רקע
דוד פרישמן
מְשׁוֹרֵר לְדוֹרוֹת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כל כתבי דוד פרישמן, כרך שישי; מהד' ב, ורשה-ניו-יורק: לילי פרישמאן; תרצ"ח

(ליום 9 מאי)


״חֲלוֹמוֹ הָיָה חֹפֶשׁ, מִן הַסֵּבֶל

שֶׁל מַעֲשֵׂי יוֹם וָיוֹם עִם צָרְכֵי־אָדָם גַסִּים,

חֹפֶשׁ מִן הַתַּאֲוֹת עַל־פִּי הַחֹק הַמְזֻקָּק

וְחֹפֶשׁ מִן הַחֹק עַל־פִּי רוּחֵנוּ בָּנוּ״.


 

I

רצוני היה לאמר: פרידריך שילר – ואולם לא אבוש כלל להודות, כי לא היה בי די אֹמץ־רוח לכתוב את השם הזה מפֹרש על גבי מאמרי, ועל־כן עשיתי קפנדריה קטנה זו ועקמתי כמה וכמה אותיות וכתבתי: משורר לדורות. סלחו לי: עוד אולת קשורה בלבי, לחפוץ שקוראים אחדים יקראו את מעט הדברים שאני כותב, וירא הייתי, שידלגו על מאמרי זה, כמו שמדלגים על היוצרות, אשר בעצם אין הם נדפסים אלא בכדי שיוכל מתפלל הגון לדלג עליהם. פרידריך שילר – השם הזה כבר נעשה לבני־דורנו המושלמים חל יותר מדי. חקירה או סטודיה או אסיי על־דבר הנַער האחרון שׁבאחרונים, שכתב זה עתה את הסקיצה הראשונה שלו בעתון היומי האחרון – מהיכי תיתי, את המאמר הזה נקרא בתענוג מיוחד. מילתא זוטרתא: כוכב חדש, אמנות חדשה, אידיאלים חדשים. התֹּאַר היותר קטן שנחלק לבן־אדם כזה הוא ״ענק הרוח״. פחות מזה אין אנו יכולים כלל. בכלל היו ״הענקים״ בזמננו למין דבר שאנחנו מנערים אותו בכל שעה ושעה מתוך בתי־הזרוע שלנו. אבל שילר – בבקשה מכם, הלא פשוט הרפה היא. אותו הן יודעת אפילו אשתו של בעל־בית הגון ברחוב היהודים, הלבושה עוד פאה־נכרית. אותו הן יודעת אפילו הנערה הקטנה ההולכת עוד לבית־הספר, ובלבד שיש לה ״אַלבום״ ורעותה כתבה לה לתוכו איזה חרוז מחרוזי המשורר הזה. אותו הן יודעת גם האם־הזקנה שלנו עוד מן הימים שהיתה גם היא עלמה צעירה ובעלה, עליו־חשלום, היה עוד חתן, חצי תורני וחצי אשכנזי הבא ממחוזות פולין־הגדולה, והוא נגן פעם אחת בין הערבים בקול ערב את השיר ״דער יינגלינג אַם באַכע״ או ״דעס מאֶדכענס קלאַגע״ או הקריא בקול את השיר ״דער טויכער״ או ״דער האַנדשוה״; כשם שחציו התורני של חתן כזה היה מוכרח לדעת להרצות לפני חותנו איזה רמב״ם חמור, כך היה חציו האשכנזי מוכרח לדעת להתחבב על כלתו על־ידי מה שיקרא לפניה בעל־פה איזה שיר משירי שילֶר. סופר מתחיל כשיבוא עתה ויכתוב את שורותיו הראשונות ויסַפּר מעשה ברצען שישב בעליה תחת הגג או מעשה בחיט שישב על מחטו במרתף מתחת, אז מובטחני כי למחר ימצא את המבקר שלו, שיבוא ויכתוב את חקירתו העמוקה על־דבר ״משורר העליה״ או ״נביא המרתף״ החדש. אבל שילר – מה לנו עתה שילר? מי יקרא עתה על־דבר שילר? האיש הזה כבר מהולל יותר מדי. האיש הזה כבר מהולל כל־כך, עד שגם אין קוראים אותו עוד. לכל היותר יכולים אנו לעשות חסד עם המת ״הגדול״ ולחוג יחד כיום הזה עם החוגגים, ולעצור את פינו רגע אחד משחוק. לכל היותר יכולים אנו – מאחרי שסוף־סוף מרעישים עתה עליו כל־כך את השמים ואת הארץ מסוף עולם ועד סופו – להעמיד גם אנו פנים תמימים ולקרוא לו עם החוגגים בכל השמות המקובלים והשגורים, כמו ״משורר האידיאליוּת״ או ״משורר החֹפש״ וכדומה. ואולם בעצם הדבר, בבקשה מכם, הניחו לנו עם כל פזמוניכם והשקפותיכם שנתישנו. אין לנו אֹרך־רוח ואין לנו פנאי לכל אלה. בעצם הדבר יש לנו כיום הזה עסקים אחרים: ריאליסטים, נטורליסטים, סימבוליסטים, אוֹקוּלטיסטים, פרימיטיביסטים, מודרניים, רומנטיקים־חדשים, צעירים, צעירי־צעירים.

