מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַמֵּסִית הָאַחֲרוֹן

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

דביר; 1959

סוגה:

שפת מקור: עברית

שָׁלַוְתִּי מִיָּמִים וְדֵעָה,

נָשִׁיתִי תִקְווֹתַי הַקַּלּוֹת;

וָאֶעֱמֹד מִתּוּר וּמִגַּלּוֹת

בִּכְבֹד עָלַי נַפְשִׁי הַמְּלֵאָה.

וּבְקִרְבִּי, בִּכְבוֹת אוֹרוֹת קְטַנִּים,

הִרְגִּיעַ אוֹר אֶחָד וְיָשָׁר;

לֹא נֶחְפַּז דִּמְיוֹנִי, לֹא קָשַׁר

אֶת פְּזוּרָיו בִּצְבָעִים מִשְׁתַּנִּים.

רַק שְׁאֵרִית כָּל טוּבִי – הִיא צְרוּרָה

בְּצֶבַע יְקָר לְלֹא תְמוּרָה.

וָאֵשֵׁב בְּעָנְיִי –וְשָׂחֹק

אֶת שְׂחוֹק הָעֲנִיִּים הַנָּבוֹן.

וְצַפּוֹת בְּלִי גִיל וְעִצָּבוֹן

לְחֶסֶד מַזָּלִי הָרָחוֹק.

הָעֵת – הֶאֱזַנְתִּי לְהֵדָהּ

בְּסֵתֶר מְצָרַי הַבְּטוּחִים,

וּבְקוּם עָלַי רִיק וּמַדּוּחִים –

חָסִיתִי בַאֲמִתִּי הַכְּבֵדָה.

וַתֵּשְׂטְ מֵעָלַי לָאַחֲרוֹנָה

כָּל רַאֲוַת הַיּוֹם וַהֲמוֹנָהּ.

אַךְ עִמִּי, מִפְּנִּים לַבְּרִיחַ,

בְּאֵין זָר אֲשֶׁר יִפְרַע לְחָשָׁיו,

הַמֵּסִית הָאַחֲרוֹן עוֹד יָשַׁב

וְנִשְׁעַן אֵלַי וְהִדִּיחַ.

לֹא דִבֵּר כְּדַבֵּר אֶל נְעָרִים

וְלַבּוֹת אֵשׁ-דָּם כִּבְמַפּוּחַ, –

כַּכָּתוּב בְּכָל סֵפֶר פָּתוּחַ

מִסִּפְרֵי הַחַיִּים הַמָּרִים.

לֹא הֶעֱלָה, בְּאֵד מִלִּים רָעוֹת,

אֶת אוֹב הַיְצָרִים וְהַקְּנָאוֹת.

רַק הֶלְאָה אֶת נַפְשִׁי בִּמְשָׁלִים,

וּסְחֹט עַד קֻבַּעַת כָּל מָשָׁל, –

וְתוֹכָם פְּרִי-רוֹשׁ אֲשֶׁר נָשַׁל

בְּגַנָּם שֶׁל חוֹזִים אֻמְלָלִים.

לֹא הֶחֱנִיף לִי חִנָּם: הֵרוֹמָה,

לֹא הִפְחִיד לַשָּוְא: אַל מְנוּחָה;

רַק פָּשֹׁט אֶת כַּפּוֹ הַשְּׁטוּחָה

וּזְרֹק מֵרֹךְ נַפְשִׁי הַתְּהוֹמָה.

הֲלֹא הִיא הַתְּהוֹם אֲשֶׁר כָּרָה

הַבּוּז בְּגַאֲוָתוֹ הַקָּרָה.

וַתִּשַּׁח מִיֵּאוּשׁ אִמְרָתוֹ:

אֱוִיל הוּא הָאָדָם בִּנְכָלָיו;

אִם יִסַּק לִשְׁבִילֵי הֶחָלָב –

מִשָּׁם תָּרוּץ רִשְׁעָה לִקְרָאתוֹ.

אֶת שֹׁבֶל קְדוּמָיו לֹא יָמִיר,

וּכְזָבָיו וּשְׁמוֹתָיו רְבָבָה;

זֶה גִזְעוֹ בִּקְלִפָּה נִרְקָבָה,

וְהַגַּרְגֵּר הַחַי בְּרֹאשׁ אָמִיר.

וּבָשַׁל וְנָשַׁר לִתְקוּפוֹת

אֶל שִׁנֵּי הָרַע הַחֲשׂוּפוֹת.

