רקע
דוד פרישמן
בֶּן־עֲזָאִי הַשֵׁנִי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כל כתבי דוד פרישמן - על הספרות, כרך שני / דוד פרישמן; מהד' ב, ורשה-ניו-יורק: לילי פרישמאן; תרצ"ח

את המורה המלַמד מורִיץ פּקוֹקְלִיס קראו תמיד המשכילים בשם בן־עזאי השני.

ואני נער הייתי ואהי אָמון בביתו, ואת השם הזה שמעתי ולא ידעתי שֹרש הדבר, עד כי בא היום ואני באתי עד תכונתו. הן אמת הדבר: האדון פקוקליס היה חוקר קדמוניות כאחד החוקרים הגדולים והידועים ונפשו חשקה בתורה ובחקירה כל הימים, ואולם משפטו היה שונה ממשפט בן־עזאי תלמידו של ר' טרפון. כי על בן־עזאי זה אמרו, אשר חשקה נפשו בתורה, ועל־כן אמר: גירא בעיני דשיטנא ולא נסיב איתתא, – ומוֹריץ פקוקליס לא כן עשה, כי הוא נפתח לבו אחרי אשה, ויקחה ותהי לו לאשה, וכל־זאת עשה יען כי השקה נפשו בתורה גם הוא; האחד היה לפרוש והשני לבעל אשה, ושניהם עשו את מעשיהם אך רק בגלל החשק הרב אשר חשקה נפשם בתורה – מר כאתריה ומר כאתריה.

יום־יום באתי לשמוע את לקחו וללמוד מפיו לשון וספר, כי יָדע האיש לשונות שונות לרגל המלאכות אשר היו לפניו, וארא אותו יום-יום ואשמע אותו ואאזין אליו, ואני אז טרם הבינותי לו; ואולם כיום הזה נוכחתי ואָבין, כי גדול היה האיש הזה, ואנכי לא ידעתי; נשמת אדם גדול היתה באפו, נשמת חוקר קדמוניות גדול ורב בערה כנחל גפרית בקרב האיש ההוא, ואני טרם ידעתי וטרם הבינותי כל זאת. – האיש היה חסון כאלון וגבה־קומה עד מאד ודל־בשר, וגם שכמו האחת היתה גבוהה מן השנית ואצבעות ארוכות היו לו, אשר היו תמיד מלוכלכות בדיו, ובתי-עינים בעלי זכוכית תכלת היו תמיד על עיניו, וכל אלה היו לו לאותות ולציונים כי מן המשכילים הוא, הדורשים אל ההשכלה. אכן גם על החקירה בקדמוניות היו לו אותות רבים בבגדיו אשר על בשרו ובמראהו וחזותו: נעלים ברגליו היו־בלות ומטולאות, אשר עליהן יאמרו החוקרים, כי מימי אנשי גבעון הן, ועליהן היו סנדלים שנפסקה אחת מאזניהן ואחת מתרסיותיהן והן לא זזו מן הנעלים גם בימות־החמה וגם בימות־הגשמים; מכנסים על בשרו היו בלים ומבוקעים ומצֹררים מימי פרחי הכהֻנה, בטרם עוד סחרו יהודי אשכנז את הארץ במכנסים בלים לפי דעת הפרופיסור טְרֵיטְשְׁקֵי. מגבעת היתה לו עשויה מעשה גליל והיא מורשה מאבי אביו, וצביונה אַ לַא מנחם בן סרוק! בגד היה לו שסוע מאחוריו מירכותיו ועד הגב והוא עשוי לפי המנהג שנהגו בארץ בני עמון בעת מלוך בה חנון בן נחש; זקנו היה עשוי אַ לַא אַנְרִי-קַטְר וראשו פרוע תמיד לפי מנהג בני חוִילה, שהיא קוֹלכיס לפי דעת החוקר רוֹזֶנְמִלֶּר. כל אלה אותות היו לקדמוניות, אשר אהב אותם פקוקליס מאד מאד. ובכל אלה לא אמר הון ועוד רוחו לא שככה, כי על־כן הלך האיש ויקח לו אשה אשר תֵּחָשב גם היא בשרידי פליטי הימים מקדם, ואשר גם היא תהיה מן העתיקות היקרות במציאות, וילך ויקח אותה לו כגליון ישן נושן החפור מאבני פּוֹמְפֵּיאָה, או כאחת משכיות החמדה אשר בבית־הביבליותיקה המפֹאר באוֹקסְפוֹרְד. –

מי יודע, אולי כבר נשכח שם האיש הזה מלבי ולא זכרתיו עוד, לולא אשתו אשר היתה לו ואשר היתה אשת חיל ובעלת־אגרוף, הלא היא האשה אשר כפעם בפעם הסירה את אבקת הספרים מעל אישה במקל חובלים או בעצם ידיה; ובהכות אותו אשתו כפעם בפעם לא אחז ״הקדמוני״ שער, ורק דמעותיו זֹרו בתוך עיניו ושפתיו נעו באמרו חרש: קְסַנְטִיפָּה! – ומקץ רגעים אחדים והנה שכח האיש את המכות אשר הֻכָּה ביד אהובתו ורק את קסַנטיפה ואת סוֹקרַטס בעלה זָכר, ולבו הלך אחרי המחקר לחקור ולדעת באיזה שנה נִשאה לו ובאיזה יום, כמה היו ימי חייה בהנשאה לו ומספר ימיו מה היה; ההיתה זאת אשתו הראשונה, ואם הכין לו אחרת תחתיה לעת מצוא, ההיו קללותיה דומות אשה אל אחותה כל הימים, ואם התחדשו חדשות לבקרים יום־יום; ודברי המחקר הזה לא חדלו עד כי באה אשתו שנית להעביר אותם תחת שבטה עם אישה גם יחד. – מי יודע, אולי כבר זנחתי ושכחתי את האיש הנענה הזה, לולא האשה הגדולה הזאת, בעלת היד החזקה שהיתה לו, כי האשה הזאת הנחילה לי אחריה רֹשם רב וחזק. האם בעיניכם יִפָּלא הדבר, כי אשה גדולה בעלת אגרוף ובעלת מקל חובלים לעת מצוא תנחיל לנו אחריה רֹשם רב וחזק וזִכרה לא יסוף מקרבנו ימים רבים?

ומוריץ פקוקליס נאנח וינאק מתגרת ידי האשה הקשה – אבל מדוע מצא חן בעיני החוקר הזה יום סגריר, אשר גם דֶּלֶף טורד לו? מדוע לקח לו אשה משפל המדרגה אשר אָלה פיה מלא כל היום? הן היה מוריץ עלם משכיל, אשר ישכיל בכֹּל, בדברי־הימים ובדעת גלילות־הארץ ובהנדסה ובלשונות שונות, ולולא יֵצר לבו לקדמוניות וגבנונו, שהיו לו, כי עתה היה שלם בגופו ושלם ברוחו, ולולא תאותו ויצרו לכָתנות מגואָלות ומטֻנפות, כי עתה היה גם יפה לטֹהר, ואף גם היה האיש ממשפחה גדולה ונודעה לשם ולתפארת, וטהר־לב וטהר־ידים היה עד למאד; ויהי הפך מן האשה, אשר לקח לו, כי היתה האשה מסתר המדרגה, רעה ובזויה, וגם נערה לא היתה בהלקחה לו, כי־אם אשה, אשה אלמנה מאיש שהיה קצב בישראל, ובמות הקצב היתה האלמנה עומדת עוד על משמרתה למכור בשר באטליז, ותנצח על המלאכה עוד ימים רבים מאד. ואשה כזאת, אשה דַבּרנית וקולנית, לקח לו האיש הנדהם, אשר דבריו היו מעטים תמיד ואשר מעודו לא עשה רעה גם עם הזבוב אשר בבית. – מה ראה האיש על ככה בלכתו לחקור קדמוניה כזאת? אַל־נא תשחקו, הקוראים, לדבָרַי; לא עת שחוק היא לי: מוֹרִיץ לקח לו את זאת על כי – חשקה נפשו בתורה!

