מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

החוכר

מאת: יצחק ליבוש פרץ , תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשכ"א

סוגה:

שפת מקור: יידיש

פרק ראשון: חוכר קמצן ותפלותיה של אשה

בפולין המדינה, מאחרי צוֹיזמר שעל הווייכּסל, היה חי יהידי חוכר.

והיה החוכר חשוּב גדול אצל הפריץ, והפריץ בעל-נכסים אדיר היה, והגיע הוא, החוכר, לעשירות גדולה.

והיו לו אחוזות עם יער ושׂדה, ועדרי צאן ובקר, ובתים, ובתי-משרפות, וטחנות, של מים ושל רוח;

ומזומנים הרבה מאד, מלבד חובות אצל אחרים…

מילא, כשהשם יתברר נותן לאדם מזל, ודאי שטוב.

אבל היהודי הזה היה נפש גסה, וקמצן גדול, ולא ידע צדקה מהי: לא מיד ליד, לא לקופת ר׳ מאיר בעל-הנס, לא מעות-חטין, לא כלום, – ואינו נותן לאורח לעבור על סף ביתו.

ואשה היתה לו דוקא צנועה וחשובה, והיה מצער אותה כל מיני צער, בעד פרוטה של צדקה, שהיתה נותנת בלא ידיעתו; ענוּיים קשים היה מענה אותה בשל כך.

ילדים טובים היו לו, – כנראה הלכו אחר האם, – ואת הנערים אל החדרים, אל העיר, לא שלח; על הסוסים היה חס. ואצלו בבית לא החזיק מלמד הגון, אלא עוזר-של-מלמד בחצי-חנם, שלימד אותם “עברי” בקושי.

והיה מזה לאשה עוד יותר צער.

והיתה נחנקת ימים תמימים בדמעות שבגרונה. ובלילה היתה מלחלחת בדמעותיה החשאיות את הכרים.

ורק בימים הנוראים, כשהיו באים אל העיר, היתה בעזרת-הנשים שופכת את לבה; שחקים היתה קורעת.

ותפילה יחידה היתה לה על שׂפתיה ובתוך לבה הדואב:

“ירחם השם יתברך על בעלה וישנה את לבו לטובה. שלא יהיה משוקע כל כך בתאוַת העשירות ובתאוַת האכילה והשתיה… שלא ישכח גם את הנשמה. שלא תאבד, חס ושלום, כשיגיע הזמן, בכף הקלע…”

וכך היתה מתפללת:

“עשה, רבונו של עולם, אבינו שבשמים, אבינו הטוב, שיחזור בתשובה בעוד מועד…”

“שיתן צדקה ביד רחבה ומלאה, שיהיה מכניס-אורחים, ויחנך את הילדים בדרכי השם, ויגדל אותם לתורה ולחופה ולמעשׂים טובים…”

מה יותר מזה יכול לעשׂות לבה השבור של אשה?


פרק שני: הלך עני צוחק והחוכר הולך לרחוץ

פעם אחת, יום ששי בצהרים.

יום-קיץ-יקר היה, יום שכולו זהב.

יושב החוכר, עם כל המשפחה, תחת רקיע השמים, בגנה לפני הבית, בסעודת הצהרים. אלון ענק, שענפיו שלוּחים ושטוּחים, עמד בגנה; וערכו בצל האלון את השולחן, ערכו בכל טוב; דגים, בשׂר ופרפראות, עם עוגת-תפוחים; בחצר הפריץ למד להכין שכמותה. ובקבוק תּמד עתיק על השולחן; כיד הגביר.

יושב הוא לו בראש, החוכר, שואב נחת מן האכילה, טועם וחוזר וטועם מן התמד הישן, ומקבל תענוג מן העולם הזה, ממצמץ בשפתותים, – – בא ויוצא פתאום מתוך האילנות שבגן הלך עני אחד, עם הצרור על כתפיו…

מה נושׂא ומביא הלך למכירה? סרטים וקישוּרים, מחטים ומכבנות, וצעצועים בשביל ילדים…

וכיוצא באלה מיני סדקית…

רואה הוא את המשפחה ליד השולחן, והריהו נעצר, מוריד את הצרור מעל גבו, מיישר עצמו מעט – יהודי זקן ושׂב היה, וחלוש, המסכן.

מתחנן הוא, ההלך העני:

–קנו, משהו יהודים, תנו להרויח לשבּת…

רוצה האשה לקום ולגשת אליו; אבל החוכר מטיל בה מבט זועם, והיא נשארת, המסכנה, יושבת במקומה­…

– ראו – אומר ההלך – השמש כבר גבוה כל-כך, ואני עדיין אין לי לשבּת לא סימן ולא זכר. –

– לך מכאן! – מגרש אותו החוכר, אגב שתיה…

– תנו לי לפחות – אומר ההלך – משהו לטעום. להשיב את הנפש… לפחות מים טפּה; מלהט כל-כך החום…

בולעת האשה דמעות מלוחות ושותקת. אין הילדים יכולים לראות בצערה של האם ובצרתו של ההלך, והם קמים, ועוזבים את השולחן, מתרחקים אל תוך החורש, והחוכר קופץ ממקומו בחימה גדולה:

– קבצנים-פושטי-יד שׂונא אני, שומע אתה?! מיד אני קורא למשרת, והוא שובר לך עצם מעצמותיך!

