רקע
דן אלמגור
אמריקה מעדיפה להביט אחורה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות

(מתוך “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות)


שנת ה-200 לעצמאות חלפה, אך האמריקאים ממשיכים לחגוג. בחלקה זו נוסטאלגיה ממוסחרת למשיכת תיירים ומבקרים ל“אתרים היסטוריים” כמו ביתו של וואשינגטון או חוף בוסטון בו הושלך לים התה של המתיישבים. אך בהתרפקות על העבר יש גם משהו אמיתי – ועצוב: אמריקה, כנראה, אינה אוהבת את דמותה הנוכחית אם היא מתגעגעת לימים שחלפו והכוונה, בין השאר, אפילו לשנות ה-60 הלא רחוקות של המאה הזו


כשלפני שנה חגגו האמריקאים את יום ההולדת המאתיים למדינתם, היה זה צפוי וטבעי בהחלט שהשנה כולה תעמוד בסימן נוסטאלגיה והתרפקות על העבר הרחוק – ימי “האבות המייסדים” והעליות הראשונות השונות לארץ צעירה זו.

אמנם, גם בין זקני האינדיאנים אין למצוא כיום אפילו אחד הזוכר באופן אישי את אירועי “שנת העצמאות”. אפילו אותם ישישים, שזכרו מימי ילדותם את מלחמת הצפון והדרום, הסתלקו בזה אחר זה.

אבל עובדות אלו לא הטרידו את מארגני החגיגות. המדינה הגדולה, שהצמיחה את “דיסנילנד” במערב ואת “דיסני-וורלד” במזרח, הפכה בשנת החגיגות למעין “יונייטד דיסני-סטייטס”, מקושטת בדגלים כחולים לבנים אדומים, ובכל פינה מוצגים מיבנים ואירועים משוחזרים, בתלבושות ובסיגנון השנה הגדולה ההיא – 1776.

היתה זו שנתם הגדולה של הפאטריוטים, המניפים כאן בגאון את דגלי הלאום, בכל ימות השנה, בפתח הבתים, החנויות, הבנק או סניף הדואר השכונתי.

קורת-רוח מיוחדת נגרמה בשנה זו לגננות ולמורים, המנסים כל השנים לנטוע בדור הצעיר גאווה וזיקה אישית למורשת ההיסטורית של “האבות המייסדים”. עם בוא שנת המאתיים יכלו הילדים לראות, לא רק על המסך הקטן והגדול, אלא גם בכיכר המרכזית של עיירתם תהלוכות של תחפושות חיילים מימי הגנראל ג’ורג' וואשינגטון. בעל בית-המרקחת שבשכונה והדוור הוותיק, לבשו מדים בסיגנון הימים הרחוקים ההם, ונושאים בגאון רובים ארוכי-קנה, ממש כמו בתמונות הצבעוניות הגדולות, התלויות על כתליו של בית-הספר.

ארצות-הברית של שנת המאתיים היתה מדינה עליזה וחוגגת, מתרפקת בשימחה על ההווי והאירועים של הרבע האחרון למאה השמונה-עשרה – כדי לשכוח את מה שקרה כאן ברבע השלישי למאה העשרים.

 

האירועים המונצחים סלקטיביים

אבל מה שקורה לכל הדברים היפים בחיים קרה גם ל“שנת המאתיים”: לפני שבועות אחדים, בתחילת חודש יולי, הגיע שנת היובל לסיומה. אולם כל המסייר בימים אלה ברחבי ארצות-הברית נוכח מיד, כי האמריקאים מסרבים להיפרד משנת החגיגות העליזה שלהם, והם נאחזים בה בציפורניהם. למעשה, נדמה כי מתחיל כאן עתה גל נוסטאלגיה חדש – לא ל“שנת הראשונים” שלפני מאתיים שנה, אלא לשנת המאתיים עצמה.

כיום אין כמעט עיר גדולה באמריקה שאין בהן הקיץ תערוכה חגיגית או אירוע ססגוני, העומד בסימן הנוסטאלגיה. לא כל הערים יכולות להתפאר במה שאירע בהן לפני 201 שנה והן מעדיפות להקדיש את התערוכות לתקופה קרובה יותר, הזכורה אישית, לפחות לכמה מקשישי תושביה. וכך, במקום התערוכות המוקדשות לשנים הראשונות של המדינה, או לאירועי המאה הקודמת, מושם הדגש עתה על ההווי והאירועים הקשורים במאה העשרים – ימי תחילת המאה, שנות העשרים העליזות, שנות השלושים הסוערות, ימי מלחמת-העולם השניה ולא פעם – אפילו שנות החמישים והשישים, הלא-כל-כך רחוקות.

כמו כל נוסטאלגיה ממוסחרת, גם האירועים המונצחים בפינות השונות של היבשת הם אירועים סלקטיביים, שנעים וכדאי לזכרם. כך, למשל, קשה למצוא במדינת מיין שבצפון-מזרח ארה“ב תערוכה ממלכתית, המדגישה את העובדה שאינדיאנים הם, למעשה, בעלי מרבית הקרקעות במדינה, וזכות זו אושרה כאן לא מכבר על ידי בתי-המישפט הגבוהים. התלבושות והפולקלור האינדיאנים מיוצגים, כמובן, בכל מוזיאון אתנולוגי, ובובות דמויות-אינדיאנים עטויות בנוצות ובעורות צבועים, ניצבות לראווה בתאי הזכוכית שבמוזיאונים הללו, על רקע כתובות המדגישות את תרומתם הגדולה של האינדיאנים לתרבות העממית המקומית. סמוך לשמורות האינדיאנים – וכן ב”דיסנילנד" – רואים אפילו אינדיאנים חיים, עטורי כובעי-נוצות1 ססגוניים המוכנים להצטלם עם כל תייר, תמורת תשלום לא גבוה. אבל רק לפני ימים אחדים שמעתי מפי קצין בצי המסחרי האמריקני, שתווי פניו העידו על מוצאו האינדיאני, כי לא פעם, שעה שהוא נוסע לטייל במדינות הדרום, הוא נעצר על-ידי המשטרה המקומית ונדרש להציג תעודת זהות, כדי להוכיח שאינו נמנה עם בני אחד השבטים, שיציאתם משטח השמורות שלהם מוגבלת מכוח החוק.

 

“רוקי” מפרסם את פילדלפיה

ברור שהערים המעדיפות להתרכז באירועי השנים הראשונות לרפובליקה הן אותן ערים מיוחסות, בהן נתרחשו המאורעות ההיסטוריים הדראמאטיים, הקשורים במרד בכתר הבריטי ובהכרזת העצמאות. כשביקרנו לפני ימים אחדים בבוסטון, בה פרץ המרד, הובילו כל החיצים לעבר “המסלול ההיסטורי”, בו ניתן לראות – תוך הליכה של שעתיים-שלוש – את כל האתרים והמיבנים המפורסמים, הקשורים במרד. לחוף המיפרץ מראים את המקום בו השליכו המתיישבים האמריקאים את התה האנגלי המובחר – ישר לתוך הים.

לא רחוק מבוסטון נמצאת העיר סאלם, הזכורה בשל “ציד המכשפות” הנורא, שאף הונצח במחזהו של ארתור מילר. אך מסתבר שגם תושבי סאלם גאים מאוד בעברה של עירם. ומזמינים כל תייר המגיע למאסצ’וסטס לבקר בתערוכה המבוססת על יומנו של ד"ר ויליאם בנטליי, שחי בסאלם בסוף המאה השמונה-עשרה ובתחילת המאה התשע-עשרה. בנטליי תיאר ביומנו את חיי היום-יום בעיר, בפירוט כזה, המאפשר כיום לשחזר בדייקנות רבה אירועים שונים מאותם ימים (כולל, כמובן, ציד מכשפות, לכל פרטיו ודקדוקיו).

