעדו וצינה התגנבה סמוך לכתפיו, בהתבדר שרווּלי חולצת הטריקו.

כל עוד בתי השכונה בעקבותיו לא חש בטחון ושלוה. אך בהיותו מרוחק מהם האט צעדיו ובנטותו אל מעט הצל השרוי בשולי הבתים החל לבו מתרונן בקרבו. הוא הרים מקל דקיק מן המדרכה והיה פורט בו על מוטות הגדר. עיניו גדלו ועמקו. הנה יעבור על פני סוכות הגזוז ויסתכל בצלוחיות המלאות מיצים צבעוניים; ישמע קול פעפוע של מי סודה שוצפים לתוך כוס ויחזה מקרוב בששה אנשים המצטופפים בתוך המכונית האפורה, המסיעה בני אדם לאורך הרחוב הגדול. שוטר עומד בפרשת הרחובות והילד דוחק עצמו לפאת הדרך, שלא יבחינו בו ולא יחזירוהו הביתה.

מכאן והלאה חוצות שדרות בהירות ודלילות את הרחוב ומימין מתנוסס ועומד הבנין הקודר של הגימנסיה ובקצה השדרה מזדקר מגדל המים הכפול.

חום הצהרים גובר והולך. הילד תר אחר צל של ממש, הוא רוצה לפוש מעט. העוברים והשבים כולם גדולים ואין ילדים נראים ברחוב. הוא רואה עצמו תמהוני, וכל שאר הילדים נראים לו שרויים בבתיהם בחסות הברית האיתנה שבין הורים לילדיהם, מקשיבים לקול אבא ואמא ושיעוריהם מתוקנים ואין הם צפויים להצלפותיו של המורה ולא לטרוניותיה של אמא.

אילו יצא ילד אחד ויחיד מתוך בית מן הבתים! ילד אחד ויחיד, שיהא, כמוהו, רדוף-עוועים, נע ונד בשמש הצהרים!

אבל הרחוב מתרוקן גם מן המבוגרים. אור הצהרים יוקד עתה ומסנוור על כל סביבותיו. נפשו מתעגמת עליו והוא שואל את עצמו אם לא שטות עשה בצאתו מן הבית. האם לא טוב יותר לרבוץ על הספה הסומרת ולהביט אל קרביו של הארון הירוק.

אך מיד עולה זכר ביתם של התאומים בלבו, ושולי החולות והבית האדום, כולם ניצבים לפניו והם אפופים מרחקים וכמיהה. מלים חרישיות, רחוקות, עולות מתוך לבו והוא מדמה לראות בנוף החולות גם את אמו, את אמו לא כמו שהיא עכשיו, אלא כמו שהיתה לפני שהחלה מקפידה בענין השיעורים ובית-הספר, ולפני שהיתה גוערת בו ומצליפה לפעמים, ופניה רציניות וטרודות. הוא זנח את הצל הקריר והוסיף ללכת אל העבר הרחוק. פסי הרכבת הנה הנם ועתה הוא פונה שמאלה, והשקמים, על נופן הגדול, לפניו. מכאן ועד לבית האדום פסיעות של מה-בכך. יש לבוסס מעט והחול הלוהט יסתנן לתוך הסנדלים וידגדג את אצבעות הרגלים; ומתחת לכל שקמה יכול אתה להפיג את החום במקצת ולחפון לך כמה פירות מתוקים. כאן רועות עזים שתים וייתכן שהן של הורי התאומים. ראה כיצד הן סומכות רגליהן הקדמיות בגזע השקמה. העזים אינן מבחינות בו. לוּ יש שׂכל בקדקדן, כי עתה קפצו ובאו אל בית התאומים וגילו את אזנם, כי הוא בא לבקרם ומשתוקק לחברתם. אך העזים ממשיכות ללחוך בירוק המועט שבחולות.

בית התאומים הנהו לפניך. והבית האדום אף הוא כאן, צר וגבוה וחלונותיו כולם דומים זה לזה וערוכים בסדר למופת. מדוע אין אדם נראה למלוא רוחב החולות? והתאומים – היכן הם? חצרם ריקה ודיר העזים שלהם פרוץ. על מרפסת ביתם יושבים אנשים, אך מרחוק אין לראות מי הם. לבו לא יתננו לבוא לחצרם. מסתבר שיסיימו ארוחתם בקרוב ויצאו לראות בשלום עזיהם; והוא יקדם את פניהם כאן, ליד השקמים.

ומה יאמר להם בבואם? הן לא נאה להודות שבא משום שיצאה נפשו לראותם; משום שחפץ הוא בהם, בשיח ושיג עמהם. הן לא יספר שהלך כל אותה כברת-דרך ארוכה רק כדי שיוכל להיות במחיצתם.