מרים ההלך את הצרור וחוזר ומשׂימו על הגב, ונאנח, וכשהוא פונה כבר ללכת הריהו שואל:

– ואת האלהים, החוכר, אין אתה ירא כלל וכלל?

– לא!

– והוא פותח ומתפאר, עם-הארץ זה:

מה יכול האלהים לעשׂות לו?

אם ישלח אש מן השמים, והבתים, בתי-המשׂרפות והטחנות, עם הממגורות המלאות תבואה – יעלו בעשן, עדיין נשארות האחוזות עם שׂדה ויער…

והתּמד הישן עולה יותר ויותר אל תוך מוחו, והוא מוסיף ומתפאר:

ואם לא יניח במשך שנים את שׂדותיו להצמיח, עדיין ועדיין נשאר לו די והותר: מזומנים בקופּה, שטרות באפונדה…

ואפילו ישלח גנבים, שיפרצו את הקופּה ויטלו הכול… עדיין נשארו לו חובות לגביה… הפריץ שלו הוא השופט, והוא יאמין לו על־פי הדבּוּר.

פורצת האשה המסכּנה בבכיה, כשהיא שומעת את הדברים האלה, מתייפּחת בקול, ואף היא קמה והולכת מעם השולחן…

משמיע פתאום ההלך קול צחוק ופונה לדרכו, ונעלם בין האילנות. והחוכר מרגיש משום-מה חמימות בכל אבריו. והריהו מוציא מגבת מתוך הבית והולך להתרחץ בווייכּסל…


פרק שלישי: צפור צוחקת והחוכר נשאר עירוֹם

והוא מתרחץ כך ומצנן עצמו, ושואב נחת מן המים הצוננים, ושוחה – יהודי בעל-כוח היה! – עם המים, כנגד המים, וסביב-סביב לאי הקטן, הנמצא באמצעה של הווייכּסל מאחרי צוֹיזמר, ועושׂה חכמות מכל המינים: שׂחית-גב, שׂחית-עמידה ושׂחית-צפרדע – –

ושומע הוא פתאום מתוך האי, מבין העצים הנמוכים, הגדלים שם, קול-צפור, והוא תופסו בלבו, הקול הזה.

זמרה כזאת של צפור עדיין לא שמע…

והרי יש לו תאוָה לכל דבר; ומוכרח הוא את צפור-הרננים הזאת להשׂיג, בבית בתוך כלוב להחזיק, צפור-רננים כזאת אין אפילו לפריץ!

קופץ הוא ועולה על האי – והנה הוא רואה את הצפור… על בד של עץ נמוך היא עמדה, הצפור, ומלבד הקול המתוק – הריהי צפור מרהיבה עין; צפור זהב! ושקטה היא עומדת לה, הצפור, ושרה לה את שירה, כאילו אינה רואה את שׂונאה שלה.

ומתגנב הוא, החוכר, ומתקרב אל העץ הקטן, וקופץ כלפי מעלה ביד שלוחה, ותופס – אויר בתוך האגרוף. הצפור קפצה לה בשלוָה ועברה לענף – אחר, על העץ הזה מן הצד האחר… הולך הוא אחריה, החוכר, על קצות הבהונות. ושוב הוא קופץ כלפי מעלה, קופצת לה הצפור שנית בשלוָה ומתרחקת, וכבר היא עומדת על עץ אחר. מתגנב הוא שוב ומתקרב, וכשהוא קופץ בשלישית, הצפור מדלגת לה הלאה, ושוב היא עומדת לה, ומתרוננת! והוא מתגנב אחריה יותר ויותר, מענף לענף, מעץ לעץ… הוא קופץ, הצפור מדלגת… עד-כדי-כך ועד-כדי-כן, שהחוכר מגיע לידי כעס והוא קורא אל הצפור ואומר לה כך:

– חכּי חכּי! תפוֹס כבר אתפוס אותך, אותי לא תוגיע צפור קטנה, אבל לא עוד את שירתך מבקש אני עכשיו, אני כבר שׂונא אותך! החנק אחניק אותך, צפור רעה, ולפני כלבי אשליכך…

משמיעה פתאום הצפור קול צחוק כשל אדם, וממריאה כחץ מקשת כלפי מעלה, ונעלמת ברקיע השמים.