וַיַּז בָּהּ רְמִיָּה מְתוּקָה –

וַתִּמְתַּק בְּפִיו עוֹד הַדִּבָּה:

הָרוּחַ, אִם תִּטְהַר בְּאִבָּהּ,

אַךְ תִּזְקַן – וּבָנְתָה אֶת שׁוּקָהּ.

קַדְּשֶׁנָּה לִבְדִידוּת וּשְׁתִיקָה,

וְלֹא תִגְרַע מִסּוֹדָהּ מְאוּמָה: -

כְּאִשָּׁה אוֹהֶבֶת בְּתֻמָּה

וּלְאוֹהֵב כָּל חִנָּה מְפִיקָה.

וּזְקַנְתֶּם מֵאַהֲבָה וְיָמִים

וּשְׁכַבְתֶּם עִם כָּל הַנַּעֲלָמִים. –

וַיִּדֹּם, בִּרְאוֹתוֹ כִי כִלָּה

לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַנֶּחֱשָׁלִים, –

הַגּוֹמְרִים בַּהֲבֵל-הַהֲבָלִים

כָּל שֶׂפֶק וְכָל חָכְמָה מַצִּילָה.

וַיּוֹחֶל עַד בּוֹשׁ, כְּמוֹ צָפָה

לִרְאוֹת אִם גַּם רַעְלוֹ הַיָּשָׁן

יִתְאַבֵּךְ בְּזִיקִים וְעָשָׁן,

וְחָרַךְ אֶת נַפְשִׁי וּשְׂרָפָהּ.

וַיִּיעַף מִדְּמָמָה שׁוֹמֵמָה,

וַיִּשְׁקַע בַּלָּאט בְּתַרְדֵּמָה.

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

מחשבות ומעשים XXIX

מאת אלחנן ליב לוינסקי (מאמרים ומסות)

מהומה של עשירות! – בודאי הכל מודים, כי זו של עניות גרועה ממנה. באחת, מפני שזו של עשירות היא, על פי רוב, רק עתית, עוברת, ויש לך הרבה דרכים להפטר ממנה; ואם, חלילה וחלילה, על פי איזו סבות שאינן תלויות, כמובן, בך, נשארה אצלך לאורך ימים, גם כן אין הדבר נורא כל כך, כי, איך שיהיה, נוח להתרגל בה, מה שאין כן זו של עניות, שהיא תמידית וקשה מאוד להתרגל בה, ועוד יותר קשה להפטר ממנה. ואם, חס ושלום, נגזרה עליך, חביבי, מהומה, הלואי ותהיה של עשירות. ובכל זאת גם היא אינה כדאית. כי ציירו בנפשכם: הנה הורגל האדם זה כבר במצבו, בסביבתו, בחברתו וגם – ברעיתו – ופתאום נפלה לו ירושה מדוד עשיר באמריקא, או זכה בגורל הגדול, או ספסרות מוצלחת עלתה לו יפה, והרי הוא עשיר. ואז, מוכרח הוא ברצונו או שלא ברצונו לשנות את תפקידו, את סדרי חייו; מוכרח הוא על פי חוקי החברה להתכחש לחברתו הקודמת, לחברת העניים, ולהכנס לתוך חברה חדשה, אשר היא לא ידעה אותו והוא לא ידע אותה ויש אשר הוא מוכרח על פי נמוסי החברה החדשה להתבייש באביו ובאמו ובכל משפחתו, ויש אשר גם אשתו אינה יכולה, גם כן על פי נמוסי החברה החדשה, למצא חן בעיניו עכשיו. היא, היהודית הפשוטה, טובה היתה לו אז, כאשר היה יהודי פשוט, אבל מכיון שנתעלה – היינו שנתעשר – לא תסכון לו עוד… מעשים כאלה יקרו בכל יום. ולא זו בלבד, אלא שלפעמים מוכרח הוא על אפו ועל חמתו לעשות מעשים, מגונים: לשחוק בקלפים, להתהולל, ולעשות מעשים בדומה לאלה, אשר בסתר לבבו הוא מתפלץ מהם. אבל מה לא יעשה האיש, וביחוד העשיר, בשביל החברה? – הן העני יפשע רק על פת לחם ולכל יתר הפשעים לא ישים לב; אין לו פנאי ואין לו אפשרות לעיין בהם. לא כן העשיר – הוא יפשע על כל ה“על חטא” ועל כל “על חטאים” ומה גם העשיר החדש, זה ההדיוט הקופץ-בראש תמיד, – הוא יפשע לא מפני אהבתו ל“הפשע” עצמו, אלא כדי להתראות כפושע. הוא נכון לבטל את “ישותו”, את ה“אני” הרוחני שלו, על כל צעד ושעל אך ורק כדי להתראות כאיש מן החברה העליונה. בסתר לבבו הוא דבק בהוריו הפשוטים, אבל אינו יכול לקחתם לביתו, להושיבם אל שולחנו, מיראה שמא יהיו לצחוק בעיני מקורביו החדשים. בסתר לבבו הוא אוהב את “זוגתו” הפשוטה, הטובה, המסורה לו בכל לבה ונפשה אבל הלא לא תוכלו לדרוש ממנו, כי יוביל את היהודיה הפשוטה הזאת לחברתו החדשה. ובכן… ובכן, רחמנות בנאמנות עליו, על העשיר החדש הזה, ומצבו בכלל בלתי נעים.

