מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אֲמִתִּיּוֹת שׂוֹחֲקוֹת

מאת: דוד פרישמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

כל כתבי דוד פרישמן, כרך שישי; מהד' ב, ורשה-ניו-יורק: לילי פרישמאן; תרצ"ח

סוגה:

שפת מקור: עברית

מה זה סגנון של ריאליסטים? מה זה סגנון של אידיאליסטים? מה זאת תכונה אֶפּית?

על השאלות החשובות האלה אני מוצא מחשבות אוריגינליות אחדות בספרו של סופר שויצי מפורסם, במהדורתו החדשה והממולאה, שנתפּרסמה זה לפני ימים אחדים1, ואני אתאמץ למסור בזה את תכנן בקצרה.

א: הסגנון הריאלי

הסגנון הריאלי במקומו הראוי, כשמשתמשים בו בהכרה היוצאת מן הלב וברוח נאמן, איננו טעות של איזו מודה, שרשות לנו לתת אותה לשחוק, כי-אם הוא בטוי נאמן של אחת הצורות אשר לרוחו של האמן, שעלינו לבחון ולבדוק אותו היטב. כשנבחן ונבדוק אותו, יצא לנו, כי לא קלה כלל המלאכה לעשות פוטוגרפיה להטבע. עיקרו של הסגנון הריאלי, כאשר ידעתם, הוא האמת שבמציאות בלי שום משוא-פנים ובלי שום מעצור. ואולם אמת זו שבמציאות, אם כי אינה גדולה בערכה כמו האמת הפואיטית, יש לה עם כל זה ערך גדול למדי, ערך של למודים או ערך של בירור ולבון או גם ערך של תועלת. נותנת היא לנו דוקומנטים וסקיצות ודוגמאות, ובשעה שמחלה קבועה ספרותית תקפה את אחת התקופות, היא היא שמחזירה להספרות את הרוח הסריוזי. כי כל אמת שבעולם היא סריוזית. הסגנון הריאלי האמתי עם הרוח הסריוזי שלו מגרש את הרוחות הרעות של כל מיני מתיקות יתרה ושל כל מיני זחיחות ושטחיות ושל כל מיני רגילות מקֻבּלה או של אידיאלים מזויפים. כי כל אמת, ואפילו זו שאין לה בלתי-אם המציאות לבד, ראויה שתעסיק את מחשבתו של האדם, תחת אשר החלומות והדמיונות של המוחות הבינונים, כמו, למשל, כל אותה הליריקה המקֻבּלה או כל אותם הרומנים והדרמות העשוים על-פי שבּלונה, אינם ראוים שיכנסו אפילו לרגע לתוך חוג ההגיון שלנו. הסגנון הריאלי של סופר בינוני והסגנון האידיאלי של סופר בינוני — הסגנון הריאלי קודם.

כל ספר שנכתב בסגנון הריאלי האמתי, כלומר — באותו הסגנון הבא לו להסופר לא מתוך ישוב-הדעת או מתוך אהבה לסלסולים חיצונים, אלא מתוך נטיה אמתית לדברים שבמציאות, ראוי להיות נקרא. מודה אני, שאני לכשעצמי אינני יכול לקרוא שום דבר אחר במקצוע הספור הפרוזי.

מדייק אני לומר: הספור הפרוזי. כי הסגנון הריאלי, משום שהוא סגנונה של המציאות, אינו מתפשט על-פי תכונתו אלא על הפרוזה, ואין סופר יכול להשתמש בו לצרכי פואיזיה אלא דרך אגב ולשם אפיזודה.

נפן-נא אל הריאליסמוס או הנטורליסמוס.

מי שכותב בסגנון הריאלי, איננו עוד משום זה ריאליסטן, כמו שזה שאוכל מאכל של ירקות לא נעשה עדיין וֶגטריון. וֶגטריון נקרא זה, שאינו אוכל ושאינו מרשה לאכול שום מאכל אחר חוץ מירקות, וריאליסטן — זה שאינו מודה בשום סגנון אחר חוץ מהסגנון הריאלי ורוצה שרק הסגנון הזה יהיה למין תחבולה כללית לכל הספרות כלה. רק כאן מתחילה השטות הגדולה של הריאליסמוס.

