רקע
שושנה שרירא
דניאל סמבורסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ראה אור

כשעלה המלחין דניאל סמבורסקי ארצה לא היה לו פסנתר. הוא היה הולך לבית משפחה אמידה מדנציג, ממיודעיו, משפחת שור לנגן שם ולחבר את לחניו בעזרת פסנתרם. משפחת שור היתה בעלת הבנין על שפת הים ששכן בו מלון סן-רמו, אז המפואר במלוני תל-אביב בראשית שנות השלושים מלבד פלטין שבפינת נחלת בנימין ואחד העם.

בבית משפחה זו שהבת הדסה היתה בת כתתה של חברתי בגמנסיה הרצליה פגשתי את דניאל לראשונה. הוא דבר עברית במבטא גרמני כבד, בהסוס, במלים נפרדות והתפאר שכתב את שירו “עמק עמק, עבודה, עמק עמק הורה”, משום שאלה היו המלים הבודדות שידע.

דניאל היה לבוש חליפה לבנה טרופית, כמקובל באותם הימים (לא נכון שכולם לבשו בלויים באותם הימים) רבים התהדרו בחליפות כותנה לבנות מבהיקות מלובן ובשמלות כותנה לבנות מבהיקות ומעומלנות ובכובעים לבנים ומהודרים). דניאל זכור לי כלבוש לתפארת. שערו השחור ופניו היהודיות מאד כאילו היה בן למשפחה ספרדית אצילה התבלטו מאד על פני הלובן הזה.

אנו הבנות ישבנו על המרפסת שבמרומי המלון והשקפנו על הים ועל השמש השוקעת. ודניאל נגן בפסנתר. דניאל עסק בשלו בחיבור המנגינות שלאחר מכן שרה אותן הארץ כולה.

לימים נשא לאשה את המורה חרמונה בת מטולה הוליד בת שהיא משוררת היום בזכות עצמה וחברה שיר יפה מאד בעיני לזכר אביה ואחר מותו. וכך ראיתי לפתע את דניאל במסיבה בבנין עירית תל-אביב החדש לכבודו של אשמן שהגיע לגבורות והוא מעורה בארץ, וידוע ומושר בפי כל ולאחר מכן קצת נשכח ומושר רק לעת מצוא ובערבי נוסטלגיה, אבל שיריו הופכים לאט לאט לשירי עם כשירי גורוכוב ואחרים, לברי ועוד, ומי יודע מי יזכור אלו שירים חוברו בידי דניאל ואלו בידי אחרים נרדי, זהבי ואחרים. אבל מה זה חשוב! השירים נותרו, נספגו כאן ויושרו כשאר שירים שיצרו איזה מתוס נגוני בחמישים שנות בששים שנות התישבות כאן. ולדניאל יש חלק בזאת.

לאחר מכן היה כנראה מורה ומדריך, והכה כאן שרשים ודיבר כבר עברית צחה והיה מעורה ביחוד לצדה של חרמונה הצברית עזת החיוניות והשרשית. דניאל כבר ינק במקצת גם הוא שרשיו מן הגליל העליון. אבל נותרה בו אותה אצילות המחוננים במלה או בצליל, בתנועה או במכחול אבל מיוחדת בעיקר למלחינים ששומעים הצלילים הקוסמים בתוך השאון וההמולה ששקענו בהם בשנים שלאחר מכן.

רגישותו של דניאל סמבורסקי עמדה כנראה גם בשנים הבאות לקיימו ולסעדו לצליליה היפים של ארץ זו. את הלחן ל“באה מנוחה ליגע” לנתן אלתרמן שהיה מושר בארץ כולה ואף בבואי לאנגליה שמעתיו מפי נערי ונערות תנועת “הבונים” שם לא אהבתי. אפילו הסתוללתי בו באחד מספורי שפרסמתי לאחר ימים רבים ושנים. היה משהו עייף וסטטי במנגינה הזו, איזו משיכה לאדמה שכן דניאל נמשך תמיד לאדמה, לדבקות בה. המרגוע, היגע, האדמה, העמק, העמל שהיה אז מלת מפתח בפי כל הפכו את דניאל למלחין העבודה בלא כל נושא אחר להתגדר בו. אנחנו כבר קראנו את שירי לאה גולדברג, כבר הבאנו מטען אחר מן השירה האנגלו סכסית ורצינו עוד משהו מלבד עבודה ועמל ויגע.

אבל דניאל סמבורסקי הלם להפליא בלחניו המתונים שאפילו אם הם מואצים יש בהם קצב מותנה, קופץ וחוזר אל הקרקע המוצקה.

המלצות קוראים
תגיות