מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אורח (נוסח ב׳)

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לפני למעלה משלושים שנה נתמניתי, מטעם עצמי, מושל מדינה לא קטנה, שהשתרעה על פני כמה וכמה חצרות, בקצהו של רחוב היוצא אל השדות. היו לי בתים ורפתות, אורווֹת וחמורים, תרנגולות ויונים. כמה אריסים, נשים וגברים, היו מביאים ומוציאים בחצרותי ומכולם חביבה היתה עלי סופיה יוסיפובנה, אשה זקנה, צנומה וזריזה, שקולה דק וצרוד מעט אבל האור שבעיניה צלול וכחול והיא סרה למשמעתי, ובכל אשר אלך תשׂאני על זרועותיה וגם מאכלי ומשקאותי מידיה באו לי, אם מוגשים בכף אל פי ואם נתקעים אל לועי בתוקף הפצרותיה, אשר נעתרתי להן, בהיות לבי טוב עלי.

אמי ואבי, אשר התגוררו באחת מחצרותי, פנו אליה, בלחצי אותם או בהציקי להם, כמנהג המושלים; וסופיה יוסיפובנה הושיעה אותם חיש מהרה, כי היתה מרואות-פני כל הימים, יוצאת ובאה לפני באין מעצור.

שנים רבות חלפו מאז ואנוכי ירדתי מכל נכסי, גם הוּדחתי ממלכותי והייתי ככל האדם.

עד שבבוקר אחד, בשבוע שעבר, פסק לפתע זמזומו של גלגל הזמנים ואני יצאתי מביתי ורגלי הובילוני אל מקום אחד וממנו אל מקום שני ושלישי, עד שנכנסתי אל התחום שבו השתרעו חצרותי בשכבר הימים.

בלכתי, עצמתי את עיני ואמרתי בלבי כי אחזור ואפקחן כאשר תעמודנה רגלי על מפתן ביתה של סופיה יוסיפובנה. וכך הייתי מהלך מתחום אל תחום ומזמן אל זמן ועיני עצומות. מי שנתנסה במלכוּת יודע שאין כל רבותא בענין זה. והנה ידעתי, כי אני חולף על פני בתים קטנים, שגדרותיהם אבני-כורכר וגגותיהם רעפי-מארסיל אדומים. שמעתי נביחותיהם של כלבים שמתו לפני חצי יובל שנים וזכרתי את בעליהם, הנחים בבית-העלמין, תחת מצבותיהם החיוורות.

אותה אשה זקנה שהכרתי בשכבר הימים, בחצרותי, היתה כבת שלושים וחמש שנים, באותם הימים; משמע – צעירה יותר משהנני כיום. ובת כמה היא עכשיו? כבת שבעים? דבר זה אדע מיד, שכן אמרו לי קולותי כי אני קרב ובא אל הבית שבו היא יושבת.

ואמנם בפקחי את עיני מצאתי את עצמי על סף הבית המבוקש. עליתי בשלוש המדרגות המובילות אל מרפסת הכניסה ודפקתי על הדלת. משרתת רכה בשנים פתחה לי ואמרה כי גברת הבית תיכנס תוך שעה קלה. נטלתי לי כיסא, ישבתי ותליתי עיני בתקרה. ומיד חזרתי וקפצתי על רגלי. בתוך הנברשת שנשתלשלה מן התקרה, בתחתית אגן הזכוכית הוורודה, נתלבט זבוב, שנכנס שמה שלא בטובתו ולא מצא רגליו לצאת. מיד הכרתיו. הלא זה הזבוב שהיה שם לפני שלושים וחמש שנים, בעוד אני שליט באותם מקומות. שעות ארוכות הייתי נוהג להזין בו את עיני, בלי שיהיה לאל ידי להושיע. פגריהם של כמה מאות מאחיו של אותו הזבוב היו מוטלים בתחתית האגן ושיווּ לו מעין קישוט אפל, כבאותן זכוכיות ונציאניות, שיש בהן משקעי-צבע לקישוט.

ומאחר שפגשתי במכרים ותיקים, נתתי עיני בכתלי הבית והסתכלתי בעיניהם של זקנים וזקנות, נתונים במסגרות שחורות-מוזהבות, והכרתי את אביה המנוח של סופיה יוסיפובנה, אותו זקן צנום שהיה רומז לי באצבעו לקרב אל כורסתו והיה צובטני בלחיי. הוא היה האחד בכל הממלכה שלא היה מוראי עליו. ואם אומר שהיה מוראו עלי, לא יהיה הדבר רחוק מן האמת.

השפלתי עיני אל שולחן הכתיבה, המרופד לֶבד ירוק, ותחת הזכוכית הסדוקה שכיסתה אותו מצאתי עשרות תצלומיהם של בני הבית האחרים, דודים ודודות, בנים ובני בנים, מהם זכורים לי יפה ומהם שנולדו לאחר שעקרתי מן המקום וכולם מטובעים באותם סימני היכר של עיני-תכלת עמוקות ועצמות לחיים רחבות ומשופות ופיות דקים וקפוצים – סימנים שאין אתה טועה בהם.

ואחר-כך ראיתי את הדיותה העשויה שיש שחור, זה שבעלה של סופיה יוסיפובנה היה מטביל בה את עטו ורושם חשבונותיו, לאור מנורת-הנפט ירוקת-הסוכך, בערבי הקיץ הארוכים. באותו עט היה מנופף כלפי הפרפרים שבאו אל האור והיה מסלקם מניירותיו, כשהוא מזרזם ב״קישטא״ רגזני, שאין בו רוגזה אלא העמדת-פנים של רוגז; ממש כשם שהיה גוער בילדים ששלחו ידם, מן הרחוב, לקטוף שקדים ירוקים מעל עציו.

