מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[השמשות מאפילות]

מאת: דוד פוגל

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; 1998

סוגה:

שפת מקור: עברית

הַשְּׁמָשׁוֹת מַאֲפִילוֹת בַּכְּפָר.


מִמֶּרְחַק הָאֹפֶק

יַגִּיעַ אֵלֵינוּ

זֶמֶר מְמֻשָּׁךְ וְנוּגֶה

וּמַעֲלֶה עַרְבֵי הַיַּלְדוּת.


עַרְבֵי הַקַּיִץ,

שֶׁפָּרְחוּ חִוְרִים וּפוֹשְׁרִים

עַל פָּנֵינוּ

וְהִשִּׁיבוּ רוּחוֹת קַלִּים

אֶל הַנֶּפֶשׁ —

וְלֹא יָדָעְנוּ.


חֲרִיקַת מוֹט חָלוּד

שֶׁל בְּאֵר

בַּשְּׁתִיקָה אָז רָעָדָה,

דְּלִי עֵץ נָקַשׁ

בְּנָפְלוֹ

נְקִישָׁה עֲמוּמָה, שְׁחוֹרָה. —


הַשְּׁמָשׁוֹת מַאֲפִילוֹת בַּכְּפָר.


וינה, 4.10.1919

דוד פוגל
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פוגל
יצירה בהפתעה
רקע

מזמור קינה לשלמה בן גבירול

מאת אברהם רגלסון (עיון)

פורסם ב“על המשמר”, 2.9.1955


לזכר אברהם יוסף שטיבל

נסתלק כ' אלול תש"ו


טבע-השׁרף שבּשלמה איבן גבירול – שהוא נוסק בלהבה ומפריח לשונות-אש על סביבתו, – מונע ממנו את שלימות-העשיה, את החיטוב בצורת-השיר הכללית והתאמת החלקים למיבנה הסופי. לפיכך גדול כוחו בחרוז, בהברקותיו והפלאותיו שורה-שורה מאשר בהקניית שלוות-ההנאה מן התבנית המשוכללת. “כתר-מלכות”, שהוא בניין-רמים, אדריכלותו זונחת את האנך והפלס בשפך פסוקי-הווידוי אשר במדורו האחרון.

בין היצירות ארוכות-המידה של איבן-גבירול, אחת ישנה שהיא תכלית-שלימות מבחינת מלאכת אומן שבה – זה מזמור-הקינה על מות השר יקותיאל.

בקינה, בהספד, ישנם מומנטים המשוועים לשיכלול חיצוני. ראשית, המעמד עצמו, עצוב ורציני ואפוּף-קודש, עשוי לעכב בעד הצטעצעות יתירה: יוצא הסופד במלבוש-ביטוי נקי ומאופק, כובש כל התפרצות יוצאת-דופן, כל התפרעות אישית. מזמור הקינה, אופי של טקס לו, ויפה לו שיהא שומר בתוכו אורחי-מסורה, שיהא יוצק מטבעותיו המקוריות כדוגמת מטבעות-קדומים. השנית, נדרש מן הסופד רגש נאמן – שתהא התאבלות אמתית בוקעת ועולה מבעד המלים והמיצוות של הטקס; וזהו הצד הלירי שבשיר-המיספד. מוסר המשורר-הסופד את צערו האישי ואת צער-משפחתו על אובדן הנספד. (המשפחה – אם לפי המובן הצר, ואם לפי המובן הרחב: החבורה, הקהילה, האומה והדור, אשר לוּקח אחד מהם וכל בני המשפחה מרגישים). השלישית, אין מבע-הספד דלוּק-השראה בלא קשר מהודק, בלא הזדהות, בין הסופד לנספד. המקונן על חברו, הריהו, ביוֹדעים או בלֹא-יודעים, מקונן גם על עצמו. דבר זה מתחייב מתוכו; כי תכונות-הרוח שאדם מוקיר בחברו, הן הן תכונות-הרוח שהנן אור לנתיבותיו הוא. הרביעית, מזמור-הקינה, אגב בטאו תמצית-פשרו של איש אחד לזמנו ומקומו, מדרכו שהוא ממצה את מצבן והלך-נפשן של כל אותה התקופה ואותה החברה. והחמישית, משא-המספד על אחד מבני האדם, יש בו משום משא-מספד על כל בני-האדם כולם, על הגורל האנושי המשותף, על גזירת החלוֹף והאובדן הנטויה על כל עתידי-תמותה; ובדבר זה האדיר ישווה לחלש, השוע לדל. הסתכלות זו, יש בה משום חיטוי-נפש, צריפה פנימית, התרוממות מעל התאוות הפסידות, היטהרות וההתקדשות.

חוץ הנעשה פנים

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.