לעשות את הסגנון הריאלי למין קונקורנט להפואיזיה, ומה גם לחפוץ לדחות את זו על-ידי זה ולברוא מין מושל יחידי בצורת ריאליסמוס — דבר זה הוא מין שערוריה, שרק הבערוּת או רוח-השקר או שניהם ביחד יכולים לעשותו; בערות לאומית או אישית. בערות לאומית כיצד? כגון זה של הרוסים והסקנדינביים, שיש בה הרבה מן הניהיליסמוס. ובערות אישית כיצד? כגון זו של האחים גוֹנקוּר וזוֹלא ותלמידיהם וכל חסידיהם. במקום שאנחנו מוצאים בערות, שם אנחנו מוצאים ממילא פנטיסמוס.

לא היו עוד בעולם דַיקנים יותר נבערים, הנכונים להיות נהרגים על פחות משוה קוצו של יו״ד, מן הנטורליסטים.

במלכות הריאליסמוס שבספרות הגרמנית אנו מוצאים סימנים של רוח שקר יותר משאנו מוצאים בה סימנים של בערות. אין לך בגרמניה בין הריאליסטים אפילו אחד, שהריאליסמוס שלו בא לו מתוך הכרה פנימית (וגם אי-אפשר כלל אחרי גיטה ושילר לאנשים כאלה), ודבר זה מתברר לנו תיכף מתוך זה בעצמו, שהריאליסטים הגרמנים עוזבים מאז ועד היום אחד אחד את דגלם, שהיו נושאים אותו בראשיתם בפנטסימוס שאין כמוהו. הריאליסמוס הגרמני לא היה מעולם הכרה, כי-אם מסוה, שמתחת לו היו קובצים ומסתירים כל מיני רעל שבעולם, וביחוד את הרעל כנגד שילֶר וכנגד הפואיזיה האידיאלית הנשגבה. עתה כבר מת הריאליסמוס הזה ועבר ובטל מן העולם. הריאליסמוס הזה היה לעֹל ולמשא לבעליו — ויסירוהו.

כשם שהריאליסמוס נלחם ביֹשר ובא לידי נצחון תמיד, בשעה שהוא יוצא נגד האידיאליסמוס המזויף, כך הוא נופל ונכנע תמיד בחרפה, בשעה שהוא מעיז לצאת למלחמה על האידיאליסמוס האמתי — כלומר — על הפואיזיה עצמה. עד כמה מרום האידיאליסמוס האמתי מן הריאליסמוס, מוכיחה לנו בשורה הראשונה אותה העובדה, כי הספרים הריאליסטים היותר טובים נכתבו ונכתבים תמיד ביד אידיאַליסטים.

אין לך דרמה של שום ריאליסט בעולם שתשיג את כחה ואת גדלה הריאילסטי של הדרמה ״קאבּאלע אוּנד ליעבּע״, אשר כתב האידיאליסט שילֶר.

אין לך רומן של שום ריאליסט בעולם שישיג את האמנות הריאליסטית הנפלאה של ״מאַדאַם בַּוַּארי״, אשר כתב האידיאליסט פלוֹבֶּר.

ובכן: האידיאליסט הוא שמוכרח ולהראות להריאליסט, כיצד כותבים ריאליסטית.

ולהפך, אם יעיז אחד הריאַליסטים לגשת אל המקצוע של האידיאליסמוס, אז יכולים אנו להיות בטוחים, כי יברא לנו עולם של שטויות והבלים שאין דוגמתם. אם שיטבע בבוץ של אמונה תפלה ואם שיהיה נעשה למתחסד מהביל ואם שיכניסנו לתוך עולם של שדים ורוחות או יעשה הבלים אחרים כיוצא בהם. — בצורות האמנות של האידיאליסמוס לא יעיז לנגוע כלל, ואפילו לא לשם נסיון או לשם השואה, כי יודע הוא מראש, עד כמה לא יצלח דבר כזה בידו.

בכל אֹפן יש להעיר, כי במקומות ששם נוסד הריאליסמוס על יסוד לאומי, היינו, אצל הרוסים והסקנדינביים, שם, גם אם לא נמצא מעשי-אמנות מן המדרגה הראשונה השייכים לספרות העולם, הנה לכל-הפחות נמצא שם המון חמרים של דוגמאות לקוחים מן המציאות, שיש להם ערך גדול של דוקומנטים. שם, אצל אותם הגַרשינים והגוֹרקים וההמסוּנים עלינו לבקש את הסגנון הריאלי האמתי.

