רקע
יוסף אריכא
אשה בפרדס
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בתוך "סיפורים נבחרים", כרך ג, תל אביב: ניב; 1967

 

א

גבעונה – שבתיה פזורים לצדי דרכים, מהם סלולים למישרים ומהם עוקפים את הגבעות החשופות – משתרעת על פני שטח שצביון לו ספק כפרי, ספק עירוני. במחיצתם של בעלי משקים זעירים, ירקנים ורפתנים שקבעו מושבם בבתי-לבינים ובצריפים דלי-מראה, מתנוססות חוילות מפוארות עוטות ירק, ומזדקרות ארובות בתי-חרושת הפולטות לתוך חלל האויר הצח עשנן הכבד, השחור. לבעלי החוילות שייכים גם הפרדסים העוטרים את גבעונה לכל מלוא העין; פרדסים שופעי ירק סמיך, והמזדמן לגבעונה ועולה להשקיף עליהם ממרומי גג או מעל לשיא גבעה, פיו נפער מתוך זחיחות-הדעת: מה נאה סביבה זו! מה נאים פרדסים אלה!

משעקרה עדנה מהכרך הסמוך טפחה על פניה אוירת הכרך למחצה של גבעונה ורוחה נעכרה. שאונה הצרחני של זו, המזנקת בדילוגים מחוצפים להידמות לכרך, מקיפה עצמה בתי-מידות, בתי-קפה שופעי רחבות והידור, ומבליטה בית-שעשועים נישא שמעל פני חזותו מבהיק קלסתר פניה של אחת מיפהפיות חרושת הסרטים שמעבר לים – כל אלה היו לה לזרא. היא נכספה לשנוי, ובכל נפשה ומאודה התפללה לתמורה שמקום שקט וחדש יאציל לה; היא ערגה להיות לבדה. הובטחה לה עבודת קטיף ושמחה לעבור לכאן, ולצערה מצאה שיותר משיש בגבעונה מיופיו של כרך יש בה מכיעורו, והיא חשה בגופה לאוּת הנובעת מתוך אכזבה: כבש אותה רפיון-רוח ובכדי להתעשת ולחשוב על המעשה שעליה לעשות, פרשה וישבה על גבי ספסל סמוך לבית אחד, הסירה בתנועה מרושלת את מגבעת הקש מעל ראשה, הטילה אותה לצדה, ואת זרועה הימנית, הענוגה והצחורה, פשטה והניחתה על גבי משענת הספסל. את עיניה עצמה לרגע כמחפשת לה מרגוע בתנומה קלה.

כאשר פקחה את עיניה חשה במבטי אדם צעיר, טרזן משופם, שעבר לתומו ונתן בה מבטים בוחנים יפה-יפה. היא הסבה את ראשה ופניה עטו ארשת זועמת. לזרא ולגועל היו לה מבטים אלה. עמדה יפה על טיבם: לראשונה הם נתקלים בגזרת הגוף כולה, נקלעים בקלסתרה, משתהים ומרחפים בחמדה על המחשוף השקוע של חזה הנאה, גולשים למטה לרגלים השלובות זו על גבי זו, ובסופם כעין סוף פסוק: "בחורה נאה!…

היא הזדקפה, תפשה במגבעתה והמשיכה דרכה במעלה הרחוב. להשתקע במקום זה שיש בו מרעש הכרך ואין בו ממנוחת הכפר – לא, זאת לא תעשה. שוב ייטפלו אליה בחורי-חמד שאין בכוחם להפרות את נפשה, לא לדובב אותה, ואף לא למשוך את לבה. מיום שפרש ברוך (לבה נקפה עת נזכרה בו) ועקר לתל-דקל שבעמק, שוב אין היא מוצאת ענין בחברתם של גברים, וגם זוהי הסבה הדוחפת אותה לשקט, לבדידות. ייתכן שהיא משלה את נפשה: שקט לא תמצא, הבדידות תעיק עליה, מחברת גברים לא תפרוש, וסופה להיות אפופה שוב רחשי לב ומאוויים אשר לא ישנו את חייה במאומה. כיווצה שפתיה והניעה ראשה בשלילה, בכעס. היא מוכרחה לשנות את חייה; עליה לתת מנוחה לגופה ולרוחה עד… שאותו קרע יקרים עליו עור הזמן ונפשה המסוערת תישלו.

את מגבעתה החזיקה ביד ואף כי היום היה אחד מראשוני תשרי, הכתה השמש על ראשה והחום שלפני הצהרים הכביד עליה ונסך בה לאוּת. בלי חמדה גמרה בלבה להשתקע כאן לפי-שעה, אלא שתתור לה מקום שקט. היא קרבה לבתים השרויים בצל, ורק עתה החלה לחפש אחרי הפתקאות המכריזות על “חדר להשכיר”; כמה מהן היו דבוקות לגזעי העצים, כמה מהן היו דבוקות לגזעי העצים, כמה מהן בשולי הגדרות, וכמה מהן על פיתחי חנויות המכולת. לאחר שעה קלה נתעכבה ונתנה עיניה בפתקה שהכריזה בצניעות, כי חצרוני משכונת הפועלים עומד להשכיר חדר קטן בצריף בתנאים נוחים. התיאור “חדר קטן בצריף” קסם לה מיד ומשך את לבה. אגב נודע לה, לאחר שחקרה מפי אחד התושבים, כי מקומו של אותו חצרוני הוא מחוץ לגבעונה, וגם דבר זה קבע לעצמו ברכה בעיניה. החישה את צעדיה ופניה נשתלהבו קצת. היא מצאה את עקרת הבית, אשה בריאת-בשר, גחונה בחצר על אגן-כביסה, והלבנים שהתנוססו על גבי החבלים הסתירו וגילו חליפות את הצריף שהיה באמת קטן, דחוק לשולי החצר, וגינת ירק מפרידה בינו לבין בית הלבנים הפונה לרחוב, אשתו של חצרוני, כולה אומרת חסינות ועמל, הסבירה פניה לקראת הנערה השואלת לצריף, ומיד פסעה לפניה כשהיא סוחטת ומסירה מעל ידיה הרטובות את קצף הכביסה, ובפיה הסברה ושידול כאחת: " חציו האחד של הצריף משמש לנו מחסן, וחציו השני, אם כי קטן הוא וצר במקצת, אבל חדר נוח, ובחורה צעירה כמוך תמצא בו מקום בנקל…"

עדנה העלתה על קלסתר פניה חיוך קל, עשוי ומתובל אדיבות, ובעמדה באמצע, בחנה את הצריף מתוך הקפדה, ובשעת-מעשה קבעה את מקום המיטה, הארון, השולחן הקטן, הכסאות הקלועים קש, הריפרודוקציות שעל גבי הקירות, הוילון המתנפנף, הפרחים שבצנצנת, כד החרס בפנה, ולאחר שראתה בעיני רוחה את החדר מסודר ונאה לה ולטעמה, תלתה את עיניה בפני בעלת הצריף, שאלה למחיר ועמדה מתוך ביישנות על המקח. תוך רגעים ספורים הושכר לה החדר.

