מִמַּעֲמַקֵּי הַלֵּיל קְרָאתַנִי, אַבָּא (בַּחוּץ אִוְּשָׁה שַׁלֶּכֶת):

תָּקוּמָה, יֶלֶד, עֵת לָלֶכֶת.

– לְאָן? – אֶל בַּיִת כֻּלוֹ אוֹר, דַּלְתּוֹ לְכָל הַבָּא נִפְתַּחַת,

קוּמָה – וְהָלַכְנוּ יַחַד.

רְחוֹב, רְחוֹב שֶׁל לֵיל. הָאֲפֵלָה מֵעַל גַּגּוֹת גּוֹלֶשֶׁת

לְתוֹךְ עֵינַי הַנְּשׂוּאוֹת אֶל אַבָּא: יֶשַׁע!

יִרְדְּפֵנִי לַחַשׁ רְחוֹבוֹת – הִנֵּה הָאָב. הִנֵּה הַיֶּלֶד.

וְשָׁם – הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְחַדָּה הַמַּאֲכֶלֶת – –

אַךְ שָׁם – שָׁם בַּיִת מִתְנוֹסֵס מוּאָר, עַקְשָׁן וּגְלוּי עֵינַיִם

(וּבִי – רְחוֹב וְאֹפֶל וּמוֹרָא: הֲיֵשׁ הַשֶּׂה אִם אָיִן?)

וְאֶל הָאוֹר: “לְעֵת זִקְנָה, אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ”! יְלֵל. וָבֶכִי.

הָהּ, אַבָּא הַגָּדוֹל! הָיוּ מָקוֹר דִמְעוֹת עֵינֶיךָ!

נָתַתִּי קוֹל בִּבְכִי וְלֹא בִּינוֹתִי עוֹד עַל-מָה חֲבַל לִי,

שִׁוַּעְתִּי – כִּי קְרָאתַנִי, אַבָּא, כִּי מוֹרָא קָרָא לִי – –

תרצ"ח