נָדַמּוּ מֶרְחַקִּים, נָדַמּוּ.

הָרוּחַ מִשְׂתָּרֶכֶת כִּפְצוּעַת-כָּנָף.

נֶחְבָּא קוֹל רֵעַ וְעָמִית, כִּי שָׁם הוּא

וְגִיל אִגֶּרֶת מִידֵי הָעֶרֶב נֶאֱסָף.

נָדַמּוּ מֶרְחַקִּים.

וְכָאן – שָׂדוֹת, גַּנִּים וָכֶרֶם וַעֲתֶרֶת.

צִפּוֹר – פַּיְטַן-יְקוּם – תַּבִּיעַ כְּבוֹד הַמְּרוֹמִים;

הָרִים יַגִּידוּ: מָה אֹמֶץ וּמָה מֶּרֶד.

וְכָאן – אֲנִי. וְכָאן יוֹמִי.

וְטוֹב לִי, כִּי סָגְרוּ הָרִים הַדֶּרֶךְ,

כִּי אֶתְהַלֵּךְ פֹּה גְלוּי עֵינַיִם וְאַבִּיט

בַּחֲתֹר הַשֹּׁרֶשׁ עַד הֱיוֹת לִפְרִי הַפֶּרַח,

בִּשְׁתוֹת צִפּוֹר וָהָר פֹּה תְּכֵלֶת בְּרֵאשִׁית – –

דלהמיה, אייר תרצ"ו