נשאר החוכר עומד מבולבל. נדמוֹה נדמה לו, שהקול הוא אותו קול עצמו, שההלך העני צחק בו. והוא פונה, מרוגז וזעוּף, וחוזר אל תוך המים ושׂוחה, כבר בלי גבורות ומעשׂי-חכמה, בחזרה על-פני הווייכּסל, אל המקום שהתפשט שם, ואינו מוצא את מלבושיו!


פרק רביעי: החוכר לוקח קצבה בביתו שלו ובורח אל הפריץ

כשראה החוכר, שמלבושיו אינם, התחיל, כדרכה של נפש גסה, מקלל ומחרף בקול. מקלל הוא את הגנב, שהניחו ורק עורו לבשׂרו.

אחר כך הוא רץ רוּץ ושוֹב לאורך חופה של הווייכּסל וצועק, קורא בקול, – משיב לו הד עמום ונפסק מן החורש הדליל הסמוך.

החמה שוקעת והולכת; אין נפש חיה באחו ובשׂדה –מזמן כבר נפסקה העבודה – –

רפסודת באה-שטה על-פני הווייכּסל; משם לא תבוא עזרתו. והרי הוא לא ילך עירום על-פני הפרבר.

היו רצים לראות במפלתו שלו; חושבים היו: יצא מדעתו החוכר…

בינתים הוא חש רעב לאחר הרחיצה והשׂחיה, וזמן רב כל כך לא בא דבר-אוכל אל פיו.

ונוסף לכך הקור: ירד ערב צונן; שן אל שן נוקשות בו… ונזכר הוא, שהרעב והקור הם שני דברים היפים לקבצנים; וגובר בו קוצר-הרוח. מתרתח בו כעס על עצמו: היאך אדם בר-דעת מניח לה לצפור פתיה שתהא מוליכה אותו שולל; והריהו מטיל עצמו על הקרקע מתוך כעס אילם.

והשמש השוקעת מציצה מתוך הווייכּסל כשולים של אש, ודומה שהיא לועגת לו.

הבתים היהודיים הקטנים על גבו של ההר מתחילים בינתים מאירים, והאשנבים מבריקים בברק של שבת ונחת. בפרבר נדלקים לאט-לאט האשנבים הקטנים של בתי-האכּרים ועליזות מרקדות שלהבותיהם; שלהבות-אש קטנות נראות גם על הרפסודות השטות על-פני הווייכּסל.

ונדמה לו, שכל זה אינו אלא בשביל להכעיסו…

ואם מעט בזה, צפים ובאים עוד בדממה צלילים מכל הצדדים: מן העיר– “קבלת שבת”; מן הפרבר – שירתם של בני-הנעורים מן האכּרים ברחוב; על-גבי רפסודת מנגן מישהו בכלי-מיתר… וחליל מסייע עמו…

והוא אנוס לשכב כאן למעצבה.

דבר זה מקניטו עוד יותר.

והריהו שוכב על האדמה, ונוגס את צפרניו מתוך כעם, עד-כדי-כך ועד-כדי-כן, שהכול משתתק וכבה, והוא קם ורץ הביתה בדרכים עקלקלות, דרך שטחי האחו; יוצא בצה, נכנס בצה…

והוא בא, נטוּל נשימה וכל עוד רוחו בו, ומגיע אל ביתו, והנה כבר הוא עטוף חושך: פתח ושער סגורים ומסוגרים, החלונות – סגורים ותריסיהם מוגפים מבפנים…

עכשיו כעסו מתרתח ביותר:

– סרוחים כבר על משכבותם; לא חכּו לבעל-הבית!

הוא כבר יעשׂה את חשבונו עם כולם; ועם הפלונית שלו בעיקר… את המשרת גרש יגרש כמו כלב…

והוא רץ ונגש אל השער, ומתחיל דופק באגרופים.

רץ מתוך המטבח ויוצא אל החצר המשרת, והוא צועק:

– אֶח, אורח-פורח שכמותך! כאן לא מלון-אורחים! אם ישמע בעל-הבית, הריהו מצווה לשבור לך עצם מעצמותיך!

נופלים לו לחוכר הדברים כעופרת על הלב; את הדברים האלה אמר הוא לאותו הלך: “הוא יצווה לשבור לו עצם מעצמותיו!”

בינתים בא המשרת וקרב והציץ מבעד לסדק בשער. רואה הוא אדם עירום, והריהו מחזיק במתניו מרוב צחוק:

– משוגע עירום, חַ-חַ-חָה!

וצוחקים באזניו של החוכר: המשרת, ההלך והצפור יחדיו. עכשיו הוא פונה ורץ אל החלון של חדר-משכבו –

– גיטלי,– דופק הוא וקורא, – גיטלי, פתחי לי…

שומע הוא כמו קול של גבר, אך דומה משום מה דמיון רב לקולו שלו, שואל בחדר בתמיהה גדולה:

– גיטלי, מי זה יכול לקרוא לך בלילה, ומדבּר אליך אפילו בלשון אַתּ!…

– אינני יודעת, אישי שלי, –שומע הוא את תשובתה של גיטלי, – פתח את התריס ואת החלון, והבט וראה, – אפשר זכּה אותך השם יתברך, שהחליפך ושינה אותך לטובה, וזימן לך מצוָה…

“שהחליפך? מתי? ואיך זה שינה לטובה?” לשוא מתייגע מוחו להבין את הדברים. ונפתח בינתים, מבפנים, התריס, ואחר-כך החלון, ומישהו מביט החוצה –

עכשיו החוכר כבר לגמרי מתבלבל: פניו שלו, כותנתו שלו, מרוקמת אדום, – גם כן חקוּי למנהג הפריץ!

