מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אורח (נוסח א׳)

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הוא מנה את המעות שבידו. בקושי יספיק לארוחת-בוקר ביום המחרת ולדמי-נסיעה לתל-אביב. האוטובוס האחרון כבר יצא והלילה לא יוכל לחזור. ומסביב – המושבה ובה עשרות ואולי מאות מכרים שמלפני עשרים שנה.

הוא ירד לאטו ברחוב עזרא.

כאן אסור להיחפז. הבתים שרויים באפילה ובדממה. ליד הספסל שבחצר לא פרחו השנה שיחי ורדים, אבל קול שרשרותיו של כלב, משתרכות וניגפות בגרוטאות, נשמע בחשיכה.

הייכנס?

ומה יאמר? אפשר שכבר נגלד הפצע ושוב אין מתאבלים על הילדה שמתה לפני שנים רבות כל כך. אפשר שאבא ואמא שלה, זקנים שהתנחמו בנכדיהם, לא יזכרוהו אפילו.

בית הכורכר של נתניה עדיין עומד על תלו. בחלונות חושך. אם ירצה יכול הוא להציץ. הפעם לא יצטרך לטפס על פח הפוך. אבל סבה של נתניה איננו שם ואפשר שגם המלאכים מתו בינתיים.

הוא הציץ בבית אלמנתו של עזריאל. עץ התות נעשה קטן כל כך, מתחתיו ניצב שולחן ועליו מנורת-נפט ואל השולחן הסבו איש ואשה. אפשר שהיתה זו האלמנה שנישאה שנית.

האיש בחצר הבחין בו ושאל אם מחפש הוא כאן דבר.

הוא ענה שאינו מבקש מאומה.

מחשבת זדון עלתה בלבו וחרון שובב התלקח בו. הוא קרב אל העץ, הישיר מבט אל עיני האשה, ואמר:

״לפני עשרים שנה גר כאן אחד ששמו עזריאל. היה עובד במוטור. איפה הוא?״

האשה שתקה. האיש גיחך ואמר:

״הוֹ, מת מזמן מזמן״.

״מת״, ענתה האשה אחריו.

״סליחה״, אמר, ״חשבתי שעדיין גר כאן״.

והלך. הלך לעבר גבעת בית-הכנסת הישן, לעבר חצרה של המשוגעת, ירד מן הגבעה ובא לרחוב המיליונרים. נכנס בחצר ועלה במדרגות. הקיש על הדלת.

איש זקן פתח.

״אריה בבית?״

״הלך לישיבה. במרכז החקלאי״.

ירד וחזר לרחוב. בא לחצר אחרת. חזר והקיש על דלת. אשה צעירה פתחה.

״שמואל בבית?״

״נסע לתל-אביב… אני אשתו. רוצה למסור משהו?״

״שמך אסתר?״

״כן. מה פתאום?״

״לא זוכרת אותי?״

הסתכלה בו ממושכות. חייכה, הנידה כתפיה, פרשה ידיה.

״באמת שלא זוכרת״.

הוא נקב בשמו. האשה הצעירה קימטה מצחה. לא זכרה.

״למדנו יחד בבית-הספר, בכיתה אחת. אינך זוכרת?״

לפתע זכרה. הושיטה לו ידה בשמחה.

״היכנס. משונה שלא נזכרתי תיכף״.

נכנס אחריה לחדר מואר ובהיר. רהיטיו חדשים. שטיח פרסי פרוש על הרצפה, במזנון נוצצו כלי גביש חדשים ועל המזנון ניצבו כל כתבי ביאליק וכל כתבי ארלוזורוב וכל שירי יהודה הלוי והמילון של בן-יהודה עטוף בנייר צלוֹפאן.

״אתה רואה״, אמרה, ״אני ושמואל התחתנו״.

״משונה״, אמר וחייך, ״שדווקא את ושמואל. נדמה לי שהיה מרביץ לך בבית-הספר״.

״הוא הדביק לי מסטיקה בשערות. ועכשיו, אתה רואה, מתחתנים… שב בבקשה. תשתה משהו״.