לעומת זה אין לנו לקוות למצוא הרבה אצל אותם הריאליסטים הדַיקנים מבעלי התיאוריה שבעמי הספרות הנושנים אשר במערב אירופה.

היוצא לי מכל זה: מן הראוי שכל סופר ינסה את כחו לעת-מצוא גם בסגנון הריאלי, למען ידע את אשר עמו ומה משפטו. ואולם האומה, הרוצה לברר לעצמה את היחס שבין הריאליסמוס והאידיאליסמוס, טוב תעשה, שתשאל את פיהם של אלו היודעים את שתי המלאכות יחד, משתשאל את פיהם של אלו שאינם יודעים לא זו ולא זו.

ב: הסגנון האידיאלי

בעצמו של דבר הרי כל אמנות וכל פואיזיה מדברות אלינו בסגנון האידיאלי, מאחרי שהן באות לברוא לנו עולם שני, נשגב יותר ונאצל יותר. כליון-נפשם של כל העמים ושל כל בני-האדם הוא ״לצאת ולעלות״! במקום שאנחנו מוצאים את ההפך ואלינו מגיעה הקריאה ״לכנוס אל תוך החיים המלאים״, כמו, למשל, בתקופה האחרונה, שם יש לנו עסק עם חזיון ריאקציוני. קריאה זו נשמעת רק אז, כשקדמה לה רוח-תעתועים, אשר הוליכה את הסופרים שולל, כלומר — כשקדם לה אידיאליסמוס מזויף. כשם שהקריאה לשוב אל ״הטבע״ מעידה תמיד על חסר-טבעיות שקדם לה, או כשם שהדאגה לבריאות-הגוף עם אכילת מרק ושקוי נטפי-ברזל הם סימנים מובהקים לאדם שהוא חולה או שהיה חולה, כך גם קריאה זו. האדם הבריא אינו דואג לעולם לבריאות גופו; תקופה טבעית אינה מתגעגעת לעולם אל הטבע; אמנות חיה אינה שואלת לעולם חיים רעננים ומלאים.

ואולם כשאנו מדַבּרים על-דבר הסגנון האידיאלי העיקרי שבפואיזיה, אז כונתנו לאיזה סגנון מיוחד, היינו, לאותו הסגנון המתאמץ כהכרה ברורה להוציאנו מעולם ההמוניות ולהכניסנו לתוך עולם שכלו אצילות; כלומר — הסגנון שהאצילות היא מטרתו היחידה ושנותן רק אותה לחֹק לו את חֻקיו והוא מתאמץ בכל עֹז למלא את החֻקים הנאצלים האלה לכל פרטיה ופרטי-פרטיה של הצורה, היינו, של דרכי הדבור והלשון. הסגנון האידיאלי הוא האציל שבהיכל האמנות, ולכן לא יפָּלא כלל כי הנשמות ההמוניות שונאות אותו למפרע. את סגנון הסקולפּטורה היונית אנחנו קוראים בשם סגנון אידיאלי, משום שהשתדל האמן בידיעה ברורה לעשות לנו את הטִפּוס האלהי, על-ידי מה שלקח את תבנית האדם ההמונית ועל-פי שכלול של אצילות ושל הרכבה ושל אבסטרקציה ושל אנטיתיזה עשה את אשר עשה, כי הטה למשל את זוית המצח שעל גבי החֹטם כלפי חוץ, בעשותו תבנית פני אל, משום שהזוית של פנים המוניים היא כלפי פנים.

הסגנון האידיאלי, כמשפט כל סגנון וסגנון, יש לו גם יתרונותיו וגם חסרונותיו. החסרון העיקרי של הסגנון האידיאלי שבפואיזיה הוא חֹסר של אֹמץ-רוח, כן בנוגע לאֹמץ-רוח של המציאות שבחיים וכן בנוגע לאֹמץ-רוח של פנטסיה. והדבר הזה הלא מובן מאליו; כי הסגנון האידיאלי הלא אינו אלא מין בורח מן החיים. ולכן אנחנו מוצאים כי חוזים גדולים מאד אינם יכולים להשתמש בסגנון האידיאלי לאֹרך-ימים. דַנטי, עם כל האידיאליסמוס של הפנטסיה שלו, אינו משתמש בשום אֹפן בסגנון האידיאלי.