יכול לב־אדם להמוג בו מרֹב כאב ביום שמעו את כל אלה ואת אשר היה לנו ועד כמה קהה ההרגשה עתה, עד שאין עוד היכֹלת כלל להכיר מה זה דבר של קלַסיות ומה זה כשרון נצחי ומה זה אדם גדול, שלא היה גדול רק לשעה או לדור אחד, אלא לדורי־דורות. נכרתה מבני־דורנו ההרגשה. אין לני כלל להצטער על החוצפה הגסה של אותם בני־האדם, אלא על העדר־ההבנה והעדר־ההרגשה וכי אבד לבני־דורנו כל קנה־מדה למֹד בו את הדבר הגדול באמת. שילר זה בעצמו כבר נִסה לסַמן את הדילטנט על־פּי הדברים: ״ווייל איין פערז דיר נעלינגט אין איינער געבּילדעטען שפּראכע, דיע פיר דיך דיכטעט אוּנד דענקט, גלויבסט דוּ שאָן דיכטער צוּ זיין?״ או בדבריו על הצעירים: ״וואַר עס איממער וויע יעצט? איך קאַן דאַס געשלעכט ניכט בעגרייפען. נוּר דאַס אַלטער איזט יוּנג, אך, אוּנד דיע יוּגענד איסט אַלט״. – עתה הנה כבר נשמעים קולות בודדים פה ושם המתחילים לבעוט בחשאי גם בגיטה וגם בשֶׁקְספּיר וגם בכתבי־הקֹדש, אלא שאין עוד לבני־אדם הללו די אֹמץ־לב להשמיע את הדברים גלוים וברורים.

אבל ראו! הנה גם הגדולים, אשר בני־דורנו, ואפילו הצעירים שבצעירים, מעריצים אותם כל־כך, לא הרשו לעצמם גם הם לנהג קלות־ראש יתרה בשילר זה. מוריס מטרלינק, למשל, כותב עתה לרגלי חג־הזכרון כדברים האלה: ״עד־עולם לא אשכח את השכרון אשר נסך עלי שילר בימי נעורי. השירה שלו – הליריקה וביחוד הדרמות – היתה לי לגשר נפלא, לעבור בו מן הפּואיזיה הקלסית, אשר כפו אותה בחֹזק־יד על העלם הצעיר ואשר לא הבין עוד אותה כראוי, ולבוא פתאום אל הרומנטיקה, שנראתה לי כמו ים מלא סתרים, הנותן חיים ואין לו גבול וחֹק. אסרו עלינו את הקריאה בספרי ויקטור הוּגוֹ ובספרי מוּסֶה ואפילו בספרי שקספּיר, ואולם את ספרי שילר התירו לנו, בכדי שנלמוד מהם את הלשון הגרמנית. ובכן, לו אני חיָב את הרגשות־האשר הראשונות, הלוהטות ובלתי־נשכחות, אשר התעוררות כח־הדמיון מולידה בנו. ולכן לא בדם קר יכול אני לדַבּר ולשפוט עליו, כמו שהייתי יכול לדַבּר ולשפוט על כל משורר אחר. תמיד ובכל שעה רואה אני אותו בברק האור המבהיק של תקופת־המעבר, של ימי־הנעורים. ועד עולם יהיה זה האלהים אשר פתח לעיני ראשונה את יפי היער וההרים, את יפי אור הלבנה ורוח־הסערה ורוח־הגבורים. בידים מלאות ונדיבות הֵריק עלי את שפעת הציצים המלאים סוד ואת הריח הכבד של הנשמה הגרמנית, ולבי, אשר היה אסור בכבלי החנוך הלטיני יותר מדי, חרד לקראתם בגיל ורעדה ובתקוה אשר לא ידעתי מה היא ואקח את כל אלה לנפשי ונפשי מלאה תודה. את כל זאת אני חיָב לשילר.״