״מה הוא עושה עכשיו שמואל?״

״פקיד… מזכיר. ומה אתך?״

הוא נתקשה להסביר. החוה תנועה בידו. חייך. לבסוף אמר:

״גם כן בערך אותו דבר״.

״מאיזה מפלגה אתה?״

שוב נתקשה לענות. אך היא הוסיפה מיד:

״בעצם מה אני מבלבלת לך את המוח. למה אינך יושב? תיכף נשתה משהו. רק סלח לי רגע״.

ויצאה.

הוא הביט סביבו. מאחוריו עמד ארון בגדים מעץ לימון ובפינה ניצבה ספת-שינה כפולה, מרופדת בירוק. מעל לספה היתה תלויה תמונה צבעונית. נדמה לו שהוא מכיר את הנוף. כלום לא היה זה רחוב עזרא? אך מיד צחק בלבו: זו היתה רפרודוקציה של סיזאן. כיצד יכול היה לטעות? סיזאן לא היה מעולם ברחובות.

אסתר חזרה ודחפה לפניה עגלת-תה ועליה קומקום, ספלים וביסקויטים. ״אתה עוד לא יושב. למה אתה ככה מביט? חדר נחמד, לא? זהו הבית של ההורים שלו. אתה זוכר?… מה אני מדברת, ודאי שאתה זוכר. הלא באת לחפש אותו כאן. שב כבר. איפה שאתה רוצה. אתה יכול לשבת פה, על הספה… בעצם, מה אתה עושה ברחובות? לא שאני חוקרת אותך, רק נדמה לי שלא היית פה המון שנים; בכל אופן לא ראו אותך״.

״באתי במקרה ונתקעתי פה ללילה. איחרתי את האוטובוס האחרון״.

״והתחלת להסתובב ולחפש את העבר?״

״בדיוק״.

״עבר זה עבר. תמיד זוכרים״.

״ברור״.

״הייתי מזמינה אותך ללון אצלנו. אבל שמואל איננו… וההורים שלו כאן… אתה מבין… זקנים עם כל מיני דעות…״

״שטויות. אני כבר לקחתי חדר במלון. תודה רבה לך״.

״איזה מלון?״

״זה, שמה, על יד התחנה״.

״על יד התחנה? יש שם מלון? לא ידעתי… בעצם יש לך המון מכרים פה״.

הוא חש שפניו אדמו. דומה שגם היא הבחינה בכך ושתקה. הוא גמע מן הספל ואמר:

״הסתכלתי בתמונה ופתאום היה נדמה לי שזה מרחובות. רק אחר כך ראיתי שזה סיזאן״.

״סיזאן? לא ידעתי שזהו השם. קיבלנו את זה לחתונה. זה מזכיר לך את רחובות? משונה. לא שמנו לב. עכשיו אני באמת חושבת שאולי זה דומה. אתה מומחה לאמנות, אני רואה״.

״מומחה לרחובות״.

היא צחקה.

״בעצם אתה יודע שתמיד היית משונה קצת. תסלח לי שאני פתאום אומרת לך את זה. אבל לאט לאט אני נזכרת בכל מיני פרטים. היית ילד כזה, בישן, תמיד בעצמך. נכון, או שאני טועה? כי עכשיו אתה נראה לגמרי אחרת; אף על פי שאם לחשוב קצת אז גם עכשיו… באמת סלח לי שאני ככה נכנסת לך לנשמה. מדוע אינך שותה?״

״תודה. שתיתי. אני לא מפריע לך? נכנסתי ככה פתאום. די-מאוחר״.

הוא קם. אף היא קמה.

״אתה בהחלט לא מפריע. להיפך. נזכרים קצת בימים ההם״.

״אבל צריך ללכת. לא נעים לבוא מאוחר למלון״, אמר.

״תיכנס פעם. שמואל ישמח מאד. אני בטוחה. הייתם קצת חברים, נדמה לי״.

״להתראות, אסתר. נחמד אצלכם. כלום לא השתנה. רק הרהיטים״.

