רקע
יוסף אריכא
דייגים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ניב; 1968

 

א

האדם טרם ידע אז את החשמל ואת הרדיו. לפני שנים רבות קרה הדבר. על חופו של ים גועש-רועש, המנפץ את גליו לצורים וסלעי-מגור עדי היפכן לקצף כלבנת השלג לטוהר – השתרע כפר דייגים עלוב. הבתים דלים ופרוצים מרוחות סערה שהרבו בקיעיהם; הגגות מעלי אזוב ודרי הכפר מתהלכים שחוחים עמוסי דאגות וסבל. על פני הכול שפוכה קדרות ועזובה נוגה. דומה, כי יד הגורל פגעה קשה במקום ויושביו, והעיקה עליהם עד דכא.

היו ימים והכפר שקק כנחיל דבורים מרוב יושביו. אבל ידו של שר-הים נגעה בהם לרעה, וחמתו ניתכה עליהם, על שהעזו הדייגים לדוג במימיו, ולדלות פנינים מניבכי התהום. ויחשוד בהם שר הים כי מגמתם היא לחקור ולחשוף את צפונותיו בממלכת המים, ולמגר את שלטונו. לכן קם ויקללם בזעמו:

“רדוף ארדפכם עד חרמה! אם לא תמצאכם ידי על הים – חי אנוכי, כי בתחום חופכם אקח מכם נקם!…”

ומאז הפך החוף מוות לדייגים: המים על-יד הסלעים האיומים היו כמרקחה, געשו ויסכנו את חיי הספנים מידי הפליגם וחזרם בדוגיותיהם; מערבולות מוות ארבו להם בין צוק לסלע. שליחי שר-הים עמדו הכן למלא את שליחותו.

 

ב

אבל למרות הסכנות הכרוכות במשלוח-ידם הקשה, אהבו האנשים האלה את כפר מולדתם בכל לבם, ואת חופם הזועם העריצו. מלחמתם התמידית עם איתני הטבע פיתחה את גופם, נפחה בהם רוח עוז בלתי מצוי שפעם בם, תסס בדמם ויהדפם בלי רתת לתוך זרועות חיים קשים.

עזים ומוצקים היו לבלי חת, והסכנה מישחק להם. בשבת הדיג בדוגיתו, וחוברו והיו לגוף אחד בלתי נפרד; ובהתנפץ הסירה לסלעים, וירד גם הדיג תהומה.

כאלה היו הגברים.

אך לא כן הנשים. הן היו ענוגות ונאות כבנות-גלים. וכרוב יפין, כן גדל רוך לבן ונדיבותן. אבל נפשן מרה היתה עליהן, וצר היה להן לראות ברדת הדייגים הימה, כי תכף ועצם מיספר הקרבנות. הן התפללו יום-יום לשלומם ונפשן חרדה. בגעוש הים – והמה לבן; ובשקטו – ונרגעו אף הן. את השחפים התרועעו ומפיהם למדו לדעת על תמורות האויר, או על סופות-מות העומדות להתחולל.

בשעת סערה היו מתכנסות כנופיות-כנופיות על מרומי סלע, צופות בחרדת-לב למרחקי הים המעורפל, ותרות בעיניהן אחרי הסירות-קליפּות, החותרות בכבדות לחוף, למצוא מחסה ומיקלט מזעמה של סופה נוקמת.

והיה אם הספיקו להגיע לחוף בטרם פשטו צללי לילה – אשריהם וטוב להם, כי זרועותיהם האמיצות מצאו להם די און לחתור ולשייט את הסירות בין הסלעים והמערבולות האורבות להם. אך אללי להם, לאמיצי-הלב, אם הסופה הדביקתם בעודם מגששים דרך בין הסלעים… אז – עם רעש-געש הים הנוהם-זועם, עם יללת הסופה המצלילה אי-שם ספינה טרופה, ועם סאון המשברים המזנקים אל על – לא ישמע קול נפץ הסירות בהינפצם אל קירות הצוקים, ולא תשמענה גניחותיהן האחרונות של יורדי-הים.

ועם בוקר, כשוך הסערה, מתשוטטות כצללים על שפת הים נשי הדייגים, אחיותיהם ובנותיהם, והן מחפשות, תרות אחרי גופות החביבים והיקרים להן, אשר אבדו לנצח.