ואוֹגוסט סטרינדבֶּרג, מי שהנו גם הוא חביב מיוחד של בני־דורנו, כותב לרגלי חג־הזכרון: ״עוד בהיותי בבית־הספר נכנס שילר לתוך חיי, ואולם לא ידעתי ממנו בלתי־אם את ״מלחמת שלשים השנה״ ואת ״וַלֶנְשְׁטיין״. ובכן ידעתי אפוא דק את הפרופיסור ואת יועץ־החצר, ומובן מאליו כי היה לי למשא. ואולם מקץ הימים ואני הייתי לסטוּדנט ועליתי פעם אחת לעליתו של אחד מחברי הכבירים ממני. אצלו מצאתי את כל ספרי שילר, ואני הפכתי בגליונותיהם ובאתי עד ״השודדים״. הדבר הזה היה לי מין התגלות, מין תורה מן השמים! מהפכה שלמה נעשתה בחיי, והיא היתה חזקה כל־כך, עד שעזבתי את האוניברסיטה וחפצתי להיות לאקטור על במת התיאטרון״ והוא מוסיף ומסַפּר את דבר בואו לפני הדירקציה ואת שאלתו לתת אותו להתראות בתור קרל מוֹר ואיך השיבו את פניו על־דבר אשר קולו היה רפה עוד יותר מדי. ״אז עשיתי גם אני את אשר עשה דֵימוֹסְתֵּינֶס בשעתו. הייתי הולך יום־יום במשך כל ימי הקיץ על פני השדה, אשר שם היו אנשי־צבא מתחנכים, ועם רעש שעטת־הסוסים ועם קולות כלי־התותח קראתי את קרל מור. מראש המקום הנִשא, אשר שם עמדתי, נשקפתי על עיר־הבירה הגאיונה עם ארמנותיה והיכליה ופסגותיה ומגדליה, ואני קפצתי את ידי בזעם אפי ואשפוך את חמתי על כל חברת האדם הזאת ואבך עליה, כי נבערו בני־האדם לתת את גֵּוָם לרתום אותו כאשר ירתמו את הסוסים, למען אשר יגלגלו את האופן, חזר וגלגל חזר וגלגל… וימי הסתו באו ואני ותרתי על שאלתי להיות לאַקטור, ואהיה לסופר. פעמים הרבה נסיתי לעשות שלום ביני ובין חברת־האדם ולהכניס את ראשי גם אני בחבלי הסוסים, ואולם כפעם בפעם שבתי וברחתי על נפשי. ועוד היום, מקץ שלשים ושבע שנה, לא נבצרה ממני לצאת אל השדה, למקום שם אנשי־הצבא מתחנכים, ולירוק על פני העיר, אשר לא לאֹרך ימים אוכל להתרצות אליה. ואת כל זאת אני חיָב לשילר, ואולי עוד יותר מזאת, כי יקר בעיני ״דון קרלוס״ וחשובה לי ״מרים סטוּאַרט״ ואוהב אני את ה״עלמה מאוֹרליאן".

אכן רק חסד הוא לבני־אדם, כי באים אנו לחֹג לפעמים את חגי־הזכרון לאנשים הגדולים, במלאת מאה או מאה וחמשים שנה להולדתם או למותם, כי הנה יש עוד שיבואו סופרים אשר קולם נשמע והם כותבים ומעוררים ומבררים ומלבנים, ויש עוד שיפול איזה גרגר זרע נאמן על לב האחד או השני מן הקוראים והביא אותנו לידי הרהורים ולידי עיונים שונים וסוף־סוף מי יודע אם לא תנצל הנפש האחת או השנית מרוח־העועים הנסוך עתה בקרב כל הארץ. יש אשר יבואו דברים כבושים אחדים בלב אחד הקוראים, באחד מחמשים, ועוררו את הרגש אשר בלבו ונפקחו עיניו פתאום וידע את אשר חפצו לעשות לו.