היא צחקה שנית. הושיטה לו ידה וליוותה אותו לדלת.

״להתראות״.

״שלום״.

הוא עבר בין הברושים שבחצר, גישש דרכו באפילה שנתעבתה, יצא ועבר לרחוב עזרא ומשם לכביש הראשי ולמרכז המושבה. כאן האיר החשמל וכמה בתי-קפה היו הומים מאדם.

ליד אחד הקיוסקים ראה את מיקו מזרחי.

מה למיקו ברחובות, בעצם הלילה? מאז נשתחררו מן הצבא לא ראה אותו.

״מיקו, יא-מיקו, מה אתה עושה כאן?״

מיקו קפץ לקראתו ותפס לו בשתי ידיו בשמחה.

״תראו, תראו את מי פוגשים כאן״, שאג מיקו, ״מה פתאום הורדת את השפם?״

״שמע מיקו, טוב שפגשתי אותך. בוא נשב רגע. יש לך זמן?״

״בשבילך חבּיבּי, עד חצי המלוכה. תראו איך שהוא נעשה עם נימוסים! ממתי זה?״

״כמה המלוכה שלך היום?״

״מה זאת אומרת, כמה?״

״נשארתי בלי פרוטה בכיס ונתקעתי פה במושבה. תן כמה גרושים. צריך למלון״.

״גרושים כמה שאתה רוצה, אבל אתה לא צריך שום מלון. יש לי פה אחות עם משפחה. יש די מקום. אכלת כבר ארוחת ערב?״

״אם אתה קורא לכוס תה ארוחת ערב, אז אכלתי״.

״בוא, יא-מסכּין. נמלא אותך במשהו״.

הם פנו והלכו לעבר שעריים התימנית שבשיפולי הכביש, גיששו בקירות הבתים ומיקו פתח לפניו דלת הפונה לרחוב.

״היזהר שלא תשבור את הראש. כאן יורדים במדרגות״.

מן המדרגות פנו ימינה ונכנסו לדירת מרתף. בחדר ניצב שולחן-עץ עגול ושחור, ולו רגל אחת בטבורו. ליד הקירות ניצבו מיטות ברזל משופעות במצעים ולידן שרפרפי-קש, שבעה במספר. נורת-חשמל ערומה היתה תלויה מן התקרה, מטפטפת אור צהוב על השולחן. דלת הוליכה לחדר שני ומשם עלה קול אשה:

״אברהם, כבר באת?״

״זה אני״, אמר מיקו, ״הבאתי לך אורח. בואי תראי אותו״.

״ואני חשבתי שזה אברהם״, אמרה אשה שמנמנה עטופה בחלוק בית כחול, שהגיחה מתוך החדר השני.

״זוהי אחותי״, אמר מיקו, ״וזהו הפרא-אדם ששכב יחד אתי בבוץ ובכינים״.

אחותו של מיקו ניגבה שתי ידיה בחלוק הכחול והושיטה ימינה.

״אתה היית עם מיקו בצבא?״ אמרה ונאנחה, ״ברוך השם ששניכם בחיים. תשב״, שוב נאנחה, ״כמה מתו, כמה מתו, הה? אוה, יא-אלהים, כמה מתו!״

״עזבי עכשיו להיות זקנה״, אמר לה מיקו, ״הבן-אדם הזה רוצה משהו לשים בקיבה״.

״בטח. בטח. רק תשב וכבר אני עושה אוכל. גם כן אברהם יבוא תיכף. שושנה, שושנה, איפה את כבר?״

מן החדר השני עלה קול-נערה:

״תיכף אמא. אני גומרת את התפוחי-אדמה״.

״זה הבת שלי, עוזרת לי קצת בערב, לפני שיבוא אבא שלה מהעבודה״, אמרה אחותו של מיקו, ״תמיד בא כל כך מאוחר… גם כן חייל משוחרר. קיבל קיוסק. יושב שמה עד חצי הלילה. נפצע במלחמה אז לא יכול לעבוד קשה… שושנה! תביאי קודם את הלבן!… תיכף יבוא האוכל. שב חביבי״.