וגם עם האישיות אין הסגנון האידיאלי מתאחה היטב.

אישיות חזקה ותמימה של סופר גדול נוקבת וסותרת בכֹבד-משקלה כשהוא לעצמו את הסגנון הצנוע הזה, כאדם כבד וחזק ההורס את הכסא הרעוע שהוא יושב עליו. רק אותה האישיות הגדולה שמעוף-המחשבה והריטוריקה הם אצלה טבעים, כמו, למשל, וירגיל, קורנייל, שילר, הולכת לנכון ולבטח בסגנון האידיאלי. ואולם גם זו אינה משתמשת אלא בסגנון האידיאלי החזק.

אכן יש לסגנון הזה גם יתרונותיו.

יתרון עיקרי של הסגנון האידיאלי הוא הטהרה הנפשית, טהרת הדמיון והרוח והמחשבה והלשון והצורה. ואל יהא דבר זה אצל סגנון קל בעיניך! כי יודע אתה מראש שמן השורה הראשוֹנה ועד האחרונה תשאף אל קרבך בלי הרף אויר של מרומים. אם אין אתה בעצמך מרגיש בדבר הזה, אז הנה מרגישים בו אחרים.

ואולם היתרון היותר חשוב של הסגנון הזה הוא פעולתו על הנפש. אכן אמת, כי רגילים בני-אדם להשמיע את ההפך ולהוציא לעז על הסגנון האידיאלי, שהוא קר וחסר-רגש. יהי נא כן, אם תחפצו! כל סגנון נעלה, כשתשוו אותו אל צורות-הסגנון השפלות, יהיה קר, משום שהאמנות הנעלה לא בחרה לה את הנפש בתור מטרה לפעול עליה בדרך ישרה. האמנות הנעלה יש לה מטרות אחרות. ובכלל הלא השירים המלאים רגש ביותר הם אלה שנעשים בידי משוררים מן המדרגה השניה. אם תשאל פי בעל-בית הגון ואמר לך: מוסיקה קלסית, פוּגוֹת, סוֹנַטות וסימפוניות הן מן הדברים שאין להם עסק עם הנפש. אלא מה יש לו עסק עם הנפש?

הלא ״זמר הצאר״ של לורטצינג או ״הטירולי ובנו״:

״כּי אָבא עַד לִפני בני,

וּבעֵינוֹ אֶת אִמוֹ אַחַז״.

האמנות הנעלה ביחוסה אל הרגש היא סתמית. ואולם מאחרי שכל יפי, אם ברצון ואם שלא ברצון, מעורר על-פי טבעו רגשות, לכן פּועלת האמנות הנעלה על הנפש, אם כי לא לקחה לה כלל את הנפש למטרה.

קול-משֻׁלש מוסיקאלי הוא מסֻדר, מיכני וקר; ואולם עם כל זה הוא מנחם ומנשא את הנשמה הקודרת ביגונה. כל יפי יש לו כח להביא שלום ולגאול.

ואותו הרגש של שלום וגאולה, שכל אמנות נעלה מעוררת אותו, אותו מעורר הסגנון האידיאלי ביתר עֹז. הסגנון הזה הוא הוא המברך את כל הבא בגבולו בברכה: ״יהי השלום שלך״! — אכן חושב אני, כי גם זה הוא רגש (ולא מן הקרים ביותר), להיות נמשך מטיט ההמוניות ולהיות נגאל מן הגסות ולשכוח כמעט את היגון ואת הצער ואת הריב ולהרגיש בהמס המכאוב והאבל מפני היפי. על תָּרי אפריקה מספרים: כשחזרו אחרי שנות עמל ופורעניות ומלחמות רבות מתוך היערות האיתנים וראו שנית בפעם הראשונה איזו פנים לבנים, נתנו קולם בבכי.

הפנים הלבנים — זהו הסגנון האידיאלי.

ואפריקה מה היא?