מה לנו עתה שילר? – אכן יכול הייתי לאחוז דרך קצרה ולקרוא גם אני עם הקוראים, כי הוא היה לנו משורר החֹפש, משורר האידיאליות, שנשא תמיד את דגל האידיאלים של האנוּשיות בידו הרמה וכדומה, אבל ירא אני, כי הדברים הרמים האלה אינם מגידים כלום. ואולם שילר היה משורר אשר כל העולם היה בלבו עם כל מכאוביו ועם כל תקווֹתיו, ואחרי כי מכאובי העולם הם הם המכאובים שהיו לפני מאד וחמשים שנה ואשר הם גם עתה ואשר יהיו עוד גם אחרי מאה דורות, ואחרי כי תקוות האדם הן הן שהיו לפני מאה וחמשים שנה ואשר הן גם עתה ואשר תהיינה עוד גם אחרי מאה דורות, לכן משורר נצחי הוא ולכן שיריו וספריו הם שירים וספרים לדורות, אשר אי־אפשר לבן־אדם יהיר למחות אותם כאות נפשו. ספריו ושיריו אינם מעשי־שעשועים לשעה, אשר בכלות המודה יכלו גם הם, כי־אם שירים וספרים לדורות, לדורי־דורות. אותו קרל מור התפרץ מפני החברה ומפני כל העזובה אשר בה, מתפרץ עוד לעינינו עד היום וכמעט לא שֻׁנה גם במראהו; אותו המַרקיז פּיזא, המתחנן אל מלכו על משפטים ועל חקים טובים ועל מעט חֹפש ועל מעט אויר ועל מעט אור, – את קולו אנחנו שומעים בהתחננו עד היום הזה; ואותם השירים, אשר בהם יתאונן המשורר על כל הנעשה מסביב לו, כמו השיר למאה החדשה, אשר שם יקרא: ״דאַס יאַהרהוּנדערט איזט אים שטוּרם געשיעדען, אוּנד דאַס נייע אֶפפנעט זיך מיט מאָרד; אוּנד דאַס בּאַנד דער לאֶנדער איזט געהאָבּען, אוּנד די אַלטע פאָרמען שטירצען איין״ – אותם השירים חדשים הם עד היום הזה. וגם אותן התקוות לעתיד יותר טוב וגם אותה האמונה הכבירה ברוחו של האדם ובנצחון הצדק והיושר, הן הן התקוות והן הן האמונות אשר אנחנו מקוים ואשר אנחנו מאמינים עד היום הזה ואשר היה הוא אחד מן הראשונים אשר לִמד אותנו כל זאת ואשר מלא בה את רוחנו.

ואולם עוד ערך מיוחד לו לגמרי בנוֹגע לנו בני־ישראל – ועל הדבר הזה עלי עוד לדַבּר דברים אחדים, מיוחדים.

 

II

מונחת לפני עתה על השלחן חוברת ישנה של גליונות כתובים בדיו, אשר עליה נעשו כבר צהובים מרֹב ימים ואשר הדיו של אותיותיה כבר נסתפג ונעשה כעין החלודה. מהפך אני בגליונות החוברת הישנה הזאת ואני מוצא:

״גליקליכער זייגלינג! דיר איזט איין אוּנענדליכער רוים נאָך דיע וויעגע;

ווערדע מאַנן, אוּנד דיר ווירד ענג דיע אוּנענדליכע וועלט״.

החרוז הוא חרוזו של שילר והחוברת היא מין ספר־זכרון לפתגמים שונים, אשר חברי ובני־גילי השונים היו כותבים לי לזכרון בהיותי נער קטן. בלי ספק היו ספרי-זכרונות כאלה לחברי גם הם בהיותם נערים קטנים, וגם אני בלי ספק הייתי נוהג לכתוב להם לזכרון חרוזים כאלה מכל אשר ידעתי. מתחת לחרוז האמור אני מוצא חתום את השם: אליהו גוּטמַן. רבונו של עולם, מי היה אליהו גוּטמַן? – ואני צולל בתהום זכרונות נשכחים.