יאמר, למשל, כי זקוק הוא מאד לכדורי רובים ובא למצוא לו מהם בתוך החולות. הן ידוע לכל שכאן חנו צבאות התורכים ויש כאן כדורים בשפע. דבר זה יגיד להם ואיש לא יחשוד בו ולא יעלה על דעת שום אדם, כי הילד מילט את עצמו מן החדר הגדול ומן הארון הירוק ומאמא ומהכנת שיעורים ומארוחת צהרים, כדי שיוכל לראות את התאומים, את הידידים-עלי-אדמות שביתם שתול בארץ הפלאות אשר לחולות הזהב, בתחום הגבעות והנחלים ואדמת-החומר החרוּשה והבית המסתורי, האדום.

כך יגיד להם: זקוק אני לכדורי רובה. והם יאחזו בידו, כל אחד מהם יאחז באחת מידיו, ויראו לו את מקום הסתר המבורך, שבו הם חופנים כדורי-רובה בשפע. הם יצרפוהו אליהם ויעשוהו איש-סודם. וכל היום כולו, עד נטות הערב, וגם לאחר מכן, יהיו חופרים בחול וצוברים כדורי-רובה לרוב. אך לא איכפת גם אם לא ימצאו אפילו כדור אחד! ובלבד שיהיו התאומים סמוכים אליו ויהיו מפטירים דיבורים לעברו, והוא יהיה מדבר אליהם, עונה ושואל, מגלה סודותיו וקולט צפונותיהם. הוא סומך גופו אל השקמה ונח בצלה, מכין עצמו לשעה ארוכה של ציפיה, כי אין כל סימן של חיים בוקע מן החצר שלהם.

נראה שנתנמנם. כי הנה הוא מתעורר לקולו של אדם המשורר לעצמו וצועד ובא מאחוריו. ערבי הוא זה. מקלו על כתפו ושולי השמלה מרשרשים ומופשלים על ידיו. הערבי קרב אל אחת העזים וגירד בגבה בחיבה.

״שלך?״ שואל הערבי.

״לא״, עונה הילד וצוחק.

רגש של תודה פעם בלבו לערבי, המדבר אליו ונוהג בו מנהג גדולים ומיחס לו בעלוּת על מקנה.

״של מי?״ שואל הערבי.

אך בטרם יענה, נשמע קול רוגז מעבר לבית התאומים ואדם מגודל זקן יצא מצל המרפסת ובא ועמד אצל הגדר. הערבי הניח לעז והמשיך דרכוֹ בצעדים נחפזים. בעל הזקן עוד הוסיף להסתכל בילד, כמי שאיננו יודע אם יניח לו וילך או יגרשנו. לבסוף עקר רגליו וחזר לבית.

הרהור נחפז ניצנץ בלב הילד: הוא יהיה נטפל לאחת העזים ובעוררו על ידי כך את רוגז האיש, יראוהו התאומים ויבואו לקראתו. אך לבו לא נתנו לעשות זאת מיד, ולפני קוּמוֹ על רגליו התנמנם שנית, כנראה, כי בפקחו את עיניו היה צל השקמה ארוך מאד וגלי החול הטילו צללים אף הם, זה על גבי זה, רכים ושוקטים.

כשקם לאחוז בצוארי העז, חש כי רעב הוא ובדידותו החלה מציקה לו שבעתיים. העז השתמטה מידו ובהיות לבו נרגז ורוחו מעכירה והולכת, הרים אבן ויטילנה בראש הבהמה. זו קפצה על רגליה וברחה מאצל העץ.

מיד עלה קול-חרפות גס מן המרפסת, אך איש לא קם להתבונן בו מקרוב. רק נזוף נזפו בו ובמלים רעות ודוקרניות, אשר לשמען היה לב אמא מתכווץ מאד, קיללוהו והאיצו בו לקום ולהסתלק.

הוא לא מש ממקומו ומצפה היה שעקשנותו תאלץ את התאומים לצאת ולראות במתהווה. אך שום תנועה לא קמה בבית.

עכשיו ידע כי יצא דינו לבדידות גמורה. שוב לא האמין, כי יקרה הנס והוא יבלה בחברת רעיו. וגם אילו באו – אמר בנפשו – הלא עתה לא נותר זמן רב, כי יש לחזור הביתה לעת לילה. היום נטה לערוב. הצללים נתארכו וצל הבית האדום נגע בגדר חצרם של התאומים. שמש אדמדמת החלה מציצה מבעד לעפאי העץ והוא כבר אמר לקום ולחזור. תקוה קלושה עוד נתעוררה בלבו: אולי יבואו התאומים להחזיר את עזיהם לדיר.