בו ביום נסעה העירה ולפנות-ערב, סמוך לשקיעה, חזרה עם מטלטליה. לאחר שסעדה את לבה בפת ועגבניה ללא תאבון, פרשה לקרן-זוית, שלא להיות נראית מבעד לחלון לגבר שעדר ממולה בגינה סמוכה, הסירה את שמלתה ולבשה חלוק לבן שעטף יפה את גזרתה ושיוה לה חן אחות נוגה ונאה ברצינותה. שעה ארוכה טרחה על סידור החדר, מירוק ושטיפה, ובמאוחר עלתה על מטתה הצחורה.

קשה היה לה להרדם, כדרכה במקום חדש. היא שילבה את זרועותיה מתחת לצוארה, שכבה אפרקדן והזרימה את הרהוריה בערוצי העבר הקרוב. רטט החוויות שעברו עדיין תסס בה וצבט את לבה בצערו הכמוס. שוב נשאה הרהוריה אל ברוּך… היא ראתה אותו כשהוא פוסע וחוצה את הכביש לעברו השני של הרחוב. לאחר אותה שיחה אכזרית וסופית בעיניים שטופות דמע, כשפקעת הצער תקועה בגרונה, הסתכלה בקומתו הנאה, כשהוא כפוף קמעה לפניו, ראשו המתולתל מזדקר מעל לראשי העוברים ושבים, והוא הולך, מתערב בקהל, הולך ומתרחק… היא קפאה במקומה. לא קראה אחריו. גאוותה לא נתנה לה. את ממחטתה הוציאה ובגנבה מחתה את עיניה הדמועות. אדרבה! אם כדאית היא בעיניו וראויה – יעשה הוא את המאמץ הנפשי ויבוא אליה… אך אם אותם פרקי החיים שטוו יחד בחן ובאהבה גזו וחלפו לבלי שוב – הרי… אוף… מה רגשנית אני!.. " שוב עלה המחנק בגרונה. יללות תנים שפרצו לפתע בסמוך לחלונה ממש נסכו בה אי-שקט ופחד טמיר, מסתורי. היא התהפכה ושכבה על צדה. את כף ידה תחבה מתחת לכר, לחוש בקרירותו; כך נהגה לעשות בילדותה. התרדמה פקדה אותה לבסוף ושחררה אותה מזכרונות טורדים.

 

ב

הפרדס בו עמדה עדנה לעבוד בקטיף היה אחד מן המרוחקים ביותר; פרדס גדול אשר השתרע על שטח נרחב. מתוך שפעת הירק נראה גגו המאדים ביותר של בית-האריזה. לפרדס זה נהרו פועלים גם מהנקודות הסמוכות. ואילו מגבעונה נהגו הקוטפות לצאת באוטו שהיה מחכה להן על-יד הכביש הראשי, בבוקר השכם. באוטו היו מצטופפים גם כמה פועלים, רועדים מצינה וידיהם מחזיקות בסלי הצידה. אף כי לבשה שמלת בד פשוטה וסוודר אפור, ישן, היפלו אותה הגברים מאחרות, פינו לה מקום וטרחו להסביר לה אף אם לא נשאלו. עדנה חייכה חרש ומצאה בכך קורת-רוח, אבל בהעיפה מבטיה לעבר פועלת אחת, כמושת פנים וזעומה, הכירה מיד כי רעננותה פגעה בזו… מיד הרתיעה את עצמה כמתכווצת, לבשה רצינות ופסקה לנפשה: “עדנה, היי מתונה והצניעי לכת”…

לעבודת הקטיף הסכינה, אם כי חשה עיפות כבדה בימים הראשונים. הסברות ניתנו לה בנועם, באורך-רוח, ללא הקפדה יתירה, כנהוג לגבי אחרות שלא ניחנו בחן מלבב… היא מצאה את עצמה מוקפה מדריכים, בעלי פנים מסבירות ופרצופים חומדים. מבין אלה היו טרדנים אחדים שהחלו מתדפקים על דלתה ומבקרים אצלה, כל אחד לפי דרכו. שוב מצאה כי תפילתה לבדידות לא נתקיימה. בלכתם ממנה היתה שוכבת ומכוונת את מחשבותיה לקראת האחד שהלך, לקראת האחד שלא יכלה לשכוח… היא הגתה בו וראתה אותו. עדיין לא האמינה כי פירוד זה שקם והיה ביניהם יתמיד, אלא שהפעם היה זה המיבחן האחרון… לא פעם תיארה לעצמה שהנה היא מהלכת ברחוב, בדרכה לחדרה אחרי יום עבודה מייגע, הולכת לאטה, שקועה בהרהורים, ולפתע מישהו מחבק אותה מאחורי גבה ונלחץ אליה כשסנטרו נתמך בכתפה, לחיו נוגעת בשלה, והוא מעתיר נשיקות על רקתה, מטה קמעא את ראשה אחורנית אליו ונושקה על פיה: “מה שלומך מזוּפתת שלי?”… והיא מגחכת לעצמה: שוב שוגה בשטויות וממנו אין קול ואין קשב… לוּא ידע כמה להוטים הללו אחריה… כמה הם חושקים בה…

ערב אחד חזרה מן הספריה. ליווה אותה אחד מן הטרדנים. היא לא הקשיבה לדבריו. דומה, לבדה היא הולכת… הערב היה קריר במקצת ואפלה כבדה שלטה. לצד הדרך, מתוך הגנות עלה צרצור בלתי פוסק וריח חריף ונעים של פרחי השיטה טפח על נחירי אפה. הם נדפו ריחם המבושׂם, המשכר, מהשיחים הסוככים כגדר על פרדס סמוך. באפלה הצטיירו לפני עיניה הפרחים הצהוּבים כה קטנים וזרועי אבק, שנהגה לקטוף מהם מדי עברה.

כאשר הגיעה למעלה הדרך נתפער בה לבה. מתוך דלת חדרה בקע אוור מנורה. חדרה היה מואר. דמה המריץ את קצבו ברהיטות יתרה ופרץ לראשה. היא התרגשה. צצה בה השערה ראשונה כי הנה הוא בא, ומשלא מצא אותה, עמד והעלה אור והריהו מחכה לה. היא החישה את צעדיה. שלא לפגוֹם בחדווה הצפויה לה בנוכחותו של זה המשתרך לצדה, עמדה ובלי שהיות יתירות פיטרה אותו מתוך המצאת פתחון-פה שספק הוא אם הלה קיבל אותו ברצינות, זרקה לו שלום חטוף ונזדרזה מתרוננת וקצרת-רוח. בחדרה נתקלה בבעלת הבית שלה. זו קידמה את פניה: “מחפשת אני אחרי המספרים שלקחת ממני”.