ופתאום אני זוכר: ״מורה״ היה לי (לא מלמד, כי־אם מורה) בהיותי כבן שש או שבע שנים, אשר היה סר אלינו שעה אחת ליום והיה מלמד אותי את סתרי האומנות הנפלאה של מלאכת הכתיבה ביחד עם ראשית הידיעה של השפה הגרמנית. רק שבועות אחדים היה לי זה למורה, והוא הוא אשר בהפרדו מעלי כתב לי לזכרון את חרוזו זה של שילר. זייגלינג! המלה הזאת, כמובן, אינה ענין לכאן; בהיותי בן שש או בן שבע לא יספתי על כל פנים להיות יונק עוד. וגם מלה זו של ״וויעגע״ אי־אפשר לומר שקלעה היטב אל המטרה. דברים אלה איך שיהיה, הם שטות קטנה של האדון ״המורה״. ואולם האדון הלז בעצמו חיה חזיון נפלא: איש יהודי במלבוש ארוך ובפאות מתוקנות עד החצי, שהיה יושב מחצית השעה האחת ומחדד היטב את ראשו של עט־העופרת ומדבר במחציתה השניה ז׳רגון בנוסח אשכנז, וביחד עם זה הוא מחנך אותי לצייר בדיו על גבי קוים ותוים, הדומים כמעט לאותיות. ומפי האיש הזה שמעתי אני בפעם הראשונה את השם פרידריך שילר. האיש הזה ידע את שילר; האיש היהודי הזה. האם לא נפלא הדבר?

ורק ימים רבים אתרי זה החילותי לדעת, כי לא נפלא הדבר כלל וכלל. אין לך משורר ממשוררי אומות־העולם שנתפרסם כל־כך בין אחינו בכל מושבותיהם השונים ושנתקבל כל־כך אצלם ושנתחבב כל־כך עליהם כמו פרידריך שילר. אותו ידעו גם אמותינו וזקנותינו הצנועות, אם רק לא נחשבו על משפחות החשוכים ביותר; אותו ידעו פעמים הרבה גם אנשים חרדים מאחינו ואת ספריו היינו יכולים למצוא לפעמים גם בבתי חסידים־סוחרים שהיו עוסקים בהויות העולם. ספרי־שילר לא היו נחשבים מעולם אצלנו בין הספרים הפסולים. בתו של בעל־הבית ההגון, כשם שהיה לה פסנתר לנגן עליו, כך היה לה י״ב הספרים של שילד הוצאת קוֹטָה, לפאר בהם את ארון־הספרים שלה. הבחור המושלם, אם רק לא התבייש אביו להודות עליו כי הוא ״גם בעל־תנ״ך״, היה יודע גם בַּלַּדּוֹת אחדות של שילר, ואם היה גם מתפלסף קצת, היה יודע גם ״דיע זענדוּנג מאָזעס״. ומה גם בבתי המשכילים. במעט שני דורות שלמים נתחנכו על ברכי שילר. שילר היה שנות עשיריות רבות קנה־המדה של ההשכלה היהודית – בטרם בוא בערי ליטא ההשפעה של הספרות הרוסית. שילר והיהודים הוא פרק בפני עצמו, שיכול להעסיק את מוחו של חוקר־הספרות או חוקר־דברי־הימים.

האם יש פה איזו ״וואהלפערוואַנדשאַפט"? איזו קֻרבה של נפש? האם מצא שילר פה איזה קרקע העלול לקבל את השפעתו ביחוד? האם השקפת־העולם שלו, הדומה בעיקרה אל השקפת־העולם היהודית, היא שצודדה פה את הנפשות? האם שאיפתו אל הצדק הנצחי ואמונתו בנצחון הטוב, שהן בעיקרן גם עיקרי התורה הישראלית והאמונה הישראלית, הן הן שעשו אותו קרוב כל־כך ללב־היהודי?

״וואהלפערוואַנדשאַפט״ – כן. דבר זה הן נראה בחוש. אלמלא היתה קֻרבה גדולה כל־כך בין הנפשות, הן אי אפשר היה כלל שתהא ההשפעה מקובלת כל־כך. אבל השקפת־עולם דומה, תורת־מוסר דומה, אידיאלים דומים – בבקשה מכם, מה ידע אותו ״המורה״, שהיה לי בילדותי, מן העולם וכי יש השקפה עליו? מה ידעו אמותינו וזקנותינו ובעלי־הבתים ההגונים שלנו מתורת־המוסר, שהיהדות מיוסדה עליה? מה ידעו אותה הנערה ואותו הבחור מן האידיאלים ומצדק העולמים, שהוא היה גם הגות רוחם של כל נביאינו וחוזינו? לכל־היותר יכלו אלה לפעול בלי הכרה ובלי ידיעה.