ג: התכונה האֶפּית וסימניה

הסימנים שעל-פיהם אני מכיר את תכונתו האֶפּית של סופר אלו הם: שמחתו הגלויה והנאמנה שהוא שמח על המון המקרים המרובים, אם מקרים של מעשים או של מאורעות, תענוגו שהוא מתענג על עֹשר הצבעים שבעולם, ודוקא על העֹשר של החזיונות החיצונים, געגועיו שהוא מתגעגע אל אפקים רחוקים וצמאנוֹ שהוא צמא לאויר של מרומים, מרום מחיי יום-יום ומרום מגבולות המציאות או גם מגבולות השכל.

כל מי שאין לו כליון-נפש לכמו אלה, כל מי שאינו מתפרץ ואינו משתער על כנפי-הדמיון ברוח בקר חדש אל תוך העולם, בהיותו צמא לדעת מה יהיה משפט הצַיד אשר ישלח לו המקרה בדרכו, זה איננו אֶפּיקן אמתי מבטן אמו.

לעֻמת זה אני חושב לסימן מובהק של מי שאינו אפיקן: הנטיה למלאכת הכרקטריסטיקה, לנתוח הנשמה (הוא אומר: לפרובלימות פסיכולוגיות), למאורעות ההתפתחות וההשתלשלות של הגבור ולטכניקה של ספור המיוסד היטב על סבות הגיוניות ושכליות.

אמת כי גם האפיקן יכול לעסוק במלאכת הכרקטריסטיקה, לכשירצה, ואולם אי-אפשר שירצה כזאת איזה זמן הגון, יען כי עינו נשואה למטרות אחרות, החשובות לו הרבה יותר. אמנם ברור, כי גם הוא לא יתן לאַנְדְּרוֹמָכֵי שתהיה זועפת כמו אַיאַקס, ואולם יש שיעביר לפנינו את אחת הנפשות העיקריות שלו מעולפת כמו בצעיף ובלי שום גבולים מסוימים, והוא גם נסה לא ינסה לתת לה כרקטריסטיקה אפילו במשהו. כך עשה, למשל, הומירוס להילני שלו, שבנוגע אליה אין הוא יודע וגם אין הוא מבקש כלל לדעת מה היא לו ואיך הוא מציֵר אותה לעצמו. אכן יש שגם האֶפּיקן עושה לפעמים כרקטריסטיקה, לא בידיעה וברצון, אלא באותו הכרח, שעל פיו מוליד גם בעל ההרמוניה, המחבר קומפוזיציה של-כוֹראַל, איזו מילודיה היוצאת מאליה על-ידי סדור הקולות, אם ברצון ואם שלא ברצון; ואולם הכרקטריסטיקה לא תהיה לו לעולם לעיקר, ואפילו לא לדבר שיש לו איזו חשיבות. ביחוסו אל הפסיכולוגיקה מרגיש האפיקן יותר מרגש של השתוות — רגש של התנגדות ושל תעוב הוא מרגיש כנגדה, יען כי החֹק הראשי של האמנות האֶפּית הלא הוא, להפוך את מעמדי-הנפש לחזיונות. בכל פעם כשנמצא בשירה אֶפּית תאורים מפורטים מבפנים כלפי חוץ בנוגע לסבות נפשיות והשתלשלותן, בידוע שיש לנו עסק פה עם קלקולים של אותה שירה.

להמציא אותם החזיונות החיצונים, שעל-פיהם נבין על נקלה מבחוץ כלפי פנים ובדרך הקצרה ביותר ובצורה השוה לכל נפש את המקרים הפניניים שקדמו להם — זהו הנצחון של האמנות האֶפּית. הרי לכם שתי דוגמאות: אוֹדיסאוס, בשעה שמחרפים אותו, אינו נלחם בנפשו את מלחמותיו הפנימיות לעיני הקורא, אלא מניע את ראשו וידיו. ואת הדוגמה השניה הייתי רוצה לציין פה בתור פָּרַדוּגְמָא של כל אמנות אֶפּית בכלל: באחד האפוסים האיטלקים על-דבר רוֹלַנד, מספרים לנו, כי אחד הגבורים — לא אזכור עוד מי הוא; כמדומה לי שהוא רינאלדוֹ, — אחרי שבקש שנים רבות את אהבתה של אחת הנשים הכבודות ולא מצא, חדל לאהבה אותה, ועתה, אחרי שחדל הוא לאהבה אותה, התחילה היא לאהב אותו.

מי שאינו אֶפּיקן, אלא מי שהוא, למשל, מספר ספורי-רומנים, כשיבוא לסַפּר לנו דבר כזה, ירגיש בנפשו את הצֹרך, להקדים למאורע זה טעמים וסבות נפשיים, בכּדי לעשות אותו עד כמה שאפשר לדבר האינו יוצא מגדר המציאות, וכתיבת אותם הטעמים והסבות זוהי שתהיה לאחד העיקרים הראשיים שבספורו; ולא עוד אלא שיהיה מוכרח להועיד לכל זה מקום גדול ורחב בספורו, מאחרי שעליו יהיה לקבוע ולסמן היטב את ההתחלה הראשונה של השתנות ההרגשה בנפש הגבור, ואחרי-כן יהיה מוכרח לתאר לנו את הפקפוקים ואת המלחמות הפנימיות שלו, עד שיבוא לבסוף לקרב לנו אל השכל את התהוות השנאה מתוך האהבה. ומאחרי שיש לנו עסק פה עם חזיון כפול אצל שני בני-אדם, מפנים לאחור ומאחור לפנים, לכן מובן מאליו כי יהיה לו על המסַפּר לעשות לנו את כל המלאכה שתי פעמים. ברור, כי היה יוצא לנו פה ספור אַ לַא בּוּרְג׳ה לכל פרטיו ודקדוקיו!

ואולם נראה-נא, כיצד ממלא האֶפּיקן את תפקידו, בכדי שיוכל לצאת בשלום מתוך ענין מסֻבּך כזה: הוא הולך וממציא לו בדמיונו איזה מעין פלאות, שהשותה ממנו מתמלא מיד אהבה, וכן הוא ממציא לו מעין שני כזה, שהשותה ממנו מתחיל מיד לשנוא. ובכן: תחת הפסיכולוגיקה הוא לוקח לו את הפוכה היותר גדול, את הסבה היותר חיצונה ויותר רחוקה מן האמת ויותר מתנגדת אל השכל: מעט נטפי-מים. ואולם דבר זה דוקא — זהו נצחון האמנות של השירה האֶפּית וזהו קרן-הזהב שביפי הפואיטי. כל מי שבכחו להמציא כמו אלה, זהו אמן במקצוע האֶפּוֹס.

ועתה לכו והעריכו עם כל זה את תפקידיו ואת תעודותיו של המסַפּר ספורי-רומנים! מלאכה זו אינה מלאכה דומה, אלא שהיא עומדת על פני מדרגה אחרת, כי-אם היא ההפך ממנה מן הקצה אל הקצה. וההפך הזה מסוים כל-כך, עד שעובדה זו לכשעצמה, שסופר כותב רומנים, דיה לי בשביל שאניח, שזה אינו אֶפּיקן מטבעו. ובמה אפוא דומים זה לזה? הלא בזה שאצל שניהם נמשכים המאורעות והולכים בדרך ספורי. אבל דמיון זה שביניהם אינו גדול יותר מאותו דמיון שבין חלזון ובין קוזק הרוכב על סוסו. אמת ששניהם נמשכים ועוברים בדרך אחד, ואולם לקרוא משום זה לחלזון רוכב — דבר זה אינו נכון. לעֻמת זה נכון יהיה, אם מתוך עובדה זו, שאחד זוחל על גחונו בתאות-נפש, נבוא לידי דיוק שאין זה רוכב מלידה. ולכן אני חוזר על הדברים: המסַפּר ספורי רומנים אינו אפיקן, כי-אם הפוכו.


  1. לאַבענדע וואַהרהייטען, פאן קאַרל שפיטטעלער. יענא, 1905. פערלאג פאן אייגען דיעדעריכס.  ↩

דוד פרישמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פרישמן
יצירה בהפתעה
רקע

ספר הקבצנים

מאת מנדלי מוכר ספרים (פרוזה)

א

כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחלת ספירת העומר עד ימות הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי-הבכיה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה-לשון ותפלה-זכה וכיוצא באלה שיפים לשפיכת דמעות. ישראל עמנו סופדים ומבלים ימות החמה בבכיה – ואני עושה בה סחורה. אבל אין זה מעניני.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.