אולי למען היות לו אשת חיל, אשר תפרנס אותו, והוא יֵשב על התורה ועל החקירה? לא! פקוקליס לא היה חֲסר־לחם גם בטרם עשותו כזאת, ובקחתו את האשה לא יָדע כי הון ועֹשר שמורים עם האשה ההיא. אולי למען היות לו סוכנת הצופיה הליכות ביתו? לא! גם השפחה הזקֵנה אשר בחצר ידעה לִצְפּוֹת הליכות ביתו, והוא לא מצא בה ערות־דבר כל הימים, תחת אשר אשתו לא שָׂמה לב אל משטרי הבית מאז בואה ועד יום אחרון. אולי נתן עיניו בה על כי היתה יפת־תאר? לא ולא! כי בימים ההם והוא טרם ראה עוד את פניה ולא יָדע עוד אם מחֻטֶּבת היא לפי תבנית העתיקים ואם לפי טעם בני העת החדשה; וגם כל המעלות הטובות והאחרות שֶׁמָּנו החכמים באשה לא היו לנגד עיניו בעשותו את מעשהו, ורק מאהבתו אותה, את התורה, לקח לו מוריץ פקוקליס את אלמנת הקַּצב לאשה.

אכן נפלא הדבר הזה וזר: על־פי כתב־יד שנמצא כתוב על גליונות אחד הספרים שהיה לאשה ההיא, על־פי כתב־יד זה היתה שומה לפני החוקר לקחת לו את זאת לאשה. וזה הדבר:

אחרי אשר מִלא פקוקליס את כרשו מעדני החקירות בקדמוניות, וירא פתאום כי יש לאל ידו לחקור חקירות חדשות גם הוא ולהביא אותן מנחה לאֶחיו בני עמו, אז החל לחקור ולצמצם בחשבון את שני האלפים תהו ואחרי־כן את שני האלפים תורה, מתקופת הכרת אברהם את אדני אלהי העברים ועד חרבן הבית השני; וידידיה האלכסנדרוני ויוסיפון וספר ״מאור עינים״ האירו את עיניו ויהיו עוזרים אחריו. הנה כן בא בחקירתו עד אֵילים ששם חנו בני־ישראל בצאתם ממצרים אצל מדבר סין, ואשר שם נמצאים עוד היום, לפי

עדות הנוסע שַׁאא, תשע עינות מים ואלף ושמונה מאות תמרים נטועים בחלקת האדמה, אשר נקראה בפי הערביאים “חַמַּן מֻסָּר” (חמי משה), ששם יָשב משה לנוח בשבת שירה לפנות ערב בשנה הראשונה לצאתו ממצרים, ושם חִבּר את הספר איוב לדעת רבים; וכן חלף החוקר משם ויבוא עד השָּׁרון, שהוא לדעת אחד החוקרים מדבַּר סַהַרָה, ושם חקר את חקירותיו בדבר הדודנים והרודנים, אם נכונה הר' או הד' ויבוא עד אשדוד ועד אליל דגון, ויהי עם לבו בראשונה להתנגד לדעת החוקר דֵי וֶטֵי בספרו ״אַרכיאולוגיה״ ולדעת קְרַיְצֶר בספרו ״סימבוֹליקה״ אשר נתנו לדגון תבנית דג; בימים ההם קרא במכתבי־העת כי החוקר הנפלא סְמִית, אשר שב מלחפור את חרבות פּומפּיאה, בא עתה ארצה אנגליה, והוא טעון אוצרות רבים, אשר יהיו עתה לברכה ולשלל רב לכל איש אשר ידבנו לבו לחקור בקדמוניות. –

בימים ההם ומוֹריץ עודנו בבחרותו, איש כבן ארבעים, ולא חָשב עוד להביא את צוארו בעֹל אשה.

בימים ההם ומלכה־רחל, אשת הקצב, עודה באלמנותה, אחרי מות אישה עליה, והיא מַלְוָה כסף בנשך, שלשה וחצי אחוזים ממאה, וגם בעבוט תלוה. אז בא איש־נוצרי, נכרי וזר, אל בית האלמנה, ותחת אצילות ידיו ספרים שונים, חדשים וגם ישנים, מוזהבים וגם מכֹרָכים בעור החזיר, נקיים וגם מלאי אבק, ויבקש את האשה, כי העבט תעביטנו מעט כסף בספרים האלה; וכאשר שאלת אותו האשה לשמו ולשם עירו, לא קרא האיש בשמו, כי־אם ענה: גר אנכי ומארץ אנגליה באתי. האלמנה הביטה בו ועפעפיה בחנו את בן־אדם זה רגע אחד, ואחרי־כן הלותה לו בעבוטו, והאיש נחפז ויקח וילך ויֵעָלם ולא נראה

עוד בעיר. ימים אחדים חלפו וכל בני העיר ידעו, למקטן ועד גדול, כי גר היה בתוכם, אנגלי מארץ אנגליה; ויש אשר יָדעו כי ספרים הביא אתו. ויש אשר ידעו כי הספרים נִתּנו בעבוט ביד האלמנה אשת הקצב, ויש אשר יָדעו כי גם ״העָרות״ רבות נמצאו כתובות

על־פני שולי הגליונות. – השמועה הזאת באה גם לאזני המורה מוֹריץ ולא הניחה לו לישון. כל הלילה התהפך על משכבו ודמיונו הלך בו הלוך וגָבור: בראשונה חשב בלבו, כי האנגלי הזה הוא מן המלֻמָּדים אשר בארץ, ואחרי־כן בא לידי החלטה, כי המסרים הם ספרים יקרים מבית־הביבליותיקה באוקספורד; אחרי־כן גָּבר בו דמיונו להוכיח לו, כי האנגלי הוא מן התרים, הבאים מלתור הארץ ומלחפור גנזי נסתרות ומטמונים עתיקים מן החרבות; ואחרי־כן הגיד לו לבו, כי הספרים והגליונות הם הם הספרים והגליונות הדרושים לעבודתו, ולפנות בֹּקר ודמיונו עלה בקרבו עד למעלה, וַיֵדע מוֹריץ נאמנה וכל חושיו בו צעקו גם הם כזאת: האנגלי הזה הוא החוקר סְמִית והספרים הם המטמונים מחרבות פּוֹמְפֵּיאָה.

הדבר אשר יהיה לאדם למשאת נפשו כל היום הוא יֵרָאה אליו גם במראות וגם בחידות וגם בחלומות, ובכל אשר יפנה לא יִרְאה בלתי-אם את הדרך העולה למחוז חפצו זה.

מוריץ פקוקליס שלח מלאכים אל האלמנה, אולי תֵרָצֶה לבקשתו, להשאיל לו את הספרים אשר השכין הנכרי בביתה, ולא אבתה האשה שמוע לו. ויוסף מוריץ וישתער עליה ויבוא עליה בטרוניא, וישלח אליה אנשים מנאמני ביתה הנכבדים בעיניה, וידברו על לבה לעשות את החסד עם המורה השוטה, עקב אשר בִּטוּל תורה יש בדבר לפי דבריו, ולא הבינה האשה את אשר הם דוברים ולא שתה לב אל חלומותיו. אכן פקוקליס לא יכול עוד להתאפק ויבוא אל בית האלמנה בכבודו ובעצמו וינַס דבר אליה. אז, תַּרְאֵהו האלמנה ספרים מספרים שונים, ומוריץ מצא ביניהם ספר אשר לא הבין לשונו ואשר שְׁעָרו קרוע מלפניו, והוא ישן נושן, וגם מלים בודדות בשפת ערבית נמצאו בו, וגם סמני מספר כתובים בי בעט עופרת על שולי גליונות אחדים, כעין הערות הנושאות ונותנות בחשבונות קדמונים; ויפג לב האיש ויבן כי סגֻלה גדולה לפניו וכי עתיד הספר הזה להיות לאור מאיר לכל הארץ; וכהוסיפו לגֹל את גליונות הספר כן גדלה התפעלות נפשו וכן הָלך בו דמיונו מחיל אל חיל, עד כי יָדע נאמנה, כי פה מקום אתו ומזה תפָּתח ישועתו בדבר חיי משה ומדבר סהרה ואיוב ודגון. אז דִּבּר על לב האשה: אולי תרחם אותו למכור לו את הספרים אשר תחת ידיה, ויעריך מחירם כעשרה רובל כסף. כשמוע האלמנה כי עשרה רובל יאמר איש לתת לה במחיר קֹמץ עלים בלים, ותָּבֶן כרגע כי האיש הזה בא להונות אותה, וגם אין זאת כי מחיר הספרים האלה עולה עד למאות רובל, וַתָּשב את פניו ולא אבתה שמוע לו.

עוד ימים רבים נשא ונתן האיש עם האלמנה בדבר הספרים, וכל עמלו לא הועיל; אז הֵחֵל דמיונו להציק לו ולא יָדע אנה יפנה. הבה אקח־נא את השמלה ואפרוֹש אותה על פני מורי ולא תגָּלה ערותו, וגם על־כן יהיו דבָרי מעטים.

לא לכבודי ולא לכבוד הקוראים האוהבים את הרומן, כי־אם לכבוד מורי הנני אומר, אשר לא מן הנמנע הוא כי גם האהבה עשתה בזה את נפלאותיה, אם כי לא אחת ושתים השמיענו מוריץ, כי הוא איננו מאמין באהבה ואיננו יודיע מה היא וכי בספרים העתיקים יש הרבה כופרים בה; וגם לא היתה האשה אילת אהבים מעודה. – פעמים הרבה נכנס פקוקליס לבית האלמנה, והאלמנה שמרה את ספריה מכל משמר, ובאחרונה לא אבתה תת לו את הספרים גם לראות אותם בלבד ולא להשתמש בהם. אז הֵחֵל אחד השדכנים להבין את הדבר הזה לאשורו, וישמיע את האלמנה, כי האדון פקוקליס המפֹאר נתן עיניו בה, לקחתה לו לאשה, ואת מוריץ השמיע, כל שלוח הוא אליו מאת האלמנה העשירה, אשר מכל בחיריה תבחר בו. ומקצה ירח ימים והמורה מוריץ פקוקליס, החוקר קדמוניות, לקח לו לאשה את האלמנה מלכה־רחל כדת משה וישראל.

אמנם אינני יודע עד היום הזה, אם דרושים היו הספרים ההם לעבודת פקוקליס ואם לקח מהם חֹמר למלאכתו.

ואולם זאת האחת אני יודע ואותה אסַפר. באחרית הימים נודע הדבר, כי האנגלי לא היה אנגלי מלדה ומבטן, כיַאם בחור עברי מחניכי החיָטים, אשר הלך בנעוריו ארצה אנגליה ואחרי־כן שב אל ארצו ומחטו בידו, והספרים אינם מחרבות פּומפּיאה, כי־אם במקרה באו לידו, גנֻבתי יום או גנֻבתי לילה הם, וסמני המספר הכתובים בגליונות אחד הספרים בעֵט עופרת הם חשבונות ההוצאות אשר רָשם החיָט בעצם ידו על פני הגליונות הריקים באין לו לפי שעה גליון אחר.

אכן בני־העיר לא שָׂמו לבם אל הדבר הזה, ויגידו כלם פה אחד, כי חשקה נפש המורה פקוקליס בתורה ובחקירה ועל־כן לקח לו את האשה – ויהי בו הֵפך מבן־עזאי: בן־עזאי חשקה נפשו בתורה ולא לקח לו אשה, וזה חשקה נפשו בתורה ויקח לו אשה.

כי על־כן קראו בני־עירי את המורה מוריץ פקוקליס בשם בן־עזאי השני.

המלצות קוראים
תגיות