– וכומתת-השינה שלו עם ציצית-הכסף – וה“הוא”– שומע הוא–אומר:

– אל תגשי, גיטלי, איזה משוגע עירום… רחמנות! הגישי לי בשבילו משהו, את חרפתו לכסות; אך בגדים בלויים, גיטלי, בין כך ובין כך יקרע מעליו הכול בשגעונו…

– תני, גיטלי, כותונת, זוג מכנסים… וכובע, – גם בגלוּי-ראש הוא! – וחלה, גיטלי, – בודאי הוא רעב ומורעב, המסכן!

עומד החוכר כמאובן, ובעוד רגע הוא רואה בעינים בוהות, איך ה“הוא” משליך לו כל זה החוצה! והחלון נסגר מיד מבפנים והתריס מוגף…

– אסון בא עלי, – פוכר החוכר את ידיו, – בא רמאי אחד, התחפּשׂ וגזל ממני את כל רכושי ועשרי…

והוא רץ אל התריס של חדר-הילדים, דופק וקורא:

– יעק׳לי, משה׳לי, שיינדלי! אבא שלכם דופק! אסון אירע לו…

הילדים, כנראה, עדיין לא ישנו.

עונה יעק׳לי מתוך המטה:

– אל תהתל, ר׳ יהודי… אבא שלי אך לפני רגע היה כאן… את הכרים תיקן לי…

משה׳לי מתפאר:

– אתי קריאת־שמע קרא…

שיינדל בקולה הצלצלני מאשרת:

– כן, כן! ואת שלושתנו, בפעם הראשונה, נשק… “ליל מנוחה” אמר…

– אתי כל ערב קריאת-שמע יקרא! –מוסיף משה׳לי ומתפּאר.

ויעק׳לי מוסיף וזורה מלח על הפּצעים:

– והיום בעיר היה, אבא! בשבילנו מלמד הזמין; יבוא מוצאי-שבת, מיד אחרי ההבדלה בוא יבוא; כן, כן!

מוסיפה עוד שיינדלי, לאחר ישוּב-דעת, ואומרת:

שמע, ר׳ יהודי! לרמות אין צורך… אך אם חסר אתה משהו, אל תירא, דפוק על חלונו של אבּא׳לי…

מפני שאמא אומרת, שהקדוש ברוך הוא שמע לקול תחינתה והחליף את אבא, אבא טוב ונחמד יש לנו עכשיו! – “לא טוב, כאן אֵרעה רמאות נוראה!” – מתלקחת מחשבה במוחו של החוכר, – רימה את האשה, את הילדים! אנוס הוא, אף-על-פי שהשעה שעה של חצות-לילה, לרוץ אל הפּריץ! בשלשלאות, לארץ גזירה ישלח אותו!"

פרק חמישי: החוכר סופג מלקוּת ונרדם בביב לצד הדרך

והרי הוא לא ירוץ עירום, והמעים הומים ומהמים בו; לפיכך הוא רץ בחזרה אל החלון הראשון, תופס ונוגס שתים-שלוש נגיסות מן החלה, מעלה על עצמו את הבגדים, בחשבו אגב כך, בכעס:

“אַהאַ! זאת הכינה הפלונית שלי, בלי ידיעתי, בשביל הקבצנים! שוּלוֹם ישוּלם בעזרת הפּריץ - עם רבּית!”

והוא רץ.

רץ הוא דרך הגינה, ובחפזונו הוא נתקל בעץ אחד; בדיוק באותו עץ, שההלך העני עמד מתחתיו.

– תליין שלי! – הוא צועק בקול, – כאילו ההוא היה עומד עוד כאן, ורץ ויוצא, מכוסה זעה.

עד אל הפריץ מהלך רב הוא. בקיץ הלילה אינו גדול, וכשהוא בא ומגיע עד אל החצר, כבר מתחיל מאפיר היום.

רואה הוא מבעד לשׂריגי הברזל של הגדר, שהארמון מואר; יש תנועה בארמון. בחצר הגדולה, הרחבה, עומדת רתומה מרכבתו של הפריץ. הסוסים צוהלים ורוקעים בפרסותיהם על האבנים, – הפריץ יוצא ובא, עולה ויושב במרכבה, פותחין את השער… צליף בשוט, המרכבה זזה ממקומה, – מסביב למרכבה רוכבים ארבעה מן הקוֹזאקי"ן של הפּריץ, ואבוקות בידיהם; ומאחרי המרכבה – השאר… נוסעים ויוצאים מתוך השער.