קֻרבה של נשמות – כן. היהודי קבל את שירי שילד כמו שהוא מקבל את נגוניו של איזה חזן נפלא, המשתפכים אל תוך נשמתו באיזו מתיקות ובאיזו רכות ובאיזו עדינות, שהוא בעצמו אינו יודע מה הן. החרוזים השקולים והמהוקצעים עד להפליא, אשר גם את שפתם לא הבין היטב ואשר רק את יָפיָם הנשגב הרגיש, פעלו עליו והוא לא ידע. ככה הוא יושב בין־השמשות בשעת שלש־סעודות גם בתוך הקלוז שלו, והוא שומע ושומע בנגן המנגן, והעלטה הולכה הלוך וגדולה, ונפשו יוצאת בנגן המנגן, ונפשו משתפכת ומשתפכת. הנשמה היהודית, שהיא לירית מטבעה, מצאה פה יניקה אשר כמוה לא היתה לה עוד, ואולם לא רק בזה, כי־אם בכלל היה שילר קרוב מאד ללב היהודי ולתכונתו. אותה הקריאה לחֹפש, ששילר היה לו לנביא, אשר לפניו לא היה עוד כמוהו, מצאה לה פה אזנים פקוחות וקשובות, אשר ינקו אותה עד היסוד בה. התכונה היהודית שהיא ליברלית מטבעה, עשתה פה את שלה. אותו קרל מור, הקם לריב את ריב העשוק מיד עוֹשקו ומתפרץ מפני חברת האדם כֻּלה ומורד בה – האם הפנים האלה אינם ידועים לו? אותו ״דון קרלוס״ עם הדרישות לזכיות אדם ולחֹפש־מחשבה ולחיים של אחים, לאזרח ולגר יחדו, האם לא ברוחו נתכנו כל אלה? ואותה ״העלמה האורליאנית״, הנלחמת לחירות, האם לא נכון הוא בכל רגע למחא לה כף? ואותו ״וילהלם טל״ המתקשר, על־דבר אשר היה לו הפקיד לרועץ, ״ואשר אין עוד מקום ששם ימצא העם את משפטו באמת״, ״ואשר המועקה כבר היתה לבלתי שאת עוד אותה״, האם לא קרובים כל הדברים לרוחו ולמשפטו? ואותו ״הקשר של פיסקו בגינואַ״, האם לא יגעו הדברים בנפשו ובנשמתו? – לא היה עוד חוזה כשילר, אשר נפשותיו ואשר חמרי־חזיונותיו היו קרובים כל־כך לנפש־היהודי באותם הימים אשר עבר את המפתן בפעם הראשונה ללכת ולטעום מן הספרות החיצונית.

ונוסף על כל זה גם רוח כתבי־הקדש ומליצותיהם אשר מצא היהודי בספרי שילד בכל פִּנה אשר פָּנה, גם זה הוא ענין לחוקר, להוכיח עד כמה עסק שילר בכתבי־הקדש ועד כמה התעמק בהם ועד כמה סגל לו את רוחם, עד כי נעמוד לפעמים משתאים למקרא המחשבות והמליצות המשותפות שבהם. ולא עוד אלא שהיו חוקרים, אשר חפצו להוכיח, כי בהרבה שירים השתמש שילר גם במקורים עברים. שטיינשניידר, למשל, נסה להוכיח, כי האגדה אשר עליה נוסד השיר ״דיע בּירגשאַפט״ לקוחה מן הספר ״שתי ידות״ למנחם די לונזאנו. וגם אותה השקפת־העולם, הדומה כל־כך להשקפת־העולם של הנביאים, הן פעלה סוף־סוף את פעולתה גם היא, ולו גם בלי הכרה ובלי ידיעה, שיהיה המשורר קרוב ללב היהודי.