לאחר שבעלת הבית יצאה, צנחה על מטתה והליטה את פניה בכפות ידיה מתוך אכזבה, בושה וכאב. חרון תקף אותה. גאוותה נפצעה קשה. איך השלתה את נפשה? סלוח לא יכלה לעצמה! היא קיפצה את אגרופה וחבטה בו על מצחה: “טפשה, טפשה, טפשה!”… הדמעות ניקווּ בעיניה והיא כבשה את פניה בכר תוך הרעדת כתפיים. נבטו בה ניצני חרון כלפי ההוא ששכח אותה. היא גמרה בלבה: “יבוא – מוטב! ולא – הקץ לצפיה המענה הזאת, המתישה את כוחי”. לבה נצבט בה מתוך תוגה ספוגת געגועים לימי חמדה ונועם שחלפו להם…

 

ג

לאחר כמה שבועות של עבודת קטיף בפרדס הגדול היתה עדנה פועלת ותיקה בעיניה, שלא עונת קטיף אחת עברה עליה. הפרדס על עציו טעוני הפרי הזהבהב, התנועה שבתוך בית-האריזה, מצהלות הקוטפות, בדיחות הבחורים, יהירות האורזים, גערות המשגיח, נקישות הקורנסים על גבי הארגזים. נהגי המכוניות הבאים לטעון, המשטר המיוחד שלעונת הקטיף שחן לו משלו ונועם – כל זה נראה לה כאילו הסכינה בכך משכבר הימים.

יש והגשם היה מקפח לקוטפים את עבודתם. אז היו באים במרוצה להתכנס מתחת לגג בית-האריזה, מבלבלים את האורזים במלאכתם, מתלוצצים אף מצטערים על הביטול מעבודה. ברגעים אלה אהבה עדנה לעמוד ולהביט בלי הפוגות לגשם השוטף, המוצלף אלכסונית, לפרדס שנתרוקן בבת אחת ועטה מעטה ערפל עדי הפכו לגוש אפור. ניכר היה שיום העבודה קופח. עדנה לא הצטערה. אהבה את הבטלה הבאה במפתיע. חבל שאינה יכולה להיות כרגע בחדרה, להשיר מעליה את בגדי העבודה, לחלוץ נעליה ולהתכנס תחת השמיכה החמה עם ספר טוב ביד, או לשכת ולהגות בענינים שאינם טורדים, להגוֹת קצת בברוך… במעשיו באופיו, בהתעלסויותיו ובבת-צחוקו הפייסנית: “כועסת? מזופתת שלי”… היא חיכה ובהרגיש כי מי שהוא הבחין בבת-צחוקה זו, הכמוסה לה לעצמה, העטתה על פניה מיד את שריון הרצינות, שריון ההתנכרות, והסבה את פניה לצד אחר. היא המשיכה להרהר בו. אהב אותה וכמה ידע לאהוב! בחור צעיר לכאורה וכה מנוסה. ודאי שהיו לו כמה הרפתקאות עם נשים; אותה סידרת האהבים שהיה אופף אותה ומעתיר עליה, החבוקים, הגפופים והנשיקות, החל במצחה, עיניה, פיה וכתפיה, השקעת הפנים בחיקה, הנשיקות המואצלות בחן ובנועם לשדיה, וכפות ידיו, אצבעותיו האצילות והלטפניות, שהיו כה מרטיטות את גווה ומכניעות אותה לפניו עקודת תשוקה עזה ואהבה עצומה…

עדנה החזירה את ראשה לראות באנשים ההומים. דומה שפניה הסמיקו במקצת, כאילו ערטלה את גופה והבריות קולטות מעל פניה את הדברים שהגתה בהם, שהצניעות יפה להם, ושהתמכרה להם דוקא עתה, בבקרו של יום סגריר, כשהיא קצת מרעידה מצינה. הגשם הוסיף לשטוף בזעף. השקערוריות שבקרקע נתמלאו מים והפכו לזרמים דלוחים שנתלכדו פה ושם לשלוליות; הטיפות הכבדות הרקידו עליהן בועות מתהוות וכלות.

משפסקה עדנה להרהר בברוך עמדה על כך שכמה מן הפועלים הסתכלו בה כל הזמן דומם, הסתכלות סקרנית וחומדת. היא ידעה יפה כי כל זמן שהיא מכונסת בעצמה ונתונה בהזיות שאין לאחר חלק בהן – איש לא יעיז להפריע שלוותה והתבודדותה; היה בישותה כוח אצור זה שהיה תוחם לה תחומים בפני זרים, בשעה שלא חפצה בקירבת הבריות, וכך היה בשעה שהתמכרה להרהוריה. אך מיד לאחר שניתקה את חוט הזיותיה, והללו הבחינו בה כי עתה חרגה מאותו עולם סגור ומסוגר בפניהם, והרי היא פנויה כעת גם לעולם המציאות שמסביב לה, מיד עטו עליה אחדים בבת-אחת והקיפו אותה באותה אוירה שהיתה לפוקה וקנאה לקוטפות שחינן היה מועט משלה – הגנדרנית. זה היה הכנוי שהוכתרה בו שלא בפניה. אף אחת לא העלתה על לבה ולא שערה שנערה צעירה וחמודה זו, שהכל נוהים אחריה, נושאת בלבה את צערה ואת סבלה, וכל הבדיות ששחו עליה ועל עגביה המדומים בצריפה הקט – בכזב יסודם; עדנה היתה אשה צעירה שנתברכה בלב עורג לאהבה, בנפש הנכספת רק לאותו הסבל המצרף, שאשה יכולה להקנות לעצמה מתוך יסורים, מתום כלות-נפש לאחד שידע למלא את חייה תוכן וידע תמסוך בנפשה את קסמי התשוקה לגבר שאין לו תמורה בעיניה… והן סבורות היו, כי כל מגמתה היא רק לעשות רושם ולצוד בחרמה את הללו שלא יכלו להם…

היא ישבה על גבי ארגז הפוך חייכה לדוברים אליה בבת-אחת ומצחה מתקמט כמתוך הקשבה מאומצת. חושה הנשיי היה מצווה אותה על הפיקחות ועל הזהירות, ואכן התייחסה באדיבות רבה לכל אחד ואחד, מגלה סבלנות וסבר-פנים. בעוד היא ספק מקשיבה, ספק הוגה במשהו כמוס, הרגישה כי מישהו מכוון אליה את מבטיו. הלה עמד בקצה השני של המחסן, לבוש מעיל גשם רטוב, כובעו בידו, וראשו המגולה, בעל הבלורית השחורה, מתנשא בזקיפות ועוז. הוא הניע את כובעו ספוק הגשם פעמיים בחלל האויר, על מנת להפחית מרטיבותו, ותוך כדי מעשה עמד והסתכל בה יפה-יפה, בפשטות ובחמדה. עדנה השפילה את עיניה. הוא הטיל בה מבוכה קלה… קומתו, קלסתר פניו, מתינותו ודרך הסתכלותו בה, היפלו אותה בעיניה לטובה. היא השתדלה לא להביט לצדו, ואחר-כך גחנה לאחד הפועלים ושאלה עליו כלתומה. הוגד לה כי זהו שומר הפרדס.

כעבור שעה קלה חלף על ידה עם צאתו את המחסן. הוא חבש את כובעו לראשו ונראה קשיש יותר ורציני, אבל חוט של חביבות היה משוך עליו. הפרופיל שלו היה בעל שרטוטים חדים, נעימים לעין, וצלקת קטנה שנראתה בסמוך לרקתו השמאלית, אך הוסיפה לו חן ואומץ-לב. בעברו נתן בה את עיניו ובחן אותה שוב יפה-יפה, כדרך שאדם בוחן כלי נאה… היא רגזה וחשה נקיפה קלה בלבה. ושוב השפילה את עיניה מתוך רתיעה כל שהיא. “זה שונה מאחרים” גמרה בלבה והביטה אחריו עד שהפרדס בלעו. עיניו אפורות היו ונקלטו בזכרונה, ואם כי נתקלה בו באיש הזה בפעם הראשונה, מבלי לדבר אתו מלה אחת, רחפה דמותו לפניה, הפרופיל שלו והצלקת הקטנה בסמוך לרקתו.

