רקע
דב קמחי
על הטראגידיה של הארמינים

פראנץ וורפל, שיצאוּ לו מוניטין בשנים האחרונות כאחד מגדולי המספרים בעלי־האידיאות, נושאי התרבות האנושית, וספריו הועלו על המוקד בברלין יחד עם ספרי חבריו לדעה, לאידיאל ולכאב, – כתב עתה רומאן חדש על הטראגידיה של הארמנים בסוריה בשם: “ארבעים הימים של מוסה־דאג”.

הרומאן עוד לא יצא בדפוס, אבל העתונים הגרמנים, שמחוץ לגרמניה, כמובן, מרבים לבשר את בשורת הספר, שיהיה גם גדל־הכמות, למעלה מאלף עמודים של דפוס בשני כרכים גדולים.

ומן הקטעים של הרומאן, שהתחילו מתפרסמים בעתון “נואה פרייאה פּרסה” אמנם ניכר, שההיקף, שתפס וורפל בפעם הזאת, היקף גדול הוא ואנושי, והטראגידיה אשר לגורלה של אותה אומה דוויה, אמנם טראגדיה גדולה היא, שראוי היה לה, שנפש משורר תשתקע בתוכה ותדלה ממנה את האנושי, את הנצחי.

ימים רבים הקדיש וורפל לחקר הטראגידיה הזאת. שתי פעמים נסע לסוריה, לארמניה, ועשה בין האכרים שבכפרים ובין תושבי העיירות בהרים כמה ימים, על מנת לעמוד על אפיה הנאמן של אומה זו, וביחוד – על מנת לראות ולהווכח עד כמה נגעה אותה הטראגידיה של הטבח התורכי בנפשה של זו, ועד כמה הושפעה, שונתה – או לא הושפעה ולא שונתה – על־ידי אותו גורל־קללה.

ואולם מלבד מראה־העינים המשתמש וורפל בארכיונים השונים של הצירים הגרמנים והצרפתים בחוץ־לארץ וכינס אחד לאחד את הפרטים מאותם ימי־הדמים של ראשית שנות המלחמה בתורכיה – שנות 1915–1916 – ימי שלטונם של אנוור־פחה וטאלאט־ביי וג’מל־פחה, שגם לנו, תושבי ארץ־ישראל, עוד הם זכורים היטב כימי־סיוט של אימים ואכזריות.

ומן הפרטים הרחוקים, שחלפו, שהיו כלא היו, ככל פרטי טראגידיה, ומן החיים הקרובים, שהתהלך בתוכם וביקש לעמוד עליהם מתוך מרחק־הראות של משורר־מספר מסתכל, קמה לעיניו אותה התמונה המחרידה כולה, שנצטיירה על פרטיה – וביחוד על טראגיותה הפסיכולוגית – ברומאן זה “ארבעים הימים של מוסה־דאג”.

“מוסה־דאג” – שם הר הוא בארמיניה; הר נישא “בין־העננים”. מלמעלה נשקפים שלגים ולמטה זורמים נחלים. שרידי בנינים שם של כפר נושן. ועל ההר הזה עוברים אותם “ארבעים הימים”, שלהם מוקדש הרומאן של וורפל.

“ארבעים ימים” גדולים היו אלה לארמינים, שהם זכורים עוד היטב לרבים מן “המשתתפים” באותו מאורע, שחזרו לארצם ככלות המלחמה, או שלא חזרו לעולם, והם נפוצים עד היום בארצות תבל כולה. “ארבעים ימים” היסטוריים היו אלה, שבהם עמדה האומה הדוויה בנסיון גדול, מעין ימים של התקדשות לשם מתן תורה חדשה או אידיאל חדש…

וזה דבר המאורע: בשנת 1915, השנה השנית למלחמת העולם, יצאה הגזירה על הארמינים, שכידוע נחשבו מאז בעיני התורכים ל“מורדים במלכות”, לעזוב את מקומותיהם, עריהם וכפריהם, ולילך למקומות חדשים, לעבר־הירדן, לסוריה, לאנטיוכיה, ככל אשר יפקדו עליהם קציני־הצבא או גם אנשי־הצבא.

ואולם הארמינים ידעו היטב מה פירושה של יציאה זו; הם ידעו, שמן הדרך הזאת, שהם ילכו בה, לא ישובו עוד. יד התורכים נודעה להם מאז, והם ידעו, שכליה גמורה נגזרה כאן עליהם, באין עוד גם האפשרות לפנות אל “מצפון העולם”, שתורכיה היתה לפעמים מתחשבת אתו, למראה־עינים, בשנים כתקונן.

והנה נתכנסו ז' קהילות של ארמינים, תושבי שבעה ערים וכפרים, שהתעקשו לא לעזוב את מולדתם – אלפים אחדים של נפשות – ועלו אל ההר “מוסה דאג” בכלי־זינם על מנת לעמוד שם כנגד האויב ולא להיכנע.

בני ז' קהילות היו אלה, שראו עצמם כאחרונים לבני־עמם, וביקשו לנסות את נסיון־החיים האחרון, באין עוד כל מוצא אחר וכל תקוה אחרת; באין עוד מה לאבּד באבוֹד הכל.