הוא לטש עיניו לעבר הדלת.

לבֶּן ותפוחי-אדמה – חשב בלבו – חלב חמוץ ותפוחי-אדמה מטוגנים.

״מה יש לך?״ אמר מיקו, ״רוצה משהו? בוא נראה לך. זה בחצר. אל תתבייש. אתה כמו בבית״.

״עזוב שטויות״, אמר, ״לא רוצה לעשות כלום. יש לך סיגריה?״

מיקו שלף מכיסו חפיסת סיגריות.

״אתה נראה עצבני, יא-חביבי. אל תפחד. אין פה מוקשים. מה אתה מביט בדלת הזאת? זה מטבח. לא ראית אף פעם מטבח? בחיי שאתה נעשית ציבילי. שב כבר. קח אש… איפה היית כל הזמן? עובד משהו?״

״בת כמה הבת של אחותך?״

״מה?״

״הבת של אחותך, בת כמה?״

״מי, שושנה?״

״כן.״

מה זה מענין אותך? נפלת על הראש?״

״תענה כבר״.

״בת כמה שושנה?״ קרא מיקו אל אחותו, שחזרה בינתיים למטבח.

״שתים עשרה כבר היה בחורף״, ענתה אחותו, ״לומדת בכיתה ז׳. רק קצת חלשה על כתיבה… אמרה המורה שצריך לעשות בבית שיעורים על כתיבה״.

״אני עושה לה את השיעורים״, אמר מיקו.

״אתה?״

״בטח״, הסביר מיקו, ״אני לוקח את התנ״ך ובוחר איזה דבר שמתאים בשביל הזמן שלנו, וקורא. והיא כותבת ואחר כך אני רואה אם יש שגיאות״.

״מה אתה מתכוון מתאים בשביל הזמן שלנו?״

״תראה הערב. אני אמצא לך בתנ״ך איזה דבר שיתאים בדיוק. בתנ״ך יש לך דברים מתאימים בשביל הכל. מלחמה. שמחה. צרות. בחורות. הכל״.

את דבריו האחרונים של מיקו לא שמע. בדלת המטבח הופיעה נערה, נושאת פנכת תפוחי-אדמה בידה.

לא. היא לא דמתה לשרה.

היא צעדה אל עבר השולחן, מדודות ומתונות, והחדר הקטן כמו נתרווח מכוח הילוכה השקט.

״בואו לאכול״, אמרה, מבלי לפנות לאיש מהנוכחים.

מיקו גרר שני שרפרפים ומשך ביד חברו והושיבו. אחותו באה אף היא ובידה צלחות ובהן חלב חמוץ.

שושנה שבה למטבח וחזרה והביאה מזלגות וכפות.

היא נטלה לעצמה שרפרף וישבה.

״תאכל״, אמרה לו אחותו של מיקו, ״אברהם בטח יבוא מאוחר״.

הוא נטל כף בידו ואמר לאכול אך לפתע חייך אל שושנה, הביט בה ארוכות ושאל:

״מה קודם, לבּן או תפוחי-אדמה?״

שושנה הביטה בו, במיקו, הביטה באמה ושתקה. הוא חזר על שאלתו.

״לא חשוב״, אמרה שושנה לבסוף, ״אבל יותר טוב קודם לבּן״.

״חביבי״, אמר מיקו, ״אתה צריך לנוח הרבה. תאכל. תאכל כבר״.

הם אכלו בדממה עד שנתרוקנו הפנכות. שושנה קמה ואספה את הכלים מעל השולחן ונשאתם למטבח.

הם הציתו להם סיגריות ועישנו בשתיקה.

אחותו של מיקו נטלה כלי-תפירה בידה והתקינה עצמה למלאכה.

קול שיחה עלה מן הסמטה. אחותו של מיקו תלתה עיניה בחלון המרתף וראתה זוג רגלים צועדות.

נאנחה ואמרה לאחיה:

״תעשה היום שיעור לשושנה?״

״ברור״, אמר מיקו, ״היום נעשה שיעור לכבוד האורח. תיכף אני אמצא משהו מתאים״.