את מנורת-הנפט הירוקה לא מצאתי על השולחן ובמקומה היתה שם מנורת חשמל שהכתובת ״מדינת ישראל״ טבועה בכן-הפליז שלה. אבל כשפניתי לאחורי, נגלתה עלי מנורת הנפט ממרומי ארון-הכלים. ומן הארון הביטו בי כמה מן הפנכות העמוקות ועליהן דמויות אָמוֹר ומלאכים, דיאנה ואילותיה, ככל שזכרתים וככל שידעתים.

רצפת הבית היתה פסיפס של מרצפות שחורות ולבנות, אבל מאחר שלא היו בידי הבנאים מספרים שקולים מכל צבע, מצאתי על נקלה אותם מקומות, מתחת לשולחן, שבהם היו שתים-שלוש מרצפות שחורות נתונות זו בצד זו, עוינות וזועמות, מזה שלושים שנה ומעלה.

״אדון אחד מחכה לך״, שמעתי קולה של העוזרת. וסמוך לכך חרקה כף-המנעול והדלת נפתחה. לפני ניצבה זקנה גרומה, כחולת-עיניים.

נתתי בידה שהות לזכור ולהכירני והיא היתה מצפה שאפתח פי ואומר לה מה אני מבקש. והנה פקע מיתר בלבותינו ונחוש איש לקראת רעותו. דומה שהייתי מצפה כי סופיה יוסיפובנה תרימני מן הרצפה ותשׂאני אל המטבח, להשקותני כוס חלב. אבל היא לא יכלה להניפני מעל המרצפות. זקנה היתה וחלושה.

ואז, לפתע פתאום, הגיע אל קצו הדרור אשר קורא לי באותו יום ואנוכי הוא שנטלתיה בזרועותי, והיא קלה כנוצה ושקופה כאויר.

ביקשנו לומר דברים זה לזו, אבל עינינו היבשות היו מיבבות בלא קול. ובעוד היא מקוננת על אוניה, שנתנדפו והלכו לבלי שוב, חשתי אנוכי, מתוך אימה שאין לה תואר, כי שוב לא יניפני שום אדם בזרועותיו וכי שוּמה עלי לשׂאת עצמי בכוחותי שלי, כוחות שלא ביקשתי משום בריה להעניקם לי.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. תחרות שחיה (פרוזה)
  2. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

אגרות למשה קלמנסון

מאת דוד פרישמן (מכתבים)

[משה קלמנסון – מחבר הספרים “ענות עני” ו“עשרה מאמרות לשאלת החנוך”, שפרישמאן מזכיר אותו פעמים אחדות במכתביו אל וויסברג, היה טפּוס אוריגינאלי במקצת. הוא התוודע לפרישמאן על-ידי וויסברג, באותם הימים שוויסברג היה נמצא בריב עם יהל“ל, והשתדל להטות את “משכילי” קיוב לצדו ולחרחר ריב ביניהם ובין יהל”ל. על-פּי השפּעת וויסברג כתב קלמנסון מאמר גדול, – הוא המאמר “בינות לגלגל” הנזכר במכתב השני – נגד מאמרו של יהל“ל “גלגל החוזר” שנדפּס ב”השחר“, אשר בו נגע יהל”ל בכבוד וויסברג. את המאמר שלח קלמנסון בראשונה ל“העברי”, אבל כפי הנראה קצה נפש עורך “העברי” בכל הפּולמוס הזה, והשיב את המאמר בחזרה. באמצעות וויסברג שלח קלמנסון לפרישמאן את ספרו “ענות עני” יחד עם המאמר, בתקווה כי פרישמאן, שישב אז בווארשה והיה סמוך לבתי-המערכת של העתונים העברים, ימצא מקום למאמרו זה. אך גם סוקולוב וגם סלונימסקי לא נאותו לקבלו לתוך עתוניהם, אם מפּני אריכות המאמר או מפּני שלא חפצו לפגוע ביהל“ל. האחרון השתמט גם להדפיס אותו בהוספה ל”הצפירה" על חשבון קלמנסוןדבר רגיל בימים ההם, שהסופרים ישלמו מחיר הדפּסת מאמריהם.

את המכתבים האלה הדפּיס אביגדור המאירי ב“דואַר היום”. המכתב השני נדפּס, בשנוים קלים אחדים, גם ב“כתובים” (גליון ג') על-ידי ב. דינאבורג. אָנכי בחרתי את זה שנדפּס על-ידי המאירי, שנראה בעיני יותר מדויק. אגב – דינאבורג טעה טעות גדולה בחפצו להוכיח כי המכתב נשלח לווייסברג. לבד מה שהמאירי כתב בפירוש כי המכתבים נשלחו לקלמנסון (המכתבים נמסרו לידו מאת בנו, אלחנן קלמנסון) ואל המכתב הוסיף גם הערה בשם דינאבורג, הנה תוכן המכתב מעיד כי לא נכתב אל וויסברג. וויסברג לא היה זקוק כלל לדפוק “לחנם על דלתות העתונות”, כמו שיאמר דינאבורג, ולהתחנן שיקבלו את מאמריו. אדרבה, שערי העתונים היו תמיד פּתוחים לפניו והעורכים היו משכימים לפתחו. גם סמולנסקין, שבקר קשה את ספרו “שבר גאון וגאון ושברו”, הקציע לו פעמים אחדות מקום להשיב על בקרתו ועל מאמרו של יהל"ל].

לה

אָדון נכבּד!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.