והסוף מובן מאליו: “ארבעים ימים” עמדו אותם הגיבורים במרדם ולא נכנעו – עד שירדו מן ההר אחד־אחד ונשחטו ונמלטו או נכנעו.

ואולם זהו רק הרקע החיצוני של הרומאן, “העוּבדה ההיסטורית”, ששימשה לו למשורר־המספר רק כעין “רמיזה” לחומר הזה, שהוא בא לעבדו כאן בספרו. והעיקר הוא הרעיון: אומה, שנתיסרה ביסורים “קדושים” ב“הור־ההר” של טראגידיה, שלא היתה עוד כמותה בדורנו ובמֵאתנו, מְאַת העשרים, כלום נתמרקה ביסוריה, נתעלתה, נתקדשה לחיים חדשים, שיבואו בהכרח בעקב כל היסורים הללו, כשׂכר לסבל, “לפום צערא אגרא” – או כמקרה כל הסובלים והנענים והחלשים, יהיה גם מקרם של אלה, והיסורים אינם מזעזעים כלל את “כוכבי־הלכת” ואינם עשויים גם להפוך את האדם, את האומה, לנבחרים?

שאלה יהדותית טיפוסית היא, שהמשורר היהודי העבירה ל“שטח אחר” וביקש לה פתרונים שם, אצל הזרים, משום שאינו חפץ לבקש אותם כאן, אצל עמו…

או יותר נכון: הוא אינו מבקש כלל פתרונים. הוא מעמיד רק את השאלה לכל עמקה ועצבה. “הכאב אינו בפתרונים, אלא בשאלה, והמשורר לבו לכאב־של־השאלה יותר מאשר לריפוי־של־הפתרון”.

ואמנם דפים נאים ומזעזעים קראתי בפרקים האחדים, שנתפרסמו עד עתה מספר זה.

שם הפרק השלישי הוא “האסיפה הגדולה”, שבו מתוארת ההתכנסות הסודית של הפליטים על מנת לטכס עצה על־דבר העליה להר. ומאליו מובן, שוורפל מתאר תחילה את הטיפוסים השונים של הארמינים, אכרים, עירונים, נשים וילדים. אבל מה שתוסס כאן בתוך הדברים אינו כלל “ארמיני טפוסי”. וכמה וכמה מן הקריאות הגדולות הללו, מן השוועה הגדולה לחיים, אפשר היה לתת גם בפי גיבורים אחרים, קרובים יותר לגזעו של פראנץ וורפל, המשורר היהודי, שאף הם עלו פעם על הר גבוה ותלול ונסו את נסיון־החיים האחרון והשקיפו ממרום האידיאה הנצחית אל העמקים של בקעת־הירדן וים־המלח, שבהם רחשו הצבאות החזקים של הרומיים עם כלי־המשחית ואבני־הבליסטראות – ולעגו ממרום האידיאה לגיבורים הרוחשים למטה בעמקים, ונשחטו בידי עצמם על מנת להוכיח לאלה את העובדה הנצחית הגדולה, ש“כל הבשר חציר… ודבר אלהינו יקום לעולם”…

אבל, כאמור, בחר לו וורפל את הארמינים לנושא של טראגידיה אנושית, אף־על־פי שיש טראגידיה אנושית, שהיא קרובה לו יותר. ואולם מכיון שאין לו לאדם מפלט מעצמו, הרי הקורא העברי – וביחוד אנחנו, הקוראים העברים, שהפרובלימות הללו, שוורפל מגולל בספרו, היו לנו כבר ללחם־חוקנו, לתמצית שבדמנו – אנחנו קוראים מתוך ספרו על הארמינים את הטראגידיה שלו עצמו כיהודי.

וזהו היקר לנו ביותר בתוך הדפים הללו.

גבריאל באגראדיאן הוא גיבור הרומאן. עלם ארמיני, ששב באקראי עם פרוץ המלחמה לארצו והביא אתו אשה צרפתית, שנישאה לו בפאריס. רחוק היה אותו עלם מבני עמו הנענים. ואולם בשובו אל בית־האב באה גם דרך התשובה אל העם, והוא מגלה לתמהון־עצמו את האוצרות העמוקים, החבויים בלב אומתו – אותן אבני־היקר, הגנוזות במעמקי כל עם ועם, שמשחקות בגבישיהן ובאור הקורן מתוכן לפני אלה שיודעים להעריכן ולהעמיק להסתכן בתוכן… והוא נוכח פתאום ורואה, שעמו עם גדול הוא, שראוי לחיות למענו ולתת את הנפש בשבילו, והוא הולך אל ההר עם כל השאר – אל “מוסה דאג”.

וגם כאן, כמו בפרק על “האסיפה הגדולה”, אתה שומע מבלי־הרף את הנעימה העיקרית, שהיא קרובה כל־כך לנו: הבן המורחק, שחוזר אל חיק עמו. ולא אחת אתה מאזין היטב בתוך הדברים, וביחוד מעבר להם, את קולנו הכואב, את קולו של היהודי – ואם אמנם הוא מתעלם בתוך הטראגידיה של האחרים – שרק הוא ידע מה זו גלות במלא משמעו של המושג הזה.

[תרצ"ג]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48150 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!