הוא נתנמנם בשלישית ונעור עתה מקול אדם הפונה אליו. על גבו עמדה אשה – אם התאומים היתה ודמתה להם כל כך – ובידה פרוסת לחם ועגבניה ונתח גבינה לבנה ונוקשה. היא אמרה:

״מהיכן אתה בא, ילד?״

״לא איכפת לך״, פרץ קשות, אך מיד הצטער וריכך עצמו והוסיף: ״אני מחכה פה למישהו… תיכף אלך כבר…״

היא שמה בידו את פרוסת הלחם והעגבניה והגבינה, והוא נטלן ואף כי הציק לו הרעב מאד, לא החל לועס אלא לאחר שנתרחקה והלכה לעבר הבית.

הלחם היה יבש אך העגבניה היתה עסיסית והגבינה מלוחה וטובה וריח כבשים עולה ממנה. הוא לעס במתינות ובליל הרהורים חילחל בו, אשר את פשרם לא ידע.

הוא אמר לעצמו כי צר שלא באו התאומים; וכן אמר שהמאכלים הללו, אשר אמם שמה בידו, טובים ומשמחים יותר מכל שפע המאכלים אשר אמו אונסת אותו לבלוע על כרחו, בבית.

אילו היו מזמינים אותי לגור אתם – חשב נוגות – כי אז הייתי עובר מיד לביתם.

בדמיונו ראה כיצד יקומו יחדיו בבוקר לבית-הספר וכיצד יהיו חוזרים יחדיו, מבוססים בחול, אל החצר ואל דיר העזים ואל המרפסת האפלה. לא עוד יתעורר בבוקר לקול גערות אמא, המאיצה בו לקום לתוך דירה גדולה, ללא ילדים וללא רֵע, להסב אל ארוחה שופעת דברים רכים ושמנוניים וריריים. לא עוד ישרך דרכו מבית-הספר, בלי חמדה בלב, אל החדר הגדול אשר בתוך ארונו הירוק מלבינה חרסינה משועממת.

הוא לעס את הפת המתובלת בגבינה, עיניו היו יבשות, ללא דמע, אך בלבו ידע שהוא בוכה.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. תחרות שחיה (פרוזה)
  2. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

חמר וקדש

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)

______

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל בתחלת שובם לתחיה: עזרא ונחמיה.

עזרא דאג לקדושת העם ולחייו הרוחנים, ונחמיה עמל להיטיב גם את חייו החמרים. עזרא “הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט” והבדיל את הנשים הנכריות, ונחמיה הוסיף ובנה את חומת ירושלים, נצח בעצמו על עושי-המלאכה מבלי לפשוט בגדיו גם בלילה, השיב להעניים את “שדותיהם, כרמיהם, זיתיהם ובתיהם ומאת הכסף והדגן, התירוש והיצהר”, אשר נשו בהם העשירים, הביא “אחד מן העשרה לשבת בירושלים עיר הקדש ותשע הידות בערים”, ובכל פעולותיו נראה, כי הוא היה האדם הראשון אשר בא “לבקש טובה לבני ישראל”.

ופעולת שניהם הביאה ברכה מרובה לשבי הגולה. הם אמצו אותם בחומר וברוח ויתנו להם תורה ודרך-ארץ, דת אל וחיי אדמות.

אחרי מותם קמו דורות אחרים, ומסבות הזמן גרמו, כי לעזרא היו תלמידים נאמנים, אשר האריכו את פעולתו לדורות, ולנחמיה לא היו תלמידים.

תלמידי עזרא היו אנשי כנסת הגדולה, החסידים הראשונים, הסופרים שנקראו גם פרושים והבאים אחריהם. כלם דאגו בעד הרוח, סלסלוהו ורוממוהו, “ספרו כל האותיות שבתורה”, תקנו נוסחאות של תפלה ועשו סייגים לתורה. אך בעד חיי החומר של העם לא היה מי שידאוג. תורת-החיים ופקודיה, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ", נהפכה לתורת חיי הנשמה אחרי המות. כל העולם כלו היה רק כפרוזדור לפני הטרקלין, ומי ישים לב לפרוזדור? הטרקלין צריך להיות מרווח, מלא אור, מהודר בכלים נאים וכיוצא בזה, אבל הפרוזדור יכול להיות קטן וצר, מלא צללי-אופל וריק מכל דבר המרחיב לבו של אדם.

עד כמה היו החכמים מזמן ההוא מוכשרים להבין איזה דבר הנוגע לחיים החמרים, יוכיחו לנו דברי בן-סירא, המלאים ענין גם מפאת מבטו על חכמי זמנו, גם מצד מצב האומנות בימים ההם. הוא אומר לנו (בפרק ל"ח):

“הוגה בדת אל לא יעמול במלאכה ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם”

“חורש בבקר איך יחקור ונוהג במלמד איך ילמד?”

“בעמל ופרך יבלה שנותיו ותמיד **שיחתו את פָרים”**

“חניוני לבבו לשדד אדמתו ולבלול לבקריו בקר וערב”

“חרשי עץ ואבן יומם ולילה לא ישבותו”

“ומפתחי פתוחים על משמרתם ישקודון לתאר ולשנות מעשימו בהשכל”

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.