הוא החל מעלעל בתנ״ך-מיסיונרים קטן.

מתחילה עילעל במתינות, כמי שנהירים לו שבילי הספר. אך משלא מצא ״משהו מתאים״ החל כועס על התנ״ך שהכזיב. היה הופך דפים בחפזון וכמעט שתולשם. מן התהלים חזר לספר שמות ומשם לאיוב ומאיוב לשמואל א׳, עד שהחל מקלל בינו לבין עצמו.

לפתע פרץ בצחוק.

״יא-סא-לאם!״ שאג מיקו, ״מצאתי משהו בדיוק״.

״מה זה?״ שאלה אחותו.

״זה בדיוק לכבוד האורח… בשביל שתבינו אני אסביר לכם. זה הבחור מצאתי אותו ברחוב בלי פרוטה בכיס ועוד לא אכל ארוחת-ערב. ועכשיו תשמעו. שושנה! בואי לכתוב משהו״.

שושנה באה מן המטבח, מנגבת ידה באלונטית. היא נטלה עפרון, מילקוט שהיה מונח על אחת המיטות הוציאה מחברת וישבה אל השולחן.

ריסים ארוכים סוככו על עיניה המושפלות ואור החשמל הצהוב נשפך על הדף הפתוח.

״תכתבי״, אמר מיקו כשחיוך רחב מתפשט על פניו.

״׳תפלה לעני כי יעטף ולפני ה׳ ישפך שיחו׳. אתם הבנתם? העני זהו החבר שלנו שיושב פה בלי פרוטה. תכתבי הלאה: ׳הוכה כעשב ויבש לבי כי שכחתי מאכל לחמי׳. הבנתם? הוא לא אכל אפילו ארוחת-ערב״.

שוב געה בצחוק.

״ועכשיו תמשיכי סתם, שושנה, בשביל הכתיבה: ׳דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות. שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג׳״.

מיקו הניח מידו את התנ״ך.

״נו, תגיד בעצמך, מתאים או לא?״

״מאה אחוז״, אמר חברו, ״יותר מתאים לא יכול להיות״.

אחותו של מיקו נרדמה על כלי-התפירה שלה. שושנה קרבה אצבעה אל פיה לאות שתיקה.

״עובדת קשה״, אמר מיקו.

אחר כך ניגש לבדיקת השגיאות במחברתה של שושנה. זמן רב היה הופך ומשוה לספר שבידו ומסמן בעפרון. לבסוף מסר לחברו, לבדיקה סופית. במקום ״קאת״ כתבה שושנה ״כעט״ ובמקום ״שקדתי״ כתבה ״שכתתי״ אבל המלים ״כצפור בודד על גג״ היו כתובות ללא שגיאות. כל כך פשוטות הן ומצויות עד שאפילו ילדים אינם טועים בהן.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  2. תחרות שחיה (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

לְיַד הַחַלּוֹן

מאת רחל המשוררת (שירה)

לשכנתי – טוביבה

יֵשׁ גַּם נַחַת, גַּם מַשֶׁהוּ נַחַת

בְּתֵבֵל הַנוּגָה הַזֹּאת:

בֶּחָצֵר הַקְּטַנָּה, מִתַּחַת,

לִשְׁכֶנְתִּי – גִּנַּת יְרָקוֹת.


בַּגִּנָּה, בִּתְלָמֶיהָ הַשְּׁנַיִם,

תַּלְתַּלֵּי אֲפוּנָה יָפִים

וּצְנוֹנִית חַכְלִילִת עֵינַיִם

וְזַנְבוֹת בָּצָל חֲצוּפִים.


וּמִבֵּין הַתְּלָמִים מִתַּחַת

אֶל חַלּוֹן חַדְרִי הַמּוּרָם

דְּמוּת-עָבָר אֲהוּבָה וְנִשְׁכַּחַת

מְטַפְּסָה וּמַבֶּטֶת דּוּמָם. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.