 

ג

באחד הימים נזעקו הדייגים לטכס עצה ולדעת מה ייעשה בחופם המשכל. הנשים והטף גם הם באו לקחת חבל באספה, מלבד האלמנות והאמהות השכולות, שנשארו בבית ותבכינה את חלליהן.

ויקם אחד מזקני הדיגים, שב ששערותיו הלבינו כצמר, ויהס את העם בקולו הרועד:

“אחי הספנים! יורדי ים מנוסים אנו, והסופה על נחשוליה מישחק לנו. אבות אבותינו עסקו בדיוג ואף אנו לא נסור מדרכיהם, כי ארצנו ארץ טרשים היא, ועל הים אנו חיים! אבל חוף ארור ומסוכן לנו, חוף משכל הטורף טרף ואין מפליט! אכן ידוע כי ידו של שר הים בזה, ופעם בשעת סערה גם ראיתיו, כשראשו ביצבץ מתוך המים, ובת-צחוק צוהלת- לועגת לאידינו מרחפת על פרצופו האיום… אבל בכל-זאת אַחי, הבה ונתחכמה לו!”

ותשתרר דממה עמוקה. נשמעה רק המיית הגלים הגועשים למטה, וצריחותיהם הקלושות של השחפים. אך הנה הופרעה הדממה. דייג צעיר וחסון עלה על אחד הסלעים, ובקולו החזק שבקע את חלל האויר, הרעים בעוז:

“בחשכה נילחם על ידי האור! – ערב-ערב נצא ונדליק על אחד הכפים הנישאים משואת-אש כבירה שתאיר לנו את הדרך בין חתחתי הסלעים, ואז – הבוז לשר-הים ולסכנה גם יחד!”

ותמצא עצתו חן בעיני הדייגים ויריעו לכבודו, ופניהם צהלו מגיל. גם בעיני זקן הדייגים ישרה העצה ויאמר:

“מחר בערב, לעת שוב אנשינו מן הים – העלו את המדורה!”

 

ד

למחרת עם שקיעת השמש, נתאספו הנשים והילדים, ועל כף סלע זקוף צברו עצים וענפים, יצקו עליהם שמן, וידליקו מדורה גדולה שאורה הלך למרחוק, אור חזק ובהיר, ויחדור האור גם לבין הסלעים, ויאר את נתיבותיהם העקלקלות. הדייגים קרבו אל החוף, למרות זעפם של הנחשולים המשתוללים, פילסו להם דרך בשירת-און אדירה, חתרו במשוטים בתרועות-עוז, כדי לעודד איש את רעהו, עברו לבטח, בין הסלעים וכפות רגליהם דרכו בשלום על אדמת החוף המוצק…

ויריעו הדייגים בצהלה:

“כבוד למדורה!”

“כבוד-כבוד!” – הריעו גם הנשים.

וזקן הדייגים אשר עלז כילד למראה הנצחון, אמר:

“ועכשיו, אחי הדייגים, ראו הזהרתי בכם: השגיחו ושימו לב לבל תיפקד המדורה בלילות חושך, כי אכן אין נשק טוב יותר כלפי העלטה מזהרו של אור!…”

וכל אותו הלילה, עד עלות השחר, ששו ועלזו הדייגים, אכלו ושתו, אף יצאו במחולות עם הבנות, ושירתם האדירה בקעה ותחרש בקולה העז את נהם גלי הים.

 

ה

בלילה ההוא עלה שר-הים מתוך ארמונו שעל קרקע התהום. הוא חלף על פני המים, הביט לעבר כפר הדייגים, לעשן המיתמר משרידי המדורה, וינהם בזעם:

“האומנם יבוא הקץ לקרבנותיהם?”

הוא הביט ורגז. שעות רצופות שהה על פני המים, ויחבל תחבולות ומזימות-רשע על הדייגים המתחצפים לשוט בתחומיו ולדוג למרות רצונו. מרוב קצפו כי עז, קרע מעליו את גלימתו הטוויה עזבי-ים, חשף את בשרו הצח כבהט, וישתולל בגלים. אבל טרם האיר הבוקר ורעיון ניצנץ במוחו. הוא צלל מיד במים, ובהגיעו לארמונו, שקע בכסאו לרווחה, ובפיו פקודה ללויתן הרובץ כהדום לרגליו:

“שוט-טוש והבא לפני את כל רוחות העולם טוש-שוט!”