 

ד

יש ועם כלות יום העבודה היה האוטו מאחר לבוא להחזיר את אנשי הפרדס לגבעונה. הפועלים היו מצטופפים על-יד השער, צופים למעלה הדרך ומצפים קצרי-רוח. עדנה לא מיהרה לצאת את הפרדס, לא אהבה את הרישול החיצוני, והיתה משהה עצמה בשדרה, מתקנת את בגדיה, מכנסת את שערותיה הערמוניות השופעות מסביב לערפה, מחזקתן במכבנות, שלא תגלושנה פרע, ומציצה במראה הקטנה, בוחנת שרטוטי-פניה, עיניה השחורות, מצחה הצח, מרטיבה בקצה לשונה את שפתיה שחרכו קצת, ופוסעת מתונות לעבר השער, להצטרף לקהל הפועלים.

מתוך נטיה להתבודדות, להתרחקות מהבריות, כשענין פשוט ובלתי מענין מקבצם יחד, כגון זו הצפיה לאוטו שאחר, היתה עדנה פורשת מהם ומטיילת לבדה במעלה הדרך השקטה, דרך החול המשתרעת בין ששיחי השיטה הסבוכים, נודפי ריחם המבושם, עולה ומגיעה לגשר הקט, המקושת מעל לואדי, יושבת על גבי מעקה האבנים המסותתות, מביטה נכחה ומתמכרת להרהוריה, כדרכה. היא ידעה כי אותן האחרות ודאי שונאות ומבזות אותה עקב פרישותה וגאוותה המתבטאת במעשה זה, אבל היא לא השגיחה בכך, ודוקא ברגעים אלה ידעה כי מוטב לה להשניא את עצמה על הבריות ולא לבגוד בחושה הפוקד עליה להיות אמיתית בהתבודדותה המרעיפה מרגוע ושקט לנפשה, היא אהבה לשבת על גבי מעקה אבנים מסותתות אלו, שהובאו ודאי ממרחק הררי לסביבה זו, ולהסתכל בערוצו של הואדי, שבעונת החורף היו זרמי מימיו משתקשקים על גבי אבנים מפולמות בדרכם לירקון. לרוב היתה עדנה מגביהה עיניה וצופה ממושכות לעבר בית דירתו של השומר אשר נראה לה כאן יפה מבעד לגזעי הברושים.

בית דירתו של השומר מעניין היה ומושך את העין בצורתו. נראה הדבר כי פרדס זה השתייך בשעתו לערבי, והבנין שנשאר, לאחר שהפרדס עבר ליהודי, הפך בית-דירה לשומר. החדר הגדול והיחידי התנשא על גבי אבול בנוי אבני קורקר. בחלל מתחתיו גדלה העזובה והקרקע העלה עשבים שוטים וקוצים. לצד אחד הקימורים התפתלו מדרגות אבן שהובילו לחדר, מדרגות שחוקות קמעה באמצעיתן, חסרות משענת. החדר העליון היה מטוייח בשעתו אלא שחלקים רבים מהטיח נשרו וחשפו את אבני-החול ורבדי טרכסיד אפור שהציץ סביב להן. מעברו השני של הקימור, נצמדה לבנין בריכה מרובעת, רחבת-ידים, מחושקת למעלה בחגורת טיח נוקשה; לבריכה הובילו מדרגות צרות ששקעו במים. בסמוך לבנין ישן זה בסגנון מזרחי מובהק, עמד חדר בנוי לבינים וחסר-צורה שמתוכו בקע ועלה לעתים קרובות בבוקר או לפנות-ערב, הד תקתוקו של המנוע השואב מתוך התאמצות כביכול את מימיו מן התהום, וצינור עבה ורחב נטוי לבריכה ויוצק לתוכה סילון מים שנראה מרחוק כפס כסף מותך.

“…איך חי לו כאן אדם זה את חייו?”… שאלה עדנה את נפשה ודימתה לשתף את רוחה בהליכותיו וחייו המשוערים. משום-מה העסיק אותה מאז נתקלה בו לראשונה, ואם כי ברור היה לה כי אין לה ענין מיוחד באדם זה, בכל-זאת לא יכלה להסביר לעצמה במה קנה לו את לבה עד כדי להרהר בו מתוך יחס רוחש חבה, מתוך רצון להעירו מקרוב. ודאי היה משהו בישותו, משהו מרתק. היא הציצה לעבר החלון שמסגרתו צבועה ירוק, וראתהו חולף הלוך ושוב בחדרו. “המבחין גם הוא בי?”…

במעלה הדרך הופיע האוטו כשהוא שוטף בחפזונו כאומר לכפר על האיחור. עדנה החלצה מהזיותיה והחלה רצה אף היא למטה, להקדים את האוטו. שמלתה התפשלה לה קמעה למעלה מברכיה החשופות, ורגליה האמיצות זעזעו את לבות הגברים המסתכלים בה, והעלו את זעמן הכבוש של כמה מהקוטפות. רק אחת, טובת-לב, הביעה את דעתה: “נחמדת!” ואילו שניה, מן הכמושות, פסקה בזעם ניכר: “גאוותנית!”.

היא ישבה מתנשמת בכבדות ועל פניה היבהב משחק גונים של אודם וחיוורון, חליפות. עיניה הבריקו וחן עלומים היה נסוך עליה. חזה עלה וירד. באוטו שררה צפיפות היא הצטערה על שבהתבודדותה על-יד הגשר נפסקה: דומה שהקיצה מתוך חלום נעים ומענג. היא הסבירה לנפשה, כי סבת הגותה בו היא על היותו לבדו במקום מרוחק מן הישוב, מקום שסכנה כרוכה בו… כן, זהו הנמוק! כי מה לה ולו? הן אף מלה אחת טרם דיברה אתו, ובכלל אין היא מכירה אותו, ורק דבר היותו לבדו כאן הוא המשתף אותה במקצת, לפחות בהרהורי חיבה שאינם מחייבים כלל וכלל.

האוטו גנח בפלסו לו בקושי דרכו בחולות שבמעלה. הדמדומים עטפו את הסביבה. שולי השמים האדימו עם שקיעה, צמרות האקליפטוסים הופזו ואילו בענפיהם כבר קננה העלטה; לצד מזרח עטה הרקיע צבע סגולאפור. עצב ללא שחר ירד על עדנה, עצב נושא כלייה בחובו, של געגועים גוועים באיבם, של כסופים הנובטים ונמוגים לפתע, ללא תכלית, ללא תקוה. עדנה חשה מועקה בנפשה ורחמיה נכמרו על עצמה. דמותו של ברוך קמה ונצבה לנגד עיניה: הפעם היה לבוש חולצה לבנה שהאצילה לפניו המגולחים למשעי חן רב, והוא גוחן עליה, נושק לה על פיה ומחיים: “מה שלומך? מזוּפתת שלי”…

 

ה

יום אחד קיבלה מכתב מברוך. הוא הודיע לה קצרות כי נתקבל כחבר בקבוצת תל-דקל. לפי-שעה הריהו עובד בנגריה ומרגיש את עצמו בטוב. ביקש להודיעו על שלומה, על בריאותה ובמה היא עוסקת. המכתב היה עצור, אדיב, ולא היה בו סימן להבלטת חיבה יתרה, לפסוק חביב שיחייב אותו. היא חזרה וקראה בו כמה פעמים, קראה בין השיטין, חזרה וקראה, ואכזבתה הלכה וגברה. כל עיקרו של המכתב לא בא אלא מתוך אדיבות גרידא, שלא לתת לה פתחון-פה להאשימו בגסות-רוח. בם סופו של המכתב היה מנוסח בזהירות רבה: “ידידך הותיק ברוך”. היא הצטחקה במרירות: “ידיד ו—תיק”… מתוך מפח-נפש קימטה את המכתב, שטחה אותו בכף ידה ועיינה בו שוב. היא מצאה ענין רב בפסוק אחד ששביבי תקווה ניצנצו מתוכו ושעשעו את נפשה: “אם תהא לך הזדמנות לבקרני באחד הימים, אשמח לראותך”. אמנם גם בפסוק זה מצאה פסול. הן יכול היה לבקשה בפשטות לבקרו וחסל. אך הוא כתב לה אם תהא לה הזדמנות, משמע, שבמיוחד אין צורך להיטרד לבקור אצלו… ומי יודע, ניחמה את עצמה, שמא אין הוא רוצה שתחשוד בו כי צר לו על הפירוד… השערותיה התנצחו בה, הטילו המייה בנפשה ועורר בה מאוויים. במשך שעה ארוכה שכבה אפרקדן, זרועותיה שלובות מתחת לצוארה והיא חורזת על חוטי זכרונה פרקי חיים, אכזבות חדוות ויסורים שנאצלו באור עבר מושך ונעים. היא ענתה לברוך על מכתבו וגאוותה מנעה בעדה מלהבליט בו את יחסה האמיתי, את ענות נפשה…

למחרת בערב הלכה לשלוח את המכתב. מתוך החשכה קרצו לה האורות ששפעו מחלונות בתי הקפה. היא נזדמנה לרחוב זה רק בלכתה ללשכת העבודה או לספריה. הפעם נתעורר בה הרצון לשהות כאן קצת: לא היה את נפשה לחזור לחדרה ולטרוח על הכנת ארוחת-ערב. החליטה לסעוד את לבה באחת מן המסעדות, והמשיכה את דרכה מן הדואר לאורך הרחוב לתור אחרי אחת מהן. לבסוף בחרה במקום צנוע ומהודר במקצת. היא נכנסה לאולם רחב-ידים וישבה על-יד שולחן צדדי. לאחר עיון חטוף בתפריט בחרה בארוחה קלה שהכילה: לחם, חמאה, קפה. “גם ביצים”? גחן המלצר לפניה. היא הסמיקה קמעה: “לא, תודה”. לאחר נכוי כמה וכמה ימי בטלה בחודש לא הצטרף שכר העבודה לסכום ניכר, ונאלצה ללמוד את סד הקימוץ והצימצום. בדוחק היתה מסדרת את עניניה, שלא לשקוע בחוב כל שהוא.

את מרפקיה השעינה על השולחן ואת סנטרה תמכה בשתי כפות ידיה. מזמן שלא סעדה במסעדה אזרחית. את המסעדה הקואופרטיבית שבמקום, שהיתה מבקרת בה לעתים רחוקות, כינתה בשם “מסעדה קסרקטינית”. היא היתה חסידת הפרטיות ולא סבלה את הגושפנקא המטביעה את צורתה בכלליות גסה נטולת טעם. חיבה יתרה נודעה לה לעסקים שיוצאי גרמניה עסקו בהם. הללו יודעים לשוות טעם טוב ונוי גם למקומות שהיו קודם בידי אחרים, וריח של עובש ופרובינציאליות נדף מהם. מסעדה זו שנכנסה אליה שייכת ליהודי גרמני. דבר זה ניכר היה לא רק מפי המלצר שהגרמנית שלו נישאה ברמה, אלא בעיקר מהסידור הפנימי של האולם, מהשקידה שהושקעה בחישוב כל פרט ופרט; בחפוי הנאה על המטבח, שהיה מעוטר ומיופה כמדור קובע נוי לעצמו, במנורות החשמל הקבועות בקורות ומאצילות את אורן הרך, האטום, וגם בתמונות הספורות שקשטו את האולם. אמנם בכל זאת היה חקוי, אבל חקוי למשהו נאה ולא השלמה עם הכעור שהיה נהוג במסעדות מקום.

היתה שעת ערב מוקדמת ולפיכך לא רבים היו הסועדים. מלבדה היו שני זוגות וכמה מתבודדים שלגמו קפה להנאתם ונברו בערימות עתונים מצויירים. בעוד המלצר עורך לפניה את השולחן, ולאולם נכנסו שלושה גברים מזוינים ברובים. הם תלו על הקולב את מעיליהם, כובעיהם, השעינו את הרובים בפינה, והסבו מתוך הרחבה לשולחן אמצעי. אחד מהם ישב ושיפשף את כפות ידיו מתוך הנאה, כמצפה לקראת משהו מלבב. הגבוה שבהם נתן עיניו בעדנה ולבה נקפה כאילו נתפשה בכף. היא הכירה אותו מיד. בפרופיל שלו ובצלקת הקטנה בסמוך לרקתו. הבאים אתו היו כנראה חבריו, שומרים. המלצר פרש מהם לאחר שהזמינו מה שהזמינו, וכעבור רגעים מועטים העמיד לפניהם בקבוקי בירה. וחזר והעמיס צלחות טעונות מאכלי בשר, תפוחי אדמה מטוגנים וירקות. הללו ערכו לעצמם סעודת מלכים לעומת ארוחתה הצנועה.

הוא לא ישב נכחה ועדנה הבחינה כי הוא מכוון את ישיבתו על גבי כסאו למען יוכל לסקור אותה ממקומו; בטביעת-עין מנוסה קבעה מיד שהוא מציץ לצדה, ואינו להוט אחרי האכילה והשתיה הגסה כחבריו. היה לה הרושם כי בשלה הוא מרסן את עצמו, ונוהג עדינות לא רק במאכל אלא גם בסכין ובמזלג והיא הכירה לו טובה על כך בלבה, כי חבריו זללו וסבאו במדה נפרזת.

ושוב תמהה בלבה על שאדם זה מבקיע לו נתיב לנפשה בכוח מושך ומשפיע. מה היתה עושה, למשל, לוּא נגש לשולחנה להזמינה להצטרף לכוס בירה? אין ספק כי היתה מסרבת לו, כי מה לה ולו? הרימה עיניה מצלחתה והבחינה שהוא מישיר להביט לעברה. שוב נקפה לבה והיא תמהה על כך. בעברה על-יד שולחנם לבש עוז ודרש בשלומה מתוך הרכנת ראש ברוב חן ואדיבות, כמכיר אותה מזמן. היא הסמיקה וקמעה והשיבה לו. ההכרה שאין הוא אדיש לה שעשעה אותה. בצאתה החוצה, לאחר הפיזודה אילמת זו, הרגישה עד כמה קשה עליה יד הבדידות… חדרה לא משך אותה. ברצון היתה מצטרפת אליו כדי לבדר את רוחה ולהשתעות בחברתו. אגב נודעו לה כמה פרטים על חייו והצרוף היה לזכותו. הבריות סחו עליו מתוך הרחבה. הימים היו עדיין ימי מאורעות ואדם זה, מחוץ לעבודתו, עסוק היה בעסקי מחתרת. בלכתה לבדה הירהרה בו וחזרה חרש על שמו: יעקב חלמיש. תמהה איך הוא חוזר בחשכת הלילה לפרדסו לבדו, כי הדרכים הן בחזקת סכנה, ובתחומי גבעונה אפשר לשמוע עדיין לילה-לילה את היריות הפולחות את האפילה.

 

ו

ריב התגלע בין בעל הפרדס לבין לשכת העבודה המקומית. בבוקר כאשר באו הפועלים לפרדס הוגד להם כי עד לבירור הסכסוך תחול הפסקה בעבודה. איש לא ידע בדיוק מה גרם לכך, ואיש לא ידע כמה זמן תמשך ההפסקה. בינתיים ישבו הפועלים זה בכה וזה בכה, התירו את צרורות הצידה לסעוד את לבם, מהם מתבדחים, ומהם רוגנים וזועפים. “טוב לנצל יום זה לכביסה” פסקה עדנה בלבה, ומוכנה היתה לחזור מיד הביתה, אבל נאלצה לחכות עד שייצאו כולם בצותה.

בינתים הניחה את מעילה על גבי ארגז ונכנסה לתוך הפרדס. יום קודם לכן השאירה בחפזה מטפחת על ענף אחד העצים. היא חלפה על גבי התלוליות שבין השדרות, בין “צלחות” העצים, דרכה על גבי שלכת עלים שריח כמישה נדף מהם, והתקדמה נחפזת לעבר המקום בו עבדה אתמול בקטיף. לאחר הליכה קצרה אפפה אותה דומית הפרדס והאפלולית הזרועה פה ושם בהרות שמש. היא נאלצה להתכופף לפעמים בעברה בין העצים טעוני פרי, שלעיתים חבטו בה בראשה ובמצחה. אף כי העצים היו נטועים שורות-שורות, מנו כבר למעלה מעשרים שנה וענפיהם שנסתעפו, נגעו זה בזה ונתנו לפרדס מראה מסובך וכבד. הפעם היתה בלב הפרדס הגדול, הדומם. את דרכה למקום בו עבדה אתמול לא מצאה. היא טעתה. שמה פעמיה בכיוון הפוך ולאחר הליכה קלה קבעה כי גם הפעם טעתה… לא רחוק ממנה חלפו ועברו כלתומם שני תנים. רגילה היתה עדנה לראות מהם לפעמים, ונראו לה ככלבלבים צהובים, אבל הפעם בהיותה לבדה נבהלה. הרחש העמום שעוררה נשיבת הרוח בין העצים אף הוא הטיל בה אימה סתומה, והיא גמרה בלבה לוותר על המטפחת ולחזור. העיפה מבטיה לתור אחרי צמרות הברושים שיכלו לשמש לה סימני דרך, ולאחר שגילתה אותם, פסעה לקראתם בפסיעות רחבות. משהגיעה לשם מצאה כי שוב טעתה… שדרה זו אינה אלא אותה שמובילה לבית דירתו של השומר. ואמנם, לפני צאתה את הפרדס לעבר הברושים הבהיל אותה לפתע קול המנועה שהחל מטרטר ומפריח את ה“עוד-עוד-עוד” שלו לתוך דומית הבוקר. ואכן ראתה את השומר כשהוא חוזר, לאחר שהפעיל את המכונה, ועולה על גבי המדרגות המקומרות, לבוש מעיל שצוארונו זקוף, ראשו מגולה, בלוריתו פרועה, והוא חסון ובעל צורה.

עדנה נשתהתה במקומה. חוששת היתה שמא יבחין בה בשעת בוקר זו, כאילו ארבה לו לראותו… היא הסתכלה מקרוב בבנין המקומר, במדרגות, בפתח, וסקרנות רבה מילאה אותה לראות את מעונו פנימה, מעון זה שמבחוץ קסם לה בצורתו, בשקט הרובץ סביבו, שרק קול המנועה מפריעו לעתים. לוא ניתנה לה היכולת לגור בדירה מעין זו, ייתכן שהיתה מסכימה בחפץ-לב. היא חייכה למחשבה זו, לא גרעה את עיניה מן הבנין וחמדה את מראהו בלבה.

עוד היא עומדת שקועה בהרהורים והנה חזר זה ויצא. מיד הבחין בה ונבצר ממנה לחמוק מעיניו. לא ידעה מה לעשות, לפנות ימינה או שמאלה, ונשארה תקועה ונבוכה. “מה אגיד לו? מה אומר לו?” וזה הולך וקרב, הולך ישר לעומתה. היא הבליגה על התרגשותה ולאחר שהחזירה על ברכתו, פתחה הראשונה דוקא בפשטות וללא כל מבוכה: היא הקדימה ואמר לו כי ודאי יצחק לדבריה, אבל עובדה היא כי יצאה לכאן לחפש אחרי מטפחתה שאבדה לה אתמול ותעתה… תעתה כמה פעמים ואינה מוצאת את הדרך לבית-האריזה. הוא גיחך. נתן בה את עיניו האפורות, הבוחנות ובקולו הרך והעמוק אמר כי יש ויקרה כזאת גם בפרדה, וביחוד לבחורה שראשה תפוס ודאי בדברים שאין בהם ממש… היא צחקה לדברו, והוא הוסיף ואמר כי קרה הדבר כמו בספורי הילדים, מעשה בילדה נאה שטעתה ביער עבות ופחדה מפני חיות טורפות, והנה נקרה לה שומר היער אשר הציל אותה, הכניס אותה לבקתה שלו, האכילה והשקה חלב חם… כמסופר באותם ספורי האגדות… אלא שכאן המצב אחר הוא במקצת: היא אינה ילדה קטנה אלא בחורה נאה, כאן אין יער שחיות טרף מהלכות בו אלא פרדס, והוא אינו שומר היער אלא שומר הפרדס…

הוא סח את דבריו בחן ובבדיחות הדעת, ועדנה הציצה בו והבחינה כי בדברו לבשו פניו מקרוב ארשת רכה ולא כל כך זועפת כפי שדמתה. לא עברו רגעים מועטים ושיחה קלחה ביניהם, שיחה מרתקת, ונוצר אצלה הרושם כי הנה היא מכירה את האדם הזה מזמן ורק במקרה לא נזדמנו להשיח זה לזה דברים היוצאים מן הלב, דברים פשוטים לכאורה, אלא שאין אדם יכול להתקיים עד אם יבטא אותם וימצא את השני כורה אוזן לשמוע, להבין ולהרגיש.

עדנה סחה לו כי בית דירתו מושך את העין במראהו החיצוני וכי יפה הוא למכחולו של צייר. דבריה הסבו לו קורת-רוח והציע לה לבקרו ציד ולראות בסדר שלו, וחזר ותיקן, באי-סדר שלו… וצחקו שניהם. עדנה הבטיחה לו לסור אליו באחד הימים לראות את מעונו, והוא זחה עליו דעתו ולא הרפה ממנה עד שתבטיח לו לסעוד אצלו פת בצהרים. ביום שעבודת הקטיף תתחדש. הוא הלך אתה לחפש אחרי המטפחת, וראה זה פלא: הוא כיוון לשם, ולא עברו רגעים מועטים ועיניה נהו אחרי מטפחתה המאדימה על גבי הענף…

 

ז

כל אותו יום שלפני הצהרים היתה פזורת-נפש ומתרוננת. השמים נראו לה גבוהים יותר, ותפוחי הזהב, אלה התלויים זוגיים בקצות הענפים, נראו לה כשדי אשה קטנים, ובנטלה אותם בכפות ידיה מזה ומזה, נזכרה באחת מתנועותיו של ברוך… פניה לבשו חיוך משובה. אף סלחה לו בלבה לפתע, והשתלטה עליה הרגשה כי היא נדחפת לתמורה. האומנם כה השפיע עליה אותו חלמיש?…

כשמטיל הברזל התלוי על משקוף בית-האריזה התחיל מתפעם ומשלח את צלצוליו העמומים לחלל האויר, צלצולים שבישרו על צהרי יום, תקף את עדנה קוצר-רוח מלווה בנקיפת לב חזקה, מסעירה. בפרוש הפועלים לסעוד את לבם, מהרה להתקין את עצמה, משכה והכניסה את חולצתה הלבנה לשמלתה האפורה, שהכינה וגהצה לכבוד יום זה, בחנה במראה את קלסתר פניה, את תסרקתה ומצאה שהכל כשורה, שנאה היא ליום שמש זה, ושפניה מפיקות זיו עלומים. כנראה שגם חלמיש חכה בקוצר-רוח לשעת הצהרים, כי אך גוועו הצלצולים באויר והוא כבר פסע לקראתה לקדם אותה במאור-פנים.

כאשר נכנסה לחדרו עמדה משתאה. החד היה רחב-ידים וחלונות היו קרועים בו בשלושה קירות. הזגוגיות היו דלוחות מגשם ומאבק, אבל רצפת החדר שהיתה רצופה אבני רחבות, היתה שטופה יפה. מצד ימין עמד ארגז גדול נושא עליו מכונת בישול וכלי מטבח. מצד שמאל, בפנה על גבי שרפרף ערבי, בלטה תיבת רדיו, זרה לחדר ולריהוט. לצד הקיר השני, משמאל, עמדה מיטת ברזל רחבה מכוסה בשמיכה אפורה שמתחתה הלבינו שולי סדין סרוחים על גבי הרצפה. בסמוך לקיר האמצעי, בגובה אחד עם החלון, עמד שולחן לא גדול, מכוסה במפה לבנה עטורה סלסולי ארגמן בשוליה, ועל גבי השולחן צלחות ערוכות לזוג הכפות והמזלגות ובקבוק יין מתנוסס באמצע. השולחן היה ערוך מתוך הקפדה. בחלל האויר עמד ריח של בשר צלוי, מגרה, מעורב בעשן גחלים.

עדנה הביעה את התפעלותה למראה חדרו. אמנם היא ידעה, סנטה בו, כי למענה טרח וכיבד את הרצפה, וכדי להביאו במבוכה היתה בוחרת להפתיעו יום אחד, משלא יצפה לבואה, ולמצוא את החדר במצבו הרגיל, כלומר, הפרוע… הוא צחק. הודה לה כי בדרך-כלל אין הוא פנוי לשים לב לכך, וכי לאמיתו של דבר די לו בסדר איזה שהוא, בנקיון הדרוש, ואשר לקשוטים וכיוצא באלה, הרי דברים אלה יפים לאשה הם. היה משום רמז בדבריו אלה ועדנה לא ידעה אם לה הם מכוונים או שהפריחם סתם באויר. הוא זירז אותה לשולחן וכאשר הביעה את רצונה לעזור לו, כדרכה של אשה שאינה יכולה להביט במנוחה כשגבר עוסק בדברים לא-לו, סרב, ולא נתן לה. אורחתו היא וישמש אותה לפי דרכו.

מעל גבי הארגז-המטבח נטל והביא סלט ונתחי בשר צלויים, עשויים ומתובלים בטעם המזרח מפולפים וממולחים: פרס מן הלחם חתיכות הראויות להתכבד ומזג יין בכוסיות. המאכלים ערבו לחיכה של עדנה והיא אכלה בתאבון. כאשר חזר ומילא את הכוסית שלה, סרבה לראשונה בהצטדקה כי חם לה, פניה לוהטים, ועדיין מחציתו של יום עבודה לפניה. הוא צחק. הניח את כף ידו על זרועה החשופה, נתן בה את עיניו האפורות, הזרחניות, ושידל אותה, אף הבטיח לה כי שתי כוסיות כמוהן כאין ושכל רע לא יאונה לה, חלילה. היא נעתרה לו ולגמה גם מזו. לקינוח-סעודה הגיש חתיכות גבינת כבשים מלוחה וטעימה, ובשעה שהחל טורח על בשול הקפה השחור, חזרו ונשמעו הצלצולים הקולניים של מטיל הברזל המזעיק את האנשים לעבודה. עדנה ניתרה ממקומה: “אוי ואבוי”… אלא שחלמיש מיהר להרגיעה בהטיחו לה כי הדבר סודר; הוא הודע עוד מקודם למשגיח שהיא תאחר במקצת, כי הנה הזמין אותה לארוחת הצהרים, ואין כל טעם למהר… העולם לא יחרב אם פועלת אחת תעבוד שעה פחות…

והיא נשארה. אחרי ארוחת צהרים דשנה זו השתפכה לאות ביצורי גווה. בעוד חלמיש טורח עדיין על הכנת הקפה, טיילה בחדר, מחלון לחלון, הציצה למראות הסביבה, לגשר הקטן המקושת על גבי הואדי, לחלקת הנהר המבריקה מרחוק, לגגו האדום של בית האריזה הטובל בירק, ולדרך המתפתלת לצד הפרדס. בין שיחי שיטה דוקרניים וסבוכים. אה, לוא היה חדר כזה ברשותה, כמה היתה מיטיבה לקשטו ולמלאו נוי. על גבי רצפת אבן זו לפרוש שטיח רחב, לזרוק החוצה ארגז מכוער זה, לכסות את מערומי החלונות בוילאות צחורים, לסייד את הקירות, לתלות תמונות, להכניס רהיטים נאים, שאר מיני חפצים, וצינצנות פרחים פה ושם.

בלי חמדה חזרה וירדה לאיטה מן המדרגות בדרכה לעבודה. הוא ליוה אותה ואמר לה כי דבר סעדה על שולחנו חג היה לו, כי רק לעתים רחוקות פנוי הוא לכך, וגם הטעים, לא כל אחת מושכת את לבו ואילו זו, קטנה וחמודה שכמותה, אין הוא יודע בעצמו במה קסמה לו שכה טרח לפניה כעלם בן י"ח… והוא הרי קשיש ממנה לפחות בעשר שנים.. תוך כדי הליכה בשדרות הפרדס חבק את מתניה, גחן ונשקה על לחיה. “אל נא, ברוך” נחלצה בעדינות מזרועותיו המשתרגות סביב גופה, והוא נתן בה את עיניו. העלה בת-צחוק והחל מקשה עליה: “מי הוא זה אותו ברוך?” והיא הסמיקה קמעה: “אחד שהלך ואיננו”…

כאשר חזרה לעבודה ניתנו בה מבטים סקרניים ולגלגניים. מבטים אלה כמה היה בהם מן הקנאה, מהוצאת דבה! הגברים – אלה שחמדו אותה במסתרים וחבבו אותה – פניהם לבשו קדרות מתוך קנאה כוססת, ואילו הנשים, מתוך עיניהן נישקף לגלוג שגם רשע בו, גם לזות-שפתים, והקריצות מאחרי גבה פירושן היה: “כלום לא אמרתי לך כי סופה של זו” – נפשה של עדנה נעכרה. צר היה לה במחיצתם של אלה. השעות שנשארו לה לעבודה נמשכו מאד בעיניה וכאשר הלכה לאוטו, שמחה לראותו מחכה לה על-יד השער. היא הסבירה לו פנים והצטהלה בקול. על אפם ועל חמתם!

 

ח

לאחר שעברו כמה וכמה ימי-שמש בהירים ונוחים לעבודת הקטיף, חל שינוי במזג-האויר, ובצהרי יום אחד קדרו השמים, עבים דחופים נישאו כמעפילים ועורמים זה על גב זה גושי-גושים טעוני סגריריות אפורה, אפלה. רוח קרה נשבה וחדרה לעצמות. גשם עמד לרדת וטיפות כבדות, בודדות, בישרו את בואו. משעמדו הפועלים לנטוש את הקטיף ולמצוא מחסה מהגשים בבית-האריזה המרוחק, חמקה מהם עדנה, העמיקה בתוך הפרדס ושמה פעמיה בכיוון לבית השומר. אמש היה אצלה. איחר לשבת. הוא היה לבבי ביותר, בעל שיחה נאה. כשניטפל אליה החלה סונטת בו: “שומר מפקיר פרדס ומתעסק בשטויות”… והוא לא הירפה ממנה, ובגהרו לחבקה הרגיש על פניה את להט נשימתו ולחישת קולו הרך באוזנה, כשהוא מסמיך לחיו לשלה: אמנם הפקרתי פרדס ובשטויות איני עוסק"… ניסער היה, לוהט ושופע חבה, היא לא התנגדה לחבוקיו, ועצומת עינים היתה כאשר העתיר עליה נשיקות. היא שכבה על מטתה והוא לפת את ראשה בשתי כפות ידיו, קבע בה את מבטיו האפורים שהפיקו זוהר ולחש: “עדנתי החמודה”. בלחשו זה מסר את כל הגות לבו. היא הרגישה בכך וידעה, הניחה את ידיה על בלוריתו ודחפה אותו לאטה: “די לך הפעם, עליך ללכת”. בשעה שחלמיש ניטפל אליה והיא הרגיש כי הנה הוא מדליק בה את תשוקתה אליו, דחתה אותו בעדינות, כי נצטיירה לפניה דמותו של ההוא… כאשר הלך דאגה לו וחרדה לשלומו בחשכת הלילה, בדרכו לפרדס.

היא ידעה כי בלכתה אליו כעת ייחרץ גורלה ודרך בחזרה לא תהא לה… היה לה הרושם כי החווירה קצת בלכתה ונשימתה ניטלה ממנה. אמש ריסנה את עצמה שלא להביע לו חיבה יתירה, קבעה סייג לעצמה, ואילו עתה, בלכתה אליו תקפה אותה נקיפת-לב והתרגשות בראשיתית, מעין זו שחשה בשעה שנכספה לאהבת גבר… רטט עבר בה מצינה ומתשוקה שהסעירה ואתה לקראת התמורה… אותה שעה החל הגשם. עז ושוטף ומצליף בכל עוז. מחסה לא היה לה בקירבת מקום וביתו עדיין ממנה והלאה. היא לא מיהרה איפוא בלכתה ונפשה חשקה בגשם; כאילו מתוך רצון להעניש את עצמה נתנה גווה לגשם שירד תצנן את להט הרגשותיה וימרק את נפשה הנכספת. היא הלכה לאיטה בין עצי הפרדס הרטובים, הבוצצים, וכאשר הגיעה למדרגות עלתה עליהן בקושי והתדפקה חרש על דלתו.

הוא חרד לקראתה מלא רגש ורוך. חרד למראה שערותיה הנוטפות מים, פניה החיורים ובגדיה הרטובים, “מה לך? חולה את?”… הוא תמך בה והושיבה על כסא. בחדר עמדה אפלולית. דומה שקדרות העברים ירדה משמים, זחלה וחדרה לכל פינה. המטר הסוחף בחוץ עוד הגדיל את העלטה. היא חייכה חרש: “הגשם תקפני. אין לי כל חשק לחזור היום”… הוא נזף בה רכות ונעימת קולו רטטה: “אין את צריכה לחזור, אך למה הלכה אלי בגשם?” והיא ענתה בלי להביט בפניו: “איני יודעת בעצמי… רגלי נשאוני אליך”.

על גבי הזגוגיות הדלוחות שטפו זרמי גשם שטרם פסק. חלמיש החניק בחובו את התרגשותו ואת חדוותו. אמש שרוי היה בתוגה ורוחו היתה עכורה עליו ביותר. חושש היה שאין משגיחה בו והנה באה אליו. באה להישאר אצלו… הוא גחן לחלוץ את נעליה הרטובות, לפשוט את הגרביים, ובשעה שקם ותפס בסוודר הרטוב להסירו מגופה, הרימה את שתי זרועותיה למעלה ונתנה לו לעשות בה כטוב בעיניו, כילדה קטנה נתונה לפינוקים ורוך. בוהק גופה החשוף הכה את לבו. חזה התרומם ועלה מובלט בכדוריות שדיה הצחים ששפעו מתוך החזיה. היא רעדה. חלמיש הרים אותה, השכיבה במטתו ומשך בשמיכה עד לראשה; ישב על ידה ושקד לכסותה יפה-יפה לבל תאחז בה צינה. מבעד לריסי עיניה העצומות נדחקו וזלגו דמעות. דומה, שלא ידע בעצמה מי הוא היושב אצלה ומרעיף עליה רגשי אהבה ורוך, אם זה שאצלו היא שוהה, השם כף ידו על מצחה, או ההוא – שפרש… דומה ששניהם חברו יחדיו, מתרוצצים בה, להסעירה, לסכסך חושיה ולהטיל מבוכה בנפשה.

המלצות קוראים
תגיות