החוכר דנן אינו מרבה מחשבות, קופץ ומטיל עצמו לפני הסוסים לרוחב, הסייס רק בקושי הספיק עוד לעצור בסוסים.

– מה שם? – שואל הפריץ מתוך המרכבה.

רץ וניגש אל החוכר קוֹזאַקי"ל אחד ומרכין אליו את האבוקה, מביט ומשיב לצד המרכבה:

– איזה יהודי עני!

קופץ החוכר ממקומו:

– פריץ יקר, חלילה, לא יהודי עני… אני, החוכר שלך, בענין משפט דחוף… סכנת נפשות! גנב אחד, רמאי –

– יהיה מי שיהיה, – מפסיקו הפריץ בכעס – אני נוסע אל הסיי״ם1, –

וכשהחוכר אינו רוצה לסור ממקומו:

– ילך לו אל הרב! סלקוהו מן הדרך!

אין הקוֹזאַקי"ן מקמצים שוטים בשביל יהודי; מתגלגל החוכר, תחת הצליפות הנוחתות, מעל הדרך, אל תוך הביב…

המרכבה נעלמה.

דממה השתלטה. והחוכר המוּלקה והמודאב נרדם בביב לצדי הדרך…

פרק ששי: מן הביב אל הרב, מן הרב אל ההקדש

לא זמן הרבה ישן החוכר בביב…

אך נתאדמו כראוי פאתי הרקיע, ומעל החלונות בארמון, מעל הבנינים שמסביב לארמון ומשני עברי הדרך נתרוממו צפרים, סיעות-סיעות בבת אחת, והמריאו ברעש ובהמולה למעלה, למעלה, אל גבהי השמים הבהירים…

דבר זה העירוֹ. ואין הוא מבין, מה הוא עושׂה בכאן! מפני מה הוא חש כאב בכל עצמותיו? ומהיכן הוא בא ומגיע לשכּב ולישון בתוך הביב? ומה בגדים משונים הוא לבוש? איזה חלום רע הוא חולם?

אותו רגע מנמיכה צפור קטנה לטוס ועוברת לפניו, חגה חוג מסביב לראשו, מציצה בעיניה הקטנטנות, העליזות-צוחקות, אל תוך פניו; ונזכר הוא פתאום הכול בבת-אחת ותופס את ראשו בידיו…

גנבו ממנו הכול ורימוהו, והפריץ, השופט, נסע לו לוַארשה לסיי"ם.

והניח אותו, כמו יתום עזוב…

ועולה בדעתו: שהוא צריך בינתים להציל את החובות שבידי הבריות.

והוא רץ אל הפרבר, דופק אצל האכּר הראשון המזדמן לו מבּעלי-חובותיו –

– היי, וַאסיל, במקרה דרוש לי עכשו כסף, השב לי את החוב, או תשלום אחד על חשבון החוב –

מציץ וַאסיל מבעד לאשנב החוצה ושואל:

–מי אתה, יהודי? מה חוב יש לך אצלי?

–אין אתה מכּיר אותי? הרי אני הוא החוכר!

צוחק וַאסיל בקוֹל ויוצא עם כל המשפחה לפני פתח הבית.

– מה תאמרו – שואל הוא – למשוגע כזה? הסתלק, אני משסה בך את הכלבים…

רץ החוכר אל בעל-החוב השני, ומוצא אותו כבר לפני הפתח.

עם קלשונים אל השחת הולך הוא. רואה אותו האכּר, מיד הוא רץ ונגש אל האשנב, מתופף באצבעותיו על הזגוגיות אל תוך הבית וקורא:

– היי, ילדים! בואו צאו, ותראו יהודי משוגע…

וכך בכל הפרבר; רצים אחריו כמו אחרי מטורף; מיידים בו אבנים ומשליכים אחריו מקלות; הכלבים מושכים בכנפות בגדו.

כל עוד רוחו בו יצא מן הפרבר, אל העיר בא, ורץ אל בעלי-החובות היהודיים…

וכבר אין לו ההעזה לומר, שהוא הוא החוכר. אומר הוא, החוכר שלח אותו להביא כסף! והוא נותן סימנים, והרי הוא יודע ויכול לתת סימנים אמיתיים… ומגרשין אותו מפתח לפתח כאשה סוטה:

יהודי - מטורף, בא בשבת לבקש כסף!

רואה הוא, שהוא אבוד לגמרי, והוא מתיישב באמצעו של השוק על-גבי אבן ובוכה בלבו בחשאי, בעינים יבשות –

הקהל עובר על-ידו לתפלה, וזה לזה מרמזין עליו:

– מסכן, יהודי משוגע… מי יודע מהיכן הוא…

נערים נעצרים על־ידו… ממתינים רק עד שהמבוגרים ילכו להם אל בית-הכנסת, ויגשו הם לעשׂות מלאכתם במטורף… כבר הם מכנסים חלוקי-אבן אל תוך הכיסים.

