כשחיים וויצמן הגיע באמצע שנות השלושים ללונדון לשאת דבריו שם, הוזמן אולם גדול שלא כבמקרהו של ז’בוטינסקי שחסידיו הסתפקו באולם קטן. אולם גדול על יציעיו במזרח לונדון היה מלא מפה אל פה ביהודים ואולי אף לא יהודים. איש לא בא כבמקרהו של ז’בוטינסקי לשמע רטוריקה משובחה, אלא לשמע דברי אלהים חיים. וויצמן היה מכובד מאד על יהודי לונדון ואנגליה. הכל סלחו לו את מבטאו האנגלי-האידישי שניכר בזרותו ובאי צחותו. במקרהו של הפרופיסור הנכבד לא ציפו לצחות ולעושר לשוני אלא לדברי חכמה ודעת. וויצמן דייק בלשונו אולם היא לא היתה עשירה במיוחד או פרחונית במיוחד או פיוטית במיוחד. וויצמן נשא דבריו ואמר דעותיו, סקר, נתח אותם ימים קשים של מאורעות שנות השלושים בארץ אשר קבלו כבר צורת מרד ערבי ולא סתם שביתת מסחר ערבית.

וויצמן נתח בדבריו אותם ימים של אמצע שנות השלושים שלפני מלחמת העולם השניה אשר כבר רחפה באוויר ואיש עדיין לא ידע מתי בדיוק תפרוץ. ימי התגברות הנאציזם בגרמניה, רדיפות היהודים (אשר טרם קבלו צורת חסול מכוון). ימים שהיהודים עדיין ישבו ברגיעה יחסית בכל ארצות התפוצה ועניין ארץ-ישראל ועניין הבית הלאומי היו בבחינת עניין תאורטי או עניין מעשי ליהודים גרמנים נרדפים בלבד. יהודים פולנים הסובלים מאנטישמיות עם הארץ הפולני. ימים של נומרוס-קלאוזוס באוניברסיטאות הפולניות וסטודנטים יהודים ישובים בהרצאות בספסלים מיוחדים באוניברסיטאות פולין. זכורני שאנו הסטודנטים של אוניברסיטת לונדון שבתנו יום אחד נגד היחס הזה אל הסטודנטים היהודים בפולין. שבתו לא רק היהודים אלא כל הסטודנטים של אוניברסיטת לונדון. אף אלה אשר הסתירו יהדותם ולא גילו זהותם היהודית בעיוות שמותיהם והסתרתם בצורות מצורות שונות כגון רבינוביצ’וצי במקום רבינוביץ כפי שנהגה סטודנטית לטאית אחת משום שאחיה עובד בשגרירות הלטאית בלונדון ואיננו חפץ בהבלטת יהדותו. או דביובל כפי שכינה עצמו סטודנט צרפתי אחד במקום דולברג.

נאומו של וויצמן היה נתוח מפורט של מצב אותם הימים, על מפתן מלחמת העולם השניה שפרצה כעבור כמה שנים ב-39'. יהודי לונדון שמעוהו בשקיקה. גם בעלת-ביתי היהודיה ובעלה סוחר יינות מבוסס הלכו לשמעו. על אף עסקנותה בוויצ"ו סברה שארץ-ישראל הוא עניין ליהודים נרדפים ומסכנים במזרח אירופה ובמרכזה, ולא עניין ליהודי מערב אירופה המבוססים אפילו שברובעים הפחות מבוססים התגודדו בימי ראשון אחר הצהרים אנשי מוסלי הפשיסטים ונאמו דברי ארס נגד תושביה היהודים של לונדון, ובלכתנו ברחוב, אנו הצעירים שחורי השער ברובע סנפורט-היל היהודי ברובו, שמענו קריאות “ז’ו” מוטחות בפנינו מפי אותם אנשי מוסלי המשוסים על ידי מטיפיהם לשנאת יהודים ולהערצת הנאצים הגרמנים בראשית השתלטותם.

אינני יודעת אם וויצמן קיווה בנאומו זה ששמעתי בלונדון להפעים את יהודי אנגליה שטרם התבוללו, בעיקר אלה תושבי גולדרס גרין, קריקלווד ווילסדן שישבו בילדותם עם הוריהם בוויטצ’פל ולאחר מכן לכשנשאו והתעשרו עברו לרובעים המבוססים שהזכרתי למעלה, להאמפסטד הית ולסנט ג’ונס ווד, שיאבו לעלות אף הם לארץ-ישראל בטרם תגיע אליהם הרעה. הוא היה חכם מדי מכדי להיות כה נאיבי. אולם קרוב לעשרים שנה לאחר קבלו מידי הברון רוטשילד את הצהרת בלפור היה וויצמן עדיין סקפטי מאד לא לגבי דעת הגויים אלא לגבי נהיית היהודים אחריו ואחר רעיונותיו. אימת מלחמת העולם השניה שהיתה תלויה מעל לראש כולם לאחר שמוסוליני פתח במלחמת חבש היתה עדיין תאורטית והכל האמינו בלונדון בעיקר היהודים שצ’מברלין ובולדווין לפניו ימנעוה. אנשים היו עסוקים מדי במעללי אדוארד השמיני ואהובתו מרת סימפסון והוויתור הנורא על כסא המלוכה לטובת אחיו מכדי לשקע במרה שחורה על גורל יהודי גרמניה שהרדיפות נגדם רק החלו ורבים מהם כבר נמלטו אל חופי הארץ. בעיני יהודי אנגליה נוספו עתה יהודי גרמניה המסכנים על יהודי רוסיה ופולניה המסכנים הנרדפים אשר להם נועדה הארץ.