התהפך הלויתן על גבו לאות הכנעה, פרש את סנפיריו ואת זנבו-משוטו ובשקט גמור, בלי להרעיד את המים, חלף לאטו בין טורי העמודים של היכל שר-הים; גחן על מדרגות הבדולח, הגיח לאטו מתוך הארמון ובצאתו, וישט כחץ מקשת, ויעל ויצף על פני המים.

שררה חשכה. המזרח טרם החוויר. כיפת השמים, משובצה אלפי כוכבים נוצצים השתקפה במים השוקטים, רמזה מעל, ותאצל למרחבי הים דומית רז. הלויתן התפרקד להנאתו על גבו, אבל מיד זכר את פקודת מושלו, הצליף בזנבו על המים, ובשוטו במהירות הבזק לכל ארבע הרוחות, מחוף לחוף, פקד:

“הרוחות! שרו של ים צריך לכן!”

ובמסרו את הפקודה, צלל בהרעידו את המים השוקטים במכת-גלים אדירה, ויעלם בחשכת התהום.

 

ו

לפתע פתאום נחמרו מי הים. גלים ונחשולים אדירים אצו-רצו זה לעומת זה, מארבע כנפות הארץ, התנגשו, התלכדו בטבור הים, זנקו למעלה כנחשול אחד, צנחו וישימו את המים כמרקחה, העלו קצף למעלה כנחשול אחד, צנחו וישימו את המים כמרקחה, העלו קצף צחור, גועש ומפעפע.

הרוחות – ממזרח וממערב, מצפון ומדרום – חברו יחד, פרצו פרץ במים, וירדו תהומות בעקבות הלויתן. ולא יכול הארמון להכילן. אמות הבית והסיפים נעו-זעו מהשתוללות הרוחות וחשבו לחרוג ממסגרותיהם. אבל בגעור בהן השליט, ותרגענה מיד. בהכנעה התכווצו והתפתלו כפקעות עשן, התרפסו על מדרגות הכסא, מצפות ברטט לפקודת שר-הים.

השתלטה דממה. דגים משרתים ריפרפו שורות-שורות על משמרותיהם, ולא העזו לפנות ימינה או שמאלה. הדגים המופלגים בשנים, היועצים, שטו לאיטם בכובד-ראש מסביב לכסא, או שיצאו את הארמון לפזר את מחנות הדגים אשר צרו על המבואות, כי גדלה סקרנותם לראות את הרוחות.

ושר-הים שישב תפוש הרהורים, שיחק בידיו באצות ובצמחי מים שהשתרגו סביב כסאו, ואחרי ששקל יפה את דבריו, אמר:

“רוחות איומות, רוחות אדירות! מכיר אני בכוחכן לא מתמול-שלשום. בצאתכן במחול על גבי המים ובהכותכן בזעף גלי-גלים, אני משקיף ונהנה למראה תעלוליכן המרגיזים את הימים מקצה לקצה, מחוף אלי חוף; אכן הוד וגאון לכן, הרוחות, ואולם הפעם בקשתי המיצערה שטוחה לפניכן, והיה אם לא תמלאינה אחריה – אין לכן רשות מהיום והלאה לערוך מישחקים על גבי הים!”

ותחרדנה הרוחות. עוד מעט ופרצו במחול מטורף מהתרגזות וקצף בתוך האולם, אבל שר-הים מיהר להדבירן במבטי עיניו המפיצות זעם, וימשך:

“בקשתי דלה היא. יכול תוכלו לה: לכשתראו מדורת אש נדלקת על החוף, ליד כפר הדייגים – השתערנה עליה מכל ארבע כנפות הארץ, וכבוה, פּזרוה, לבלי הותיר ממנה שריד, לא גחלת ולא זיק!”

אך גמר שר-הים את דבריו, והרוחות פרצו בצחוק אדיר שחילחל בתהומות כרעם עמום בחיק סערה רחוקה מעבר להרים נידחים, ותאמרנה פה-אחד:

“אכן, דלה היא הבקשה ומלא נמלא אחריה!”