והוא מתעורר ובורח בעוד מועד במורד ההר, אל צד הנהר. רואה הוא את עצמו במים, ואינו מכּיר עצמו!

אל אלהים, מה מראה יש לו: פרועות השׂערות, מקומטות וחרוּשות הפנים, משוקעות ומודלקות העינים… וגם הַכְסֵף הכסיף יותר במשך הלילה! אוחזת אותו אימה: משום-מה נעשׂה דומה כל-כך להלך העני, שאך אתמול גירש אותו…

והוא רץ, כמטורף, על שׂפת הווייכּסל, כל השבּת, רוּץ ושוֹב, עד שהשמש שוקעת,– והוא נזכּר פתאום, שהפריץ ציוָה לו ללכת אל הרב. הוא ישמע בקולו של הפריץ, אין לו עצה אחרת, – והוא רץ בחזרה דרך סמטאות צדדיות אל העיר, אל הרב, וכבר הרב מהלך על-פני החדר לאחר ההבדלה.

ונופל הוא לתוך הבית בצעקה:

–רבי, הוא מוכרח להציל אותי!

נותן לו הרב קודם-כול – “שלום”, ושואל אותו, מי הוא. והוא נשאר עומד תוהה:

רבי, הרי אני… החוכר הרי אני…

כבר הוא מגמגם בקול לא בטוח. הוא עצמו כבר מפקפק בכך, אם באמת הוא החוכר.

מביט עליו הרב הזקן רגע ממושך ברחמנות גדולה, ואומר אחר כך בזה הלשון:

–את החוכר– אומר הוא – מכּיר אני יפה מאד… שב בינתים, רב יהודי…

מתיישב הוא, החוכר, נוכח הרב.

מבין אתה, – אומר הרב, מבלי להסיר מן החוכר את מבט הרחמנות, – הוא היה אצלי ביום ששי אחר-הצהרים, החוכר…

שומע הוא בדאבון לבב, והרב מספּר:

– הוא נשתנה, שומע אתה, שנוּי גמור, החוכר; ממש נתחלף

–מה פירוּש? – רוצה לקפוץ ממקומו החוכר.

מניח לו הרב יד על השכם ומושיב אותו בחזרה, ומוסיף ומספּר:

היה… דבּר בלשון של פשטות, בלי גאוָה… הרבה דבּר… כלשון בני־אדם… כלשון יהודים… והשאיר אחר-כך סכום כסף הגון בשביל עניים… ולהלבשה בשביל הילדים מן התלמוּד-תורה… שומע אתה? ואפילו הבטיח ליתן עצים מן היער, לתקן את בדק בית־הכנסת… וביקש, שאשלח לו, מוצאי-שבת לאחר הבדלה, מלמד הגון בשביל הילדים…

נזכּר החוכר בדברי הילדים ותוקף אותו מחנק בגרונו, ושוב אין הוא יכול להוציא דבּוּר – –

והרב הזקן מאסף בידו אחת את שני קצות זקנו השׂב, ומביט עליו רגע ממושך בעינים רחמניות, ולבסוף הוא אומר:

– מילא, החוכר אין אתה… אלא מאי, מין דמוּי הוא שאתה מדמה בנפשך… וזה עונש מן המקום, ברוך הוא, וצריך לקבל באהבה… ועל-כן אני מייעץ לך, יהודי יקר, לך אל ההקדש… מסתופפת שם חבורה של אביונים, לין אתם הלילה בהקדש – ובבוקר תקבּל קצבה בדומה לכל שאר היהודים העניים, ותצא עמהם יחד על-פני העולם הגדול… לפרנסה זו דוקא צלוֹח תצלח…

– רבנית! – קורא הרב, כשהוא קם, אל תוך החדר השני, – תני ליהודי כוס חמין… ולכשישתה ויגמור, אמרי לשמש, שיוביל אותו ויביאו אל ההקדש… ויראה, למען השם, שיהיה לו משכב כלשהו ללינת-הלילה.

הוא ילון שם, היהודי… שיהיה מקום לישון יפה… אני צריך ללכת בענין מלמד בשביל החוכר…

ואחר־כך, כשהשמש בא אליו, לקחתו אל ההקדש, כבר נכנע החוכר בשקט והניח שיובילו אותו…

פרק שביעי: אצל חבורת קבצנים - חתונה - לתוך מטתו של עצמוֹ.

החוכר נכנע.

הוא כבר הבין, שהמקום, ברוך הוא, הוא שענש אותו על הדבּורים ההם…

ובאמת לא לקח את רכושו ממנו, אלא - אותו מן הרכוש­…–את הנעשׂה אין להשיב!

וזה שנים, שהוא מהלך ועובר עם הקבצנים על-פני המדינה, מישוב לישוב, מבית לבית, מפתח לפתח.

עם נרתיק ל“גדולים”2 ופרוטות בכיס, ותרמיל לפרוסות לחם וחלה תלוי על צוָארו.

בהתחלה היה מגרש את זכר הזמנים הטובים ומסירם מעל לבו… אחר-כך הזכרונות ניטשטשו מעצמם…

עוד היה מתעורר לפעמים במלון-אורחים וצועק:

–משׁרת! רתום ונסע לפּריץ!

או – גיטל, היום עשׂי עוגת-תפוחים!

או היה קופץ ויורד מעל המטה:

– סוֹקוֹל! (כך היה לפנים שם כלבו שלו), מישהו מתהלך מסביב לבית!

והיה מקבּל “פּסק” מחבריו­­:

–סתום פה, משוגע!

משוגע קראו לו…

אבל עם הזמן– החלומות מן השנים הטובות אף הם נעלמו… עוד שנה ועוד שנה, והזמנים הישנים ההם נראו לו עצמו כמו חלום…

והוא חדל מלהאמין בחלום, מילא מה…

מי יודע מי הוא, מאַין מוצאו ומהיכן הוא בא… הוא שכח, במשך הזמן, את שמו; מאז פסק מלצעוק בלילות, קוראים לו “המטורף השקט”, וזה שמו… אימתי שכּזה עולה לתורה?

לאחר זמן של שנים יצאה שמועה בסביבה, שחבורת הקבצנים הסתובבה שם, שבאיזו עיר רחוקה תהיה חתונה של עשירים, עם סעודת-עניים גדולה.

מתכוננת חבורת הקבצנים לצאת לשם לחתונה; והולך “המטורף השקט” אף הוא עם החבורה ביחד.

ואל העיר ההיא היה מהלך רב… ובכל קהילה מתעכּבים במקצת. לנים בבית-האורחים, מקבלים “קצבה” ומשהו לסעוד בדרך…

באים לפיכך במאוחר קצת.

בדוחק רק הספיקה השעה לרוץ אל המרחץ, להתרחץ, לסרק את הזקנים ולנקות את המלבושים.

סעודת-העניים מוכנה, באולם השולחנות ערוכים, בכל טוב – שתי חביות שכר נפתחו, חבית של תמד, מלבד בקבוקים יי"ש…

מתיישבים מסביב לשולחנות.

המחותן עם המחותנת, והכלה באמצע - יושבים בראש; הסעודה היתה מצד-הכלה…

יושב “המטורף השקט” ומטיל מבט-עינו בשולחן: צלחות מוכּרות, סכּינים ומזלגות מוּכּרים, וכפּות…

הוא מתבונן יפה יותר: אותיות שלו טבועות ליד הגושפּנקה של בית-החרושת… ושומע הוא, שהמחותנת אומרת:

–אכלו, יהודים, ושתו לבריאות, וברכו לי את הכלה שלי, ואחלוּ שנים טובות לזווּג…

מכיר הוא את הקול –קולה של גיטלי.

והוא נושׂא את העינים: בתו שיינדלי היא הכלה – –

מגביה המחותן כוס וקורא:

– לחיים, יהודים, לחיים!

והקול קולו שלו מלפנים…

והוא נבהל, ובאה עליו חלשות, והוא נופל לאחוריו על מסעד הכסא, –

אומר המחותן לשנַים מן המגישים, המהלכים סביב לשולחנות:

קחו את היהודי הזה, שירדה עליו, לא עליכם, חלשוּת, והכניסו אל החדר שבוער בו התנור, והפשיטו אותו, והשכיבו אותו בתוך המטה… ואני אבוא אחריכם לראות, אם לא יצטרכו, חס ושלום, למומחה – חובש או רופא…

במקצת לא נעים להם הדבר, למגישים –אבל, כשהמחותן מצווה, מצייתים לו…

בעוד רגע כבר שוכב החוכר דנן בחדרו שלו, במטתו שלו, על כּרו שלוֹ, תחת כסתו שלו, ומביט תוהה ובוהה אל האש שבתנור… האומנם לא היה כל זה אלא חלום רע ונורא?…

המגישים הולכים להם, המחותן נכנס ושואל:

– ובכן, חסר אתה משהו, אורח יקר?

– לא… והוא עוצם את העינים…

ובעוד רגע הוא פוקח אותן שוב:

– אני רוצה לבקש ממך משהו, בעל-הבית! אל נא תקפיד עלי…

– חס ושלום! – משיב המחותן בבת-שׂחוק מופלאה, –רק אמור בפירוש, מה אתה מבקש… נחת-הרוח הגדולה ביותר של אדם היא, כשהוא יכול לעשות משהו למען הזולת…

נאנח הקבצן ואומר:

–אמור לי, בבקשה ממך: מי הוא החתן שלכם ומה?

משיב המחותן, באותה בת-שׂחוק עצמה וכלל לא תמה על השאלה: – בנו של רב, והוא עצמו למדן גדול, ובעל מזג טוב – ומושלם בכל המעלות…

מתמתח הקבצן על־פני המטה:

– אם כן, כבר יכול אני למות! –אומר הוא, ומתחיל רועד בכל גופו.

– לא, אורח יקר, – אומר המחותן וצוחק… – אין משביתים שׂמחה יהודית! אין מתים עדיין… רק קר לך, ראה מה אני עושׂה…

והוא תופס למלבושיו של האורח מעל הכסא ומשליך אותם אל תוך האש…

המלבושים השמנים מתלקחים באש.

אתה, – אומר המחותן, – תלבש את מלבושי שלי, כלומר, שלך – די כבר סבלת…

וכהרף עין הוא מסיר מעליו את המלבושים, והוא עצמו נעלם…

הפרק השמיני והאחרון: הסוף טוב - הכול טוב

פתאום ראו עיניו של החוכר המסכן אור גדול…

הוא הבין, שכבר נשׂא את עווֹנו, שכבר נגמר העונש…

והוא מברך את הקב״ה בלבבו בשמחה גדולה…

ומתחדשים בו פתאום הכוחות, והוא קופץ ויורד מעל המטה, חוטף ומתעטף במלבושים שנשארו, וממהר ויוצא – מחותן היוצא אל האורחים העניים…

אומרת גיטלי בבת־שחוק טובה:

נו, בעלי, לא מוטב כך?

ושיינדלי נופלת על צוָארו:

– אבא׳לי! אוי, כמה טוב אתה, אבא׳לי!

את העני החולה לא זכר משום־מה שום אדם וישכחוהו…


  1. בית הנבחרים הפולני.  ↩

  2. מין מטבע.  ↩

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ (מחבר)
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. אמנון ותמר (מחזות)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

מעולם ספרותנו

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)


באור-החמה, עלי דשאים של ארץ נכריה, שכבתי והגיתי בספרותנו שלנו ובעולמה.

במה התחלתי? מובן מאליו: באותה ההנחה-הצעקה של דוד פרישמאן עוד לפני שנים אחדות ב“הדור”: אין לנו ספרות ואין לנו סופרים. לפני שנים אחדות היה הדבר, ועכשיו, כעבור שנים אחדות מאז, כמדומני, שהדבר נתברר קצת. דוד פרישמאן בעצמו, למרות הנחתו-התמרמרותו, לא שבר, כמובן, את עטו המועיל; לא שברו את עטם גם אלה שהיו תמימי-דעים עמו. ובינו-לבינו, והדבר מתחיל מתברר: אמנם, ספרות במובן בנין עדי-עד, שאריח-אריח נוסף עליו בכל דור ודור, ספרות במובן בריה נושאת את עצמה, שהולכת ומתפתחת מאליה ושואבת כוחות חדשים ומתחדשים מחוגי קוראים רבים מושפעים הימנה, ספרות מלאה זרמים שונים, מהלכים שונים, נטיות שונות ורוח לאומי-יצירתי אחד מרחף עליה – ספרות במובן זה אין לנו, לא היתה לנו ואי-אפשר שתהיה לנו. במצבנו ובמצב-שפתנו, פרחי-החיוב שלנו בהכרח שאינם יוצאים לעולם מעציצם הנקוב, ובארנו החרבה הלואי שלא תתמלא כולה מי-מַדמנה, הלואי שלא תתרוקן לגמרי. כן, לא ספרות, אולם סופרים, סופרים בודדים, אנשים עברים בעלי כשרון, נושאים נר-אלוהים בלבם, יושבים בתוך עמם וכותבים לפעמים ולמרות הכל (למרות גם היחס היהודוני אצלנו לדברי שירה מצד העומדים מבפנים, למן בעל “תעודת-השילוֹח” עד בעל “תעודת-‘העתיד’”…), איש-איש את אשר יעלה על רוחו בשביל הקורא העברי-היהודי; סופרים עמוקים ברוחם, שבהתאמצותם לדבר את דבריהם ויהי-מה ובמצבם הספרותי החיצוני דומים הם לזבובים מטפסים על חלקת זכוכית ישרה ולחה – סופרים כאלה היו תמיד לנו וסופרים כאלה יש לנו גם היום!

חלקת זכוכית ישרה, לחה – הרי לנו צורת ספרותנו. ספרותנו… ברם, אי-אפשר בלי מלה זו: מוכרחים אנו להשתמש בה, אם רוצים אנו לדון בחזון ידוע ולסמנו. זרמים שונים, מהלכים שונים – הם מלהזכיר (אם לא לחשוב את אותו ה“מהלך” של הז’ארגונים המודרניים, כביכול, שבווארשה וּוילנה); רוח אחד – גם כן לא. לכל היותר: נטיות שונות מובעות בפחות או יותר כשרון, וסופרים, סופרים בודדים, במזומן…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.