איני יודע, כיצד מתיחסים אתם, חביבי הקוראים, אל הענין הזה, אבל לבעל “עצבים נרעשים” כמוני הדבר ממש נורא. צריך אנכי להגיד לכם, – שחקו אם תוכלו – כי גם קניית סנדלים חדשים מקרה גדול הוא בחיי. בסנדלים הישנים כבר הורגלתי וקשה עלי פרידתם. נקל בעיני להפרד מידידי היותר טוב אם רק פגע אף מעט בכבודי ומה גם אם פגע בממוני, מאשר להפרד מסנדלי הישנים. אמת, שכבר יצאו מדפוסם ולא תואר ולא הדר להם, אבל היַבָּלות אשר ברגלי אינן מכאיבות לי כשאני נועל אותם. לא כן הסנדלים החדשים. הן אמנם יפים הם ומגוהצים, בוורשא בירת הסנדלרים נתפרו, ואפשר שחוטי-הזפת שלהם כשרים ויתידותיהם הן מעצי גופר, ונתפרו בבית מלאכה יהודי על ידי פועלים אינם-יהודים, כמו שהדבר נוהג בוורשא ובכל ערי המדינה אצל יהודים כשרים ושאינם כשרים, ובודאי הבטיח בעל בית המלאכה לתת חצי-האחוז מן הריוח לטובת הפונד הלאומי, לטובת בית היתומים, לטובת בית החולים, לטובת מילדות עניות ולטובתן של עוד תריסר חברות ביחד בכדי לצאת ידי כל הדעות, כמו שהמנהג נוהג בוורשא. כל זה אפשר. אבל היבלת אשר ברגלי אינה רוצה לדעת זאת וגורמת לי כאב. ולפיכך – את הסוד הזה אנכי מגלה לכם בלחישה – איני נפרד מסנדלי הישנים כל עוד אין לחוש למראית עין, היינו: כל עוד נקרעו רק מלתתא; ורק כשאין ברירה, היינו שנקרעו מלעילא, אז מפני כבוד הבריות מוכרח אני להחליפם בחדשים.

כל זה, כמובן, אינו נוגע לענין, ורק דרך אגב ספרתי לכם כל זאת כדי שתדעו, עד כמה קשור ומחובר אני אל הרגלי הישנים, ובעצמכם תבינו, כמה קשה עלי מהומה של עשירות, שתכריחני להחליף את “סנדלי” ואת סדרי חיי.

ובימי עלומי הטובים הייתי מפחד תמיד פן יקרני חלילה אסון כזה והייתי חושב מחשבות, מה אעשה בכדי להפטר ממנו. כי יש אפשרות להשיג רשיון על עתון חדש ולהעמיד בסכנה סכום גדול – לא ידעתי אז עדיין; כי המצא ימצאו ידידים נאמנים ו“אחים טובים” שישתדלו לחלצני מן המצר הזה, גם כן לא האמנתי אז, ופעם אחת – איני יודע בעצמי, איך קרה הדבר – קבצתי על יד איזה סכום וקניתי שטר-גורלות של הממשלה, וכדרך כל הקונים מסוג זה, הייתי נכון ובטוח כי, אם רק יהיה השטר בידי, בודאי אזכה תומ"י בגורל הראשון. ומה אומר ומה אספר לכם חביבי! לא ישנתי את לילותי, כי תמיד פחדתי, שמא אזכה בגורל, – לא “שמא”, אלא בודאי אזכה ואהיה מוכרח לשנות את סדרי חיי, לקנות סנדלים חדשים… ובכלל – להיות אומלל. בינתים אמנם נעשה לי נס, כי חלה אחד מבני ביתי מחלה אנושה ומכרתי את שטרי ואת מעט מטלטלי לצרכי רפואתו, ורק אז שבתי למנוחתי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.