 

ז

ויהי בליל חושך, כשעמדו הדייגים לחזור מן הים ולעלות על החוף – הוצתה המדורה, התלקחה בשלהבתה, ולשונות אש רחבות פרצו, פשטו, התפצלו באויר ותפיצינה אור חזק ובהיר. על-יד החוף הזועם הופיעו הדייגים, ובפיהם שירה ורינת-חיים. הם שייטו לבטח את דוגיותיהם ויביטו למעלה לכף הסלע המואר, שסביבו הצטופפו הנשים והילדים המצפים לשובם לשלום.

אותה שעה קרה האסון:

פתאום, כמו לפי צו מגבוה, התחוללה סערה איומה שלא היתה כמוה. הנחשולים טלטלו את הסירות כשבבים, העלון שמימה והורידון תהומה. רבים מן הדייגים אמיצי-הלב אמנם עמדו בפני טלטולי הסופה, אך הנה השתוללו הרוחות ביתר-שאת, התנפלו בשצף-קצף על המדורה ותפזרנה עציה כהפיץ קסמים דקיקים. בן-רגע השתלטה עלטת-מות מבעיתה ומעיקה.

הדייגים אבדו דרך בחושך.

צעקות יאוש וקריאות עזרה פילחו את חלל האויר ונמוגו בסערה.

רק מתי מספר ניצלו והגיעו לחוף בדרך-נס…

אז שככה הסערה.

 

ח

ועל פני המים הופיע שר-הים כשהוא מחייך מרוב תענוג לשמע התאניה שעלתה מן הכפר המתאבל. הוא עלז לתבוסת הדייגים וערך משתה גדול בממשלת המים. בלעג הביט לעבר כפר הדייגים וכשתקפתהו עליצות הנצחון, קרא:

“בנות-גלים, במחול צאינה!”

מיד וגל מים נהדר קלח מבטן התהום למעלה. ארמונו של שר-הים מעוטר גזוזטראות, על כפותיו, צריחיו, התרומם ועלה לאטו. דלתותיו נפתחו לרווחה ובנות-גלים יפהפיות עד להפליא, יצאו, התרוממו והחלו טסות אחת אחרי השניה בגמישות ותנועות-חן מסביב לארמון הנוצץ והנוטף מים.

רגע טסו בנות-הגלים לאט ובסדר, ופתאום התפרדו, חוללו ערבוביה מרהיבה מסביב לכתלים הדוממים, על המדרגות, ועל כיפות הארמון והצריחים: ושר-הים עומד ומנצח עליהן וכולו שכור שמחה.

כך נמשך המחול הנפלא עד שעלה עמוד השחר. אז חרדו בנות-הגלים ממחולותיהן, ולפקודן אדונן התלכדו בדומיה ובעצב שורות-שורות על גזוזטראות הארמון, שירד ושקע לאטו תאומה…

האיר המזרח.

 

ט

לשוא ניסו אחרי כן הדייגים להעלות משואות אש בלילה. הרוחות מלאו שליחותן באמונה; השתרעו ביעף, הפיצו וכילו את האש כהרף-עין, ועמל הדייגים עלה בתוהו. בינתיים והכפר דלל. חרב מיום ליום. רבים מן הדייגים מצאו קברם במי הים; הזקנים – כוחם תש, פג; והנערים טרם אימנו את ידיהם לחתור במשוט דרך החוף האיום. יתכן כי היו עוצרים כוח ועוז די לחתור ולשייט דוגית, אולם מאין אור שיאיר להם את סכנת הדרך, לא העזו לקחת את המשוט ביד. אז פשט הרעב וירבה אף הוא חללים.

רק יחידים מבין הדייגים ירדו לפרקים הימה, אבלים וחפויי ראש, מפליגים לדוג וחוזרים בחרף-נפש. וגם מן המעטים הללו טרוף טרף הים. הכפר הלך וחרב. בתים רבים נשמו מאין יושב בם. לרוב התהלכו בכפר נשים כצללים, ופיהן שהיה מלא תמיד שירה, פלט אלה ונאצה כלפי שר-הים אשר שיