מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חתירה לקראת מדינה יהודית

מאת: דוד בן־גוריון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מהדורה שנייה; [תל אביב]: מפלגת פועלי א"י; תש"י

סוגה:

שפת מקור: עברית

בישיבת… תל־אביב, 12 בספטמבר 1939

לוח הבירורים והדיונים שלנו מפגר אחרי לוח ההיסטוריה. אנחנו עומדים אחרי הקונגרס ציוני, שהיה מוקדש בעיקרו לבירור דרכי מלחמתנו ב„ספר הלבן“. עכשיו נדמה כאילו זה היה לפני המבול. לפני נעילת הקונגרס בז’ניבה הציעו כמה חברים להסתלק מכל החלטת־מחאה בדבר „הספר הלבן“, כי אין להכריז על התנגדות לממשלה האנגלית ערב מלחמה. התנגדתי להצעה זו, כי אי־אפשר לעבור על „הספר הלבן“ לסדר־היום, בין שתהיה ובין שלא תהיה מלחמה. אולם היתה כבר אז הרגשה בלב רבים, שהדיונים וההחלטות אינם אקטואליים. כעבור זמן לא־רב פרצה המלחמה.

קשה לומר, כיצד תנהג הממשלה עכשיו כלפי המעפילים. כמו־כן לא ברור, מה יהא גורל חוק־הקרקעות. חוק זה עמד להופיע בשבוע השלישי בספטמבר. הפקידות בארץ לחצה לפרסומו הדחוף, אבל לונדון טענה, שלא נוח הדבר לפרסם חוק זה לפני אישור „הספר הלבן“ במועצת חבר־הלאומים. הממשלה היתה כמובן בטוחה שהספר יאוּשר. מ. מקדונלד התעתד ללכת לז’ניבה להגן על מדיניותו. אולם בינתיים נדחה מושב החבר. החוק מוכן לפרסום – וזה יהיה אבן־הבוחן; היגשימו, חרף הכל, בשעה זו את „הספר הלבן“? בשבועות הקרובים נדע, היכן אנו עומדים. במקרה הטוב ביותר אפשר לומר, שניתן מורטוריום ל„ספר הלבן“ – אך הוא לא בטל, ויש צורך שלא נתפרק מנשקנו הנפשי והמוסרי. אנו מצוּוים לשמור על נכונותנו להילחם ב„ספר הלבן“.

אבל בשעה זו עומדת שאלה חדשה: פרצה מלחמה, ואנו צריכים להיות מוכנים להושיט עזרה לצבא הבריטי, במידה שהדבר יהיה תלוי בנו. אולם אותה שעה עלינו להיות מוכנים לעמוד נגד הגשמת „הספר הלבן“ ונגד כל קיפוח. הייתי מנסח את אשר מוטל עלינו לעשות, לפי דעתי, במלים אלו: עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה „ספר לבן“, ועלינו לעמוד נגד „הספר הלבן“ כאילו לא היתה מלחמה…

שני קַוים אלה גזורים עלינו על־ידי המציאות המסוּבכת. אין מלחמה זו ככל המלחמות. הפעם קיומה של אנגליה עומד בסכנה, ואין זה דבר שאינו נוגע לעם היהודי. ודאי שאין אנו יכולים להישאר אדישים לגבי המלחמה בהיטלר, וכל יהודי חייב לעזור במידת יכלתו להשמדת המשטר הנאצי. אולם אם הממשלה האנגלית תפגע עכשיו בזכותנו, לא נוכל להרכין ראש ולקבל עלינו את הדין.

אלו הן לדעתי שתי ההנחות היסודיות לקו התנהגותנו בתקופת המלחמה.

אנחנו עומדים בראשית המלחמה. כאן בארץ רחוקים עדיין משדה־הקרב, אולם מיליוני יהודי פולין כל יום מביא להם קרבנות חדשים. אם תארך המלחמה, נרגיש אותותיה גם בארץ ונעמוד בפני מצבים קשים ומסובכים; דרוש לנו מצפן פוליטי שיכַוון את דרכנו בסבך האפל, בו אנו נכנסים. איננו יכולים לדעת כיצד ישתלשלו הדברים, אבל דרושה לנו נקודה מאירה באופק ההיסטורי, שתורה לנו את הדרך במצבים המסובכים הצפויים לנו. בעיני, המצפן הפוליטי הזה הוא – חתירה לקראת הקמת מדינה עברית בארץ.

דוד בן־גוריון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד בן־גוריון
רקע
דוד בן־גוריון

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד בן־גוריון

  1. יחוד ויעוד (מאמרים ומסות)
  2. ירושלים (מאמרים ומסות)
  3. לדין וחשבון של סמואל (מאמרים ומסות)
  4. יעודי הרוח והחלוציות בישראל (מאמרים ומסות)
  5. הפועל בציונות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דוד בן־גוריון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד בן־גוריון

יצירה בהפתעה
רקע

צואה

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

בין מאורעות-ה“פראַקטיקה” של הספרן המקומי, משכיל אדוק בא בימים, הממלא בדיוק ובקפדה את חובות-משרתו, נפל בימים האחרונים כדבר הזה:

זה שבועות אחדים, שאֶל הספריה בא פעמַים, או יותר, בשבוע נער אחד כבן חמש-עשרה ורוצה ל“היכתב” לקריאת ספרים. והנער הוא משונה קצת, לא הטיפוס המצוי של נער קורא-ספרים. בפעם הראשונה נשאל, כדין, אם הוא לומד באיזה בית-ספר, וענה הנער, שלא; אין הוא לומד עדיין; כששב מן הגירוש, אחרי כניסת האנגלים, רצה להיכנס לבית-הספר החקלאי שבמקוה-ישראל, אבל שם לא קיבלוהו, מפני שאיננו יתום. שם מקבלים רק יתומים “עגולים”, והוא יתום רק מאמו, ואב יש לו. אמו מתה בימי ההגירה, וגם אחותו הקטנה ממנו, אחותו היחידה, מתה שם. אביו נשאר לפני שנתים בפתח-תקוה, הוא מכונאי, וכל ימיהם חיו בטוב, ועבר אל האנגלים, והוא, הנער, עם אמו ואחותו הקטנה ממנו, עליהן השלום, הלכו לכפר-סבא, ונשארו בצד ההוא, והתגלגלו שם, וכולם חלו שם בטיפוס-הבטן, אבל הבריאו, והלכו לסַמַרין, היא זכרון-יעקב, ובסמרין התגלגלו במרתף-היקב, בין כל המהגרים, ולבסוף הפחית ועד-ההגירה את הקצבה, ואחר-כך הפסיק לגמרי, ופעלה אמו אצל הוועד, שישלחם, לכל הפחות, לחיפה, שם היתה להם אשה אלמנה עשירה, קרובתם ובת-עירם מרוסיה… אבל גם שם לא הונח להם. ושבה האם אתו, עם הנער, לסַמַרין, והתחילה שם לקנות ולמכור ירקות, והוא, הנער, עזר על ידה, ואת האחות הקטנה השאירו שם, בחיפה, אצל הקרובה… ומתה האם בסַמַרין מטיפוס חוזר, וכשנכנסו האנגלים, והוא, הנער, פנה אל הקרובה שבחיפה בדבר אחותו הקטנה, לא נענה; והלך בעצמו רגלי לחיפה, בכדי להחזיר את האחות, לכל הפחות, לאבא – הואיל ואמא איננה – ולא נמצאה: גם היא מתה… בחיפה מתה…

כל זה סיפר הנער, כמעט ללא-דרשוהו, בגמגומים, במבטאים בני הברה אחת, בערבוביה, אבל בעקשנות מרובה, כאילו זה היה שייך לעצם הענין. גם עמידתו בכלל, על יד השולחן, בין המחכים לתורם, היתה עקשנית ביותר, עד לידי אי-נעימות.

הספרן רשם את שמו של הנער המספר בפנקס, קיבל ממנו ערבון, איזו כריסטומטיה ישנה, שני גרושים שכר-קריאה לחודש, ושאלהו:

– ואיזה ספר אתה רוצה?

– אם רק יש… זה הספר…

– איזה?

– עם הגמדים… ועם האם החורגת…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.