גם העיר פילאדלפיה מתגאה בייחוסה ההיסטורי. בצד “פעמון החירות”, הסדוק מעט, היא מציגה לראווה כל מה שעשוי לחזק את ייחוסה זה. למרבה האירוניה, דווקא בשנת ה-200 נתפרסמו נופיה היפים של פילאדלפיה לא בזכות “פעמון החירות”, אלא בזכות הגונג של זירת האיגרוף בסרט הפופולארי “רוקי”, שעלילתו מתרחשת בפילאדלפיה וגיבורו מתאמן לקראת קרב האיגרוף הגורלי תוך ריצה ברחובות פילאדלפיה וביצוע תרגילי התעמלות על מדרגות הרחבה ההיסטורית שבמרכז העיר.

בוואשינגטון, הבירה, המקסימה כתמיד ביופייה, ניתן לחוש באווירת המורשת ההיסטורית גם מבלי להיכנס למוזיאונים עצמם. גם בעיר זו נערכות כמה תערוכות מעניינות, העומדות בסימן הנוסטאלגיה. לקראת שנת המאתיים יזמו אנשי המכון הסמיתסוני רעיון מעניין: לשחזר את התערוכה החגיגית שנערכה בארה"ב לפני מאה שנה בדיוק לכבוד שנת המאה. למרבה המזל, הצליחו למצוא ולשחזר את מרבית המוצגים, שנכללו בתערוכת-המאה הנוסטאלגית ובתוכם צילומים עתיקים, מן הצילומים הראשונים בתולדות הצילום. וכך ניתן לבקר כיום בתערוכה נוסטאלגית – הנערכת לזכר תערוכה נוסטאלגית אחרת, מלפני מאה שנה בדיוק…

בסמוך לאותה תערוכה מתקיימת התערוכה “עם אחד”, המוצגת במוזיאון למדע ולטכנולוגיה שבמרכז וואשינגטון, לא הרחק מן “הבית הלבן”. שמה של התערוכה מעיד על תוכנה: ארצות-הברית מוצגת ככוּר היתוך, כארץ מהגרים, שבה הופכים בני עמים שונים לעם אחד, רב-תרבויות, לשונות וצבעים. שוב, כמו בתערוכות רבות אחרות, מוצגים צילומים, בובות, רהיטים ותלבושות אופייניים למהגרים האירים, היהודים, הגרמנים, האיטלקים, הסקנדינבים, המכסיקנים ועוד ועוד, בצד תשמישי קדושה מבית־כנסת יהודי מוצג צלב-עץ שרוף של אנשי ה“קו-קלוכס-קלאן”, ולידו גלימתם המחודדת של אנשי הכת הגזענית. לא הרחק משם מסנוור את העין קיר של כתובות ניאון, מוארות בכל השפות – שלל שלטים, שנלקחו ממסעדות ומכבסות ניו-יורק. זה בצד זה מזהירים בצבעי כחול ואדום, שלטים באנגלית, איטלקית, סינית ואפילו בעברית. ולא רק “בשר כשר” אלא אפילו… “פלאפל”. מזכרת לגל נוסף של מהגרים יהודים, לא ממיזרח אירופה, אלא מן המיזרח הקרוב…

 

ואלנטינו וגרטה גארבו

אבל את ריגושי הנוסטאלגיה החזקים ביותר גורמות כמה פינות אחרות באותה תערוכה, המנציחות את חיי היום-יום באמריקה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. בפינה אחת של האולם שוחזרה כיתת בי"ס כפרי, על ספסלי העץ הקטנים, הלוח הישן, הדגל האמריקאי שעל הקיר וצילומי המחזורים שחלפו. סרט ההקלטה משמיע קטעים “קלאסיים” מספרי הלימוד של פעם, ואין כמעט צופה מבוגר שאינו נעצר לפני הספסלים הישנים הללו, מאזין לסרט ונאנח “אח, היו זמנים…”

ליד כיתת-הלימוד שוחזר צריף של קסרקטין צבאי לטירונים: המיטות הדו־קומתיות, תרמילי החאקי, השמיכות הצבאיות המקופלות. על הכתלים – ה“חתיכות” של שנות הארבעים: בטי גרייבל וחברותיה. גם כאן נעצר כמעט כל אב, כדי להתבונן בגעגועים במיטות הצבאיות, הזכורות לו מימי מלחמת העולם השניה, ימי קוריאה או וייטנאם, ולספר בגאווה לבנו הקטן על עברו הצבאי.

פינה אחרת מנציחה את אירועי הספורט הגדולים של המחצית הראשונה של המאה שלנו. במשך כחצי שעה מוקרן על המסך סרט תעודי, המורכב מעשרות קטעים של יומני ספורט, המחזירים לעינינו את כל הרגעים והאנשים הגדולים של הספורט האמריקאי: קרבות האיגרוף הגדולים של ג’ו לואיס; להטוטי ה“בייסבול” של בייב רות האגדי; מישחקים היסטוריים בכדורסל, רוגבי וטניס, ועוד ועוד. גם כאן עומדים צופים קשישים רבים, ועוקבים בלב הולם אחרי האירועים והאנשים, הזכורים להם כחוויות-ילדות. פה ושם אף ניתן להבחין בעיניים לחות מגעגועים. לא פעם מתחילים שני צופים, שעד לאותו רגע היו אלמונים זה לזה, בוויכוח סוער: מי היה גדול-הגדולים בין המתאגרפים או חובטי הכדור-בסיס? והאווירה מתחממת, כאילו מדובר בוויכוח ביציעי “בלומפלד” בין אוהדי מכבי והפועל ת"א; כאילו אין המדובר בקבוצות וספורטאים, שהציגו את רגעיהם היפים ביותר לפני חמישים שנה ויותר.

לקשישים שכבר שכחו את יומני הספורט נותנת התערוכה הוואשינגטונית אפשרות להתרפק בגעגועים על השירים, הנגנים והזמרים של הימים היפים ההם. בפינה אחרת מוקרן ללא הפסקה סרט אחר, מורכב מעשרות שקופיות וקטעי יומנים, המשחזר את הימים הגדולים של ברודוויי ושל עולם הזמר האמריקאי. כאן נאנחות הצופות הקשישות למראה וואלנטינו ובארימור, בעוד בעליהן כסופי השיער ממצמצים בעיניהם מול גרטה גארבו “האלוהית”. כאן מנגנים לואי ארמסטרונג ובני גודמן. כאן מוקרנות כרזות הפירסום של הקומדיות המוסיקאליות של שנות העשרים והשלושים, בעוד הרמקול משמיע קטעים קצרים מכל הלהיטים המוכרים. אוח, אוח, אוח… לשמוע – ולהתמוגג!

מי שרוצה לטעום מעט את טעם החיים בארצות הברית של וואשינגטון, ג’פרסון ובנג’מין פראנקלין, לא בין כתלי מוזיאון, אלא באוויר הצח, מוזמן לעיירה ויליאמסבורג – במרחק כשעתיים וחצי דרומית-מזרחית לוואשינגטון הבירה.

בדרך אפשר לסור ל“מאונט ורנון”, אחוזת מגוריו של הנשיא וואשינגטון, הניצבת על גבעה מוריקה לחוף הנהר פוטומאק. וואשינגטון מצטייר בדימיונו של הילד האמריקאי כאדם ישר וצנוע, שאיננו משקר לעולם ואשר הדמוקרטיה והשוויון נר לרגליו. אבל הביקור בבית מגורין מוכיח, כי גם צניעות והסתפקות במועט הם מושגים יחסיים. ליד ביתו היפה של הנשיא הראשון ניצבים בתי המשרתים – בתי הטבחים, הסייסים, הגננים, הכובסות. אחוזתו המקסימה של וואשינגטון נראית כאחוזתו של בעל-מטעים עשיר, שנזקק לעבדים ושפחות. אבל האמריקאים, הנוהרים להר וורנון, סולחים לו, לג’ורג' וואשינגטון, ומתגאים בבית מגוריו ובגנים המוריקים, המקיפים אותו. אפילו מחקרים מפורטים שהתפרסמו כאן בשנים האחרונות, המנתחים באכזריות את “חשבון ההוצאות” של הנשיא הגדול ומגלים בו לא מעט “פגמים אסתטיים” לא הצליחו להעיב על הילת הקדושה, האופפת אותו.

 

מיצעד קולוניאלי אחרי השקיעה

בהר ורנון ניצב ביתו של ג’ורג' וואשינגטון, אבל בעיירה ויליאמסבורג נעשה ניסיון מעניין לשמר ולשחזר עיירה שלמה, על בתיה וסדנותיה כפי שעמדה בשנות העצמאות הראשונות. כדי לרכוש את עשרות הבניינים העתיקים, לשפצם ולהעמידם לרשות קהל המבקרים, נדרשו עשרות מיליוני דולארים. כמו במיקרים רבים, גם כאן נחלצה משפחת רוקפלר לעזרה, ותרמה מיליונים רבים לקרן מיוחדת, לשימור ולשיחזור העיירה ויליאמסבורג, אחת הערים המיוחסות ביותר בתולדות ארצות-הברית. מרבית המשפחות שגרו בבתים הישנים קיבלו פיצויים דשנים, ופינו את בתיהן. וכך, בית אחר בית, שופצו הבתים ורוהטו מחדש, ברוח תקופת הכרזת העצמאות, ונפתחו כמוזיאונים לקהל.

המבקר המגיע לוויליאמסבורג ליום או ליומיים מתבקש להשאיר את מכוניתו מחוץ לתחום העיירה, ולטייל בה ברגל, או בעזרת האוטובוס המיוחד. אם מזג האוויר מאיר לו פנים, יוכל לטייל במשך שעות ברחובות השקטים של העיירה, להתבונן בבתים הישנים, שנצבעו מחדש, ולבקר בסדנות הנגרים, הנפחים, הסנדלרים, הצורפים, מתקיני הפאות הנכריות, כורכי-הספרים, נופחי הזכוכית, אורגי השטיחים ושאר בעלי המלאכה, היושבים בתלבושות מסוגננות ועוסקים במלאכתם, תוך כדי מתן הסבר לתיירים על אופי עבודתם. כרכרות רתומות לסוסים מתנהלות לאטן ברחובות. וכל תייר יכול להיכנס גם לבית הנבחרים הישן, לארמון המושל, לבית הכלא, לבית המשפט, למחסן התחמושת או לאחד מבתי-המרזח והפונדקים הישנים, בהם התארחו בני דורם של וואשינגטון וג’פרסון. בין הבתים – נאות דשא רחבים, שדות מירעה, דחלילים, טחנת רוח… בקיצור: אווירה המזכירה מאוד את הסרטים המתקתקים על אמריקה של אז.

מבחינות מסויימות מזכיר הביקור בוויליאמסבורג את הביקור ב“דיסנילנד”. גם שם יש להחנות את המכונית מחוץ ל“עיר”, ולהיעזר באוטובוסים ובקרוניות המיוחדים. גם שם קונים פנקס עם כרטיסי כניסה לביתנים השונים. גם שם רואים רק תיירים, או עובדים לבושי מדים. אבל – בושה להודות! – עולמו המצועצע והממוסחר של אבי ה“מיקי-מאוז” מצא חן בעינינו יותר. נכון, “דיסנילנד” מתקתקת יותר, ונמצאת על גבול ה“קיטש”. אבל העיירה הקולוניאלית המיניאטורית שבה, חביבה יותר מן העיירה האותנטית ויליאמסבורג, הגדולה ממנה פי מאה. יש משהו קר, לא-גמור בוויליאמסבורג, המשוחזרת. וכמעט מתחשק להציע למשפחת רוקפלר לשכור אחד מאמניו של דיסני המנוח, כדי להפוך את ויליאמסבורג לאטרקציה מרגשת יותר, ולעזאזל האותנטיות!

ובכל זאת, גם בוויליאמסבורג זכינו לחווייה מרגשת, שעה שעשרות הזבנים והמתלמדים בכל סדנות האומנים שבעיירה התרכזו עם שקיעה בכיכר המרכזית, כדי לשחזר מיצעד חיילים מימי המרד. לצלילי התופים והחלילים צעדו ה“חיילים” במדיהם הססגוניים, כשהם נושאים רובים ארוכים וישנים, שנלקחו ממחסן התחמושת הסמוך. לאחר שחלפו על פנינו במיצעד צבאי קולוניאלי הסתדרו בקבוצות ליד התותחים הישנים, הניצבים בלב הרחבה המדושאת, ולמרבה הפלא אף הצליחו לירות בהם כמה פגזים. התופים והחלילים המשיכו בנגינת שירי-לכת בני מאתיים, והשמש שקעה לאיטה על העיירה הקולוניאלית, שאין על גגותיה אף אנטנת טלוויזיה. לרגע נדמה היה לנו שאנו באמת בתקופה אחרת. וכמעט דימינו לשמוע את קול פרסות סוסיו של פול רוויר, המתקרב ומזהיר: “האנגלים מתקרבים! האנגלים מתקרבים!”

 

שיט מאכזב על המיסיסיפי

געגועים נוסטאלגיים אמיתיים הציפו אותנו כשהדרמנו והגענו לעיר ניו-אורלינס, שלגדות המיסיסיפי. עצם השם ניו-אורלינס, הציף את ליבנו בגל של חום. עוד מאותם ימי בהם קראנו את “תום סוייר” ו“האקלברי פין”, או מתקופה מאוחרת יותר, בה שמענו וקראנו לראשונה על ימיה היפים של מוסיקת הג’אז בעיר שבשפך המיסיסיפי.

הביקור בניו-אורלינס ירגש גם את המבקר הישראלי. אם כי צפויות גם כמה וכמה אכזבות. ככל תייר המגיע לניו-אורלינס, מיהרנו לעלות על ספינת הקיטור, המתקשרת תמיד בדימיוננו לספריו של מארק טוויין, כדי לשוט על פני המיסיסיפי. היינו בטוחים כי מדובר בשיוט בסירת-גלגל קטנה, לצלילי תזמורת ג’אז כושית. אבל למרבה האכזבה מצאנו עצמנו על סיפונה של ספינת קיטור גדולה, שהובילה אותנו בפתח הנמל הגדול, ובמקום להאזין לצלילי ג’אז נאלצנו להאזין להסבריו המפורטים של הקברניט, שזיהה כל אניית-מיסחר העוגנת בנמל וציין מאין באה ומה היא מובילה. לג’אז לא היה זכר, ואף לפינות הרומאנטיות של המיסיסיפי לא הגענו. היה זה עוד סיור משעמם למדי בנמל גדול. חבל שמארק טוויין, שידע לכתוב ביומני המסעות שלו הערות עוקצניות על הארצות שבהן ביקר (בינהן גם בארץ-הקודש), לא טרח להזהירנו מפני “מלכודת התיירים” הזו.

אכזבה גדולה נכונה לנו כשהעפלנו למרומי הבניין הגבוה ביותר בניו־אורלינס, בנין ה“וורלד טרייד סנטר” (אחיהם הצעיר של שני התאומים הניו-יורקיים, ששברו את שיאו של ה“אמפייר סטייט בילדינג” כגבוה בבתי ניו-יורק). המראה מראש גורד השחקים, שלשפת המיסיסיפי היה מאכזב ביותר: בתי-חרושת, ארובות, כבישים סואנים, עשן. ניגוד גמור לניו-אורלינס שנצטיירה כל השנים בדימיוננו.

אבל כשהתחלנו לטייל ברגל ברחובותיה ובגניה של העיר – קיבלנו פיצוי על אכזבת השעתיים הראשונות. לפתע היינו מהלכים ברחובות שהזכירו ערים אירופאיות חביבות, ובתי-הקפה הצרפתיים שלשפת הנהר, בהם ניתן לטעום את עוגיות ה“בנייה” הפריכות, עוררו בנו געגועים לפאריס. הבתים הקטנים, המרפסות הציוריות, פנסי הרחוב – כל אלה שונים כל כך מן הנופים של ערים אמריקאיות אחרות. ברובע העשיר של העיר, בסמוך לקאמפוס של אוניברסיטת טוליין הידועה, נמצאים כמה מבתי המגורים היפים ביותר ביבשת. כולם מוקפים דשאים וגני ירק, וגדרות מעניינות (אחת הגדרות העשויות ממתכת שחורה, שזורה קלחי תירס ממתכת. לפי האגדה בנה אותה בעל הבית לכבוד אשתו, שבאה מאזורי גידול התירס, כדי לשכך את געגועיה הביתה). מחוץ לעיר נמצאים בתי ה“פלנטיישן” – אחוזות המגורים של בעלי-החוות, שצברו את הונם בימים היפים ההם, לפני ביטול העבדות.

 

האטרקציה: בתי-העלמין

כמו בכל עיר, גם כאן יש שכונות עשירות ומפוארות בצד ה“סלאמס”, פרברי עוני, אשר מרבית תושביהם כושים. לואיזיאנה היא מדינה דרומית, וניו-אורלינס מתפארת גם במורשת הצרפתית שלה, המתבטאת לא רק בארכיטקטורה, אלא גם בניב הצרפתי המשובש בפי רבים מתושביה. מרבית התושבים הסובבים ברחובות הם כושים, והם חשים בעיר כבני בית. ליד הגה המוניות יושבות הרבה נשים כושיות. אחת מהן, אשה שמנה ותוססת, הציעה לקחתנו לסיור מודרך בבתי האחוזות המפוארים, בהם שימשו אבות אבותיה כעבדים.

אבל האטרקציה האמיתית של ניו־אורלינס קשורה דווקא ב… בתי-העלמין שלה. בגלל הגיאות והשיטפונות הרבים נטמנו בני העיר לא מתחת לפני האדמה, אלא מעליה, בתוך כוכים בחומת בית הקברות, או בתוך מיבני אבן ושיש, המזדקרים מעל לאדמה. וכדי שהגופות לא תחשפנה ותחלנה לצוף עם הזרם נהגו התושבים לקבור את מתיהם בגובה של שניים ושלושה מטרים מעל פני האדמה, מעל לפני המים. שלושת בתי-הקברות הישנים של העיר הם אחד האתרים הראשונים, אליהם מובלים התיירים. “אנחנו כבר לא ניקבר מעל לפני האדמה”, נאנח מדריך התיירים. אפילו כאן, בבית־העלמין, מורגשת נימה של נוסטאלגיה בדבריו…

הרובע המלהיב ביותר בניו-אורלינס הוא, כמובן, הרובע הבוהמי – רובע מועדוני הג’אז והמסעדות הססגנויות, השופע חיוניות לאחר שקיעת השמש. אמנם, חלק ניכר ממועדוני הג’אז הישנים והמוכרים הפך למועדוני סטריפטיז, ובעיקר מועדונים שבהם מופיעים גברים, המאופרים ולבושים כנשים. אבל נעים עדיין לעבור ברחובות הרובע ולהאזין לנגינת הג’אז, הבוקעת מכל פינה. החצוצרן אל הירט מנגן במועדונו שלו, וחבורת ה“פרזרביישן הול” – שביקרה בארץ לפני שנים אחדות, במסגרת הפסטיבאל הישראלי – מתכנסת מדי ערב בחדר לא גדול, מחניק וצפוף, ומנגנת שם במשך שעות לפני המאזינים הנלהבים, המשלמים דולאר אחד דמי כניסה ויושבים על הארץ, או על ספסלי העץ הנמוכים. בכניסה ל“פרזרביישן הול” תלויה גם כרזה גדולה בעברית, אותה הביאו הנגנים הכושים הוותיקים מן הפסטיבל הישראלי. “אמה המתוקה”, היא הפסנתרנית אמה בארט, אשר עמדה תמיד בראש הלהקה, איננה עוד. לזיכרה מוקדש תקליטה האחרון של הלהקה, הנושא את השם “אמה המתוקה”. אבל החצוצרן פרסי האמפרי ממלא כיום את מקומה כמנצח התזמורת, ולידו יושבים וילי, אחיו, מנגן הקלארנית, ושאר בני החבורה. המנגנים הישישים – “ג’ים הגדול”, “סיי” פראזיר ועמנואל סיילס – אינם מופיעים עוד. במקומם מנגנים מוסיקאים כושים וותיקים אחרים, ואליהם הצטרף נגן טרומבון צעיר, הלבן היחידי בצוות.

 

אווירה אמיתית במחיר סמלי

שני ערבים ממושכים בילינו שם. על הארץ, במועדון החם והדחוס של ה“פרזרביישן הול” מאזינים לנגינת הג’אז מחממת-הלב של השביעייה הוותיקה. היה משהו מוזר ומרגש בעצם התופעה: באמריקה זו, שהכל בה ממוסחר ומכוון לצבירת רווחים, ממשיכה תזמורת ג’אז כושית וותיקה להופיע בחדר קטן, חסר כיסאות ואיוורור, ולמכור כרטיסי כניסה במחיר דולאר אחד – כשליש ממחירו של כרטיס קולנוע. מי שרוצה, כי התזמורת תשמיע ווריאציות על שיר החביב עליו, צריך רק לבקש זאת מפרסי האמפרי, מנהל הלהקה, ולהשאיר דולאר או שניים בכובע הישן. הניצב לידו. אם רוצה אחד המאזינים, כי התזמורת תשמיע את “כשהקדושים צועדים בסך”, עליו להניח במיגבעת חמישה דולאר, ואז תיפצח התזמורת לא רק בנגינה, אלא אף בתהלוכה-זוטא נלהבת, הסוחפת עימה את הקהל הנרגש.

אין ספק בכך: אילו רצו פרסי וחבריו להעביר את הקונצרטים היומיים שלהם לאולם גדול ומרווח, המכיל אלפי מושבים, לגבות עשרה ועשרים דולאר עבור כרטיס – היו מצליחים למלא את האולם. אבל המנגנים הכושים הוותיקים, שכמה מהם כבר חגגו את יום הולדתם ה-70, מעדיפים להזיע בחדר החם וחסר האיוורור ולהמשיך במסורת הישנה, שהם כה גאים בה – לנגן ג’אז כמו בימים היפים ההם, באותו חדר הנושא את השם “פרזרביישן” ובמחיר סמלי ממש, המאפשר לכל שוחר ג’אז לשבת על הארץ ולהאזין לצלילים האהובים עליו.

ייתכן שהיינו נהנים יותר מן המוסיקה, אילו ישבנו באותם שני ערבים ארוכים במושבים נוחים ובאולם ממוזג-אוויר. אבל דווקא בחדר הדחוס והמיוזע הזה, היה משהו שנראה אמיתי ומשכנע יותר מכל השיחזורים הממוסחרים והנוחים. אין ספק, שמכל אירועי הנוסטאלגיה הסינטתית, בהם נוכחנו ועליהם שמענו בסיורנו הנוכחי בארה“ב – השעות שבילינו ב”פרזרביישן הול" היו היפות והמרגשות ביותר.


  1. “כסבעי נוצות” במקור המודפס, צ“ל ”כובעי נוצות“ – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות