לחן: ז’ורז' בראסנס

תרגום חופשי של שירו של ז’ורז' בראסנס “אשתו של הקטור”, ששימש השראה ל“יויו גם”

כָּל יְדִידַי הַקְּשִׁישִׁים

כְּבָר נִשְּׂאוּ לְנָשִׁים.

וּנְהַרְהֵר, כַּמּוּבָן:

מִי יָפָה מִכֻּלָן?

מִי הַטּוֹבָה – אִמְרוּ, אַחַי –

בֵּין הַנָּשִׁים שֶׁל יְדִידַי?

וּמִי בְּכָל צָרָה אוֹ פֶּגַע

תּוֹשִׁיט פֹּה יָד חַמָּה בִּן-רֶגַע?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר,

לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֶּרְנָאר,

וְגַםַ לֹא שֶל כְּרִיסְטְיָאן’ה.

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל רֵנֶה,

לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַנְדְרֶה,

וְגַם לֹא שֶׁל הוֹנוֹרֶה.

זֹאת לֹא אִשְתּוֹ שֶׁל סִימוֹן,

לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל לֵיאוֹן,

וְגַם לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַנְטוּאָן’ה

וְגַם לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַנְרִי,

כִּי זוֹ

אִשְׁתּוֹ

שֶׁל מַר ז’וֹז’וֹ.

אִם גַּם נַרְבֶּה בַּלֵּילוֹת

לְקַפֵּץ וְלִרְקֹד–

תֶּכֶף מִזֶּה נוֹצָרִים

בַּגַּרְבַּיִם חֹרִים.

מִי מִתְנַדֶּבֶת פֹּה, אִם כֵּן,

אֶת כָּל גַּרְבֵּינוּ לְתַקֵּן?

וּמִי לִתְפֹּר כָּאן מִתְעַקֶּשֶׁת

חֹרִים בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

וְאִם לְפֶתַע, סְתָם כָּךְ,

אֶל הַכֶּלֶא נֻשְׁלַךְ;

אוֹ שֶׁפִּתְאוֹם נֵעָצֵר

לְחָדְשַׁיִם הֶסְגֵּר –

מִי, כְּמוֹ כַּלְבָּה נֶאֱמָנָה,

לָנוּ בַּשַּׁעַר מַמְתִּינָה?

מִי גַּם בַּגֶּשֶׁם וּבַדֶּלֶף,

שָׁם מְצַפָּה, לְיַד הַדֶּלֶת?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

וּכְשֶׁפִּתְאוֹם, כָּךְ, פָּשׁוּט,

בָּא תּוֹרֵנוּ לָמוּת,

וְהַלְוָיָה שֶׁל בָּארוֹן

הִיא מִחוּץ לַחֶשְׁבּוֹן –

מִי תְּחַפֵּשׂ מִבְּלִי לַחְדֹּל

אֵיזֶה קַבְרָן הָגוּן וְזוֹל,

וְהַלְוָיָה לְפִי מָסֹרֶת –

עִם שְׁנֵי סוּסִים וְעִם תִּזְמֹרֶת?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

וּכְשֶׁמַּגִּיעַ אָבִיב

וְלוֹהֵט מִסָּבִיב,

וְכָל חַצְרוֹת הַסְּבִיבָה

שׁוֹאֲגוֹת אַהֲבָה –

מִי תְּרַחֵם עַל כָּל רַוָּק?

מִי תְּחַבְּקוּ חָזָק-חָזָק?

מִי תְּחַלֵּק מִנְּשִׁיקוֹתֶיהָ

אֲשֶׁר חָסְכָה בָּה כָּל שְׁנוֹתֶיהָ?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

אִם תִּסְתַּכְּלוּ בָּרְחוֹבוֹת –

יֵשׁ “בֻּבּוֹת” דֵּי רַבּוֹת,

וּפֹה וָשָׁם מַבְחִינִים

בְּכַמָּה יַשְׁבָנִים.

אַךְ לְמַרְאֵה אוֹתָן נָשִׁים

אַל נְאַבֵּד אֶת הָרָאשִׁים.

כִּי רַק אַחַת שָׁוָה, רֵעֵינוּ,

אֶת הַשַּׁסְתּוֹם שֶׁבִּלְבָבֵנוּ –

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

בעקבות מלחמת סיני עמדה המחצית השנייה של שנות החמישים בסימן “ירח הדבש” בינינו לבין צרפת. אמנים צרפתים חשובים הגיעו ארצה, והפזמונאים אצלנו לא היססו לכתוב מילים משלהם ללחנים ששרו איב מונטאן, רביעיית “האחים ז’אק” וחבורת ה“קומפניון דה לה שאנסון” ושהלחינו ז’ורז' בראסנס, שרל אזנבור וחבריהם. כך, למשל, שאלנו-בלי-לשאול את הלחן העליז של בראסנס על “אשתו של הקטור” (כאן: ז’וז’ו, עבריין היושב בכלא, בעוד אשתו מבלה עם כל חבריו שעדיין לא נתפסו), והפכנוהו לשיר על התופעה הישראלית המוכרת כל-כך: ילדות וילדים ההולכים לאותו גן ילדים, בית ספר, תנועת נוער, היאחזות נח"ל וקיבוץ, ונשארים יחד עד לזקנתם.