הַכְּבִישׁ אֶל הַכְּפָר. הַשְּׁבִיל אֶל הַצְּרִיף.

הַהֵלֶךְ קַשּׁוּב, הַהֵלֶךְ שׁוֹמֵעַ:

כְּבָר סָעַר הַכִּסְלֵו וּמְבָרֵךְ הַקָּטִיף,

שׁוֹקְקִים הַשָּׂדוֹת – וְאוֹיֵב עוֹד יָרֵעַ.

הָעֶרֶב צוֹעֵד וְרוֹעֵף עִצָּבוֹן:

“הַכְּאֵב אַל יִבְכֶּה, הַשִּׂמְחָה אַל תָּרִיעַ”.

מִי זֶה בָּא בִּמְשׁוּבָה? – זֶה פִּרְחַח הַ“גַּנּוֹן” –

לַאֲבִיבוֹ הַשְּׁלִישִׁי יְמַהֵר לְהַגִּיעַ – –

נֶעְלַם. הֶאָסְפָה אוֹתוֹ יָד אִמָּהִית,

אוֹ נָפַל אֶל הָאֹפֶל, לָעֶצֶב, לַבֶּכִי?

הַצּוֹפֶה מֵעַל ראׁשׁ הַמִּגְדָּל כְּבָר מַבִּיט:

מָה הָאוֹת מִמֶּרְחָק, אַתָּה, הַשָּׁב מִדְּרָכֶיךָ?

אשדות, תרצ"ט