ולכן לא היה עוד משורר נכרי אשר ספריו נתפשטו כל־כך אצל היהודים כספרי שילר; ולכן לא היה עוד כמוהו, אשר הרבו כל־כך לקרוא אותו ולהשתעשע בו, ולכן לא היה עוד משורר מן הנכרים אשר הרבו כל כך לתרגם את שיריו עברית כאשר הרבו לתרגם אותו. בכל ימי התקופה, אשר נקרא לה תקופת־ההשכלה, לא חדלו מתרגם אותו כפעם בפעם. אין לך משכיל, המתחיל לכתוב, שלא תרגם לכל־הפחות אחד או שנים משיריו. אין לך חוברת אחת של ״כוכבי יצחק״ שלא היו נכנסים בה אחד או שנים משיריו בתרגום עברי. ויש שנבוא כמעט לידי גיחוך: גם איש כשלמה ליבּ רפּופּורט חשב שלא יצא ידי חובתו אם לא יתרגם עברית לכל־הפחות פרק אחד משיר ״הפּעמון״.

ואולם כל זה היה לפני שנים רבות, רבות מאד. עתה, תהלה לאל, אין לנו צורך עוד בשילר. עתה כבר נתבגרנו ונתבשלנו די צרכנו וכבר מבינים אנחנו, כי אין זה אלא משורר ״נכבד״ שכבר נתישן וכבר עברה שעתו. מה לנוּ עתה שילר?

אכן על שלשה דברים הייתי קובל תמיד. על המנהג המקובל אצלנו, שנערים מבני חמש ומעלה יושבים ולומדים בחדרינו את התורה או את הנביאים והכתובים – והימים האלה הלא הם ימים אשר בהם אין הלומדים הקטנים האלה מסוגלים עדיין כלל להבין ולהרגיש את אשר לפניהם. הספרים הנפלאים האלה היו לספרי־למוד גרידא, והנערים האלה כשיזקינו, ואפילו אם יהיה לבם פנוי לדברי ספרות, לא יוסיפו עוד לקחת לתוך ידם את החבור הנפלא והקטן בן כ״ד הספרים, ואם גם יקחוהו, לא יעשה עוד עליהם את הרֹשם של הדבר החדש וסוף סוף לא יהיו עלולים לראות בו את כל הנפלאות והגדולות באמת האצורות בו. ואולם עד כמה היה משתנה הרבה אצלנו, אילו החלונו לקרוא בתורה ובנביאים ובכתובים רק בהגיענו לשנת העשרים! יכול אני להבטיח, כי אילו נתחברו כתבי־הקדש עתה בימינו בשדה יַסְנַיָה פּוֹלְיַאנָה והיו נשלחים אלינו משם, היו בני־הנעורים שלנו מתענגים עליהם מאד. – כיוצא בזה הייתי מצטער תמיד על כי את שירי הומירוס מלמדים לתלמידים בבתי־הגימנזיום, אך ורק בכדי ללמדם את המלים היוניות, והתלמידים האלה כשיתבגרו לא יעלה עוד על דעתם לקחת להם את השירים הנפלאים ההם ולקרוא בם ולהבין ולהרגיש בם את כל יפים. ואולם יכול אני להבטיחם, כי אילו הדפיס מוריס מטרלינק את השירים אלה עתה וקרא את שמו עליהם, והם היו קוראים אותם, לא היו מתחרטים כלל על הקריאה הזאת. – וכן גם בנוגע לשירי שילר הייתי מצטער תמיד על כי היו לענין לנערים ונערות היושבים על ספסלי בתי־הספר, וכשמזקינים אין הם קוראים אותם עוד; או כי בכלל עסוקים היינו בקריאת שירי שילר ובחזיונותיו בשעה שלא נתבגרנו עוד ולא ידענו עוד מה טיבם באמת. ואולם יכול אני להבטיח להרבה מקוראינו הצעירים, כי לוּ הואיל סטרינדבּרג לחתום את שמו על השירים ועל החזיונות האלה, והם היו קוראים אותם, לא היו מוצאים אותם גרועים כל עיקר.

אכן צר לי, כי ביום הזכרון הזה אשר בו יזכרו רבבות אנשים את נשמת המשורר הגדוֹל, עלי לזכור ולהזכיר, כי כבר חדלו זה ימים ושנים לקרוא את ספריו!

1905.

המלצות קוראים
תגיות