מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אִישׁ הָיָה בָּעִיר בַּמּוֹלֶדֶת...

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

אִישׁ הָיָה בָּעִיר בַּמּוֹלֶדֶת,

אַלְמוֹנִי שְׁמוֹ;

וּמַחֲלַת הַדּוֹר הַנּוֹדֶדֶת –

הִיא דָבְקָה גַם בּוֹ.

בִּמְקוֹם אֵין יְקָר לַנִּגּוּדִים –

לֹא יָדַע כִּי טוֹב

רַק כְּבשׁ אֶת הַדְּבָרִים הַצְּמוּדִים,

וְיִתְרָם עֲזֹב.

כִּי זֶה גְבוּל הָרוּחַ וַאֲמִתָּהּ,

וְהַס מֵעֲבֹר;

וְהוּא עוֹרֵר וְהִרְגִּיז וּפִתָּה

מֵעֵבֶר לַסְּגוֹר.

וְרָז מְאָסוּהוּ מַשִּׂיגִים

כְּרִיק לְלֵב רָם,

וּמַה שֶּׁהוֹתִירוּ לְסִיגִים

נְבוֹנֵי כָּל עָם:

שָׁם פָּחַד וְרָחַב וְעָשָׂה –

כַּצְּבוֹעַ הַלָּז

הַמְגָּרֵם כָּל עֶצֶם נִמְאָסָה

מִשֹּׁד טוֹרֵף עָז.

וַיִּדַּל הָאִישׁ עַד-מְהֵרָה

בַּמַּחֲלָה הַזֹּאת;

וַיִּפֶן לָעָם עִם הַמְּאֵרָה

וַיָּחֶל לִשְׁגּוֹת.

וַיַּרְא נִשְׁמַת אֻמָּה שְׁלֵמָה

בַּעֲוִית הֹוֶה מָר,

בְּנִגְלוֹת וּבְנִסְתְּרוֹת אֵימָה

וּבְיָפְיָהּ מִכְּבָר.

וַיַּעַן, וּלְשׁוֹנוֹ קִלֵּלָה

אֶת צִדְקַת הַלְאֹם:

רָאִיתִי בָּהּ רִיר הַזּוֹלֵלָה –

וָאֶמְחֶה עַד-תֹּם.

וְצָרָה וְיָגוֹן לָאֻמָּה

בַּיָּמִים הָהֵם,

וְשַׁוְעַת פָּנֶיהָ חֲתוּמָה

כִּבְכִי בִּפְנֵי אֵם.

וַתַּעֲבֹר הַדִּבָּה הַמְּבִישָׁה

וַתַּךְ בְּעַם רַב;

אַךְ צִדְקַת הָעָם הַמַּחֲרִישָׁה

עוֹד דְּבָרָהּ תִּצַו.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

המחיצה

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)


באחד הרחובות הפשוטים אשר ברובע העניים בעיר לדוּנה יגור מימים ימימה שמעון-אלעזר הזפתי. ביתו הוא קטן ושקוע, הגג מכוסה תבן, שהשחיר השמש, ובדפנות של חמר בהרות שחורות וכתמי זפת, וכן גם על כרכוב הבית ועל אבני הסף. זפת נמכרת בבית הזה, זה דור שלם, לאופני העגלות וגם למשיחת נעלים. והחומר הזה ידָבק אל הידים ואל המכנסים ואל שולי הבגדים, אל פנים הבית וחיצוניותו וכל אשר נוגע בו יגָעל. גם בסידורו של שמעון-אלעזר, אשר בו הוא מתפלל בכל יום, נדבקים רשמי זפת, גם בשולי טליתו ניכרים כתמי זפת. – גם בערבי שבתות, כאשר ירחץ את בשרו במים, כחוק היהודים, וילבש כותונת לבנה ובגדי שבת, ידיו לא תינקינה, והוא נושא אותן כמו שהן לקלויז. והצפרנים, הוי, הצפרנים! גם הבלתי-איסטניס אינו יכול להסתכל חמישה רגעים בלי הרף אל צבען המשונה… אבל לשמעון-אלעזר נעשה הרגל טבע, ואינו מרגיש כי ידיו הן חיץ, חס ושלום, בינו ובין קונו כשהוא מתפלל. אומרים ששמעון-אלעזר שותה את הזפת; שבידים הללו, שלפני רגע מדד בהן מידה של זפת לערל, הוא מושח אחר-כך, כשהן רטובות מזפת, את החמאה על הלחם, או לוקח את הבשר מן הקערה, או גם יטביל חתיכת לחם בזפת זכּה ובהירה כשמן. מדוע לא? חיבב ויפּה הקדוש-ברוך-הוא על כל בעל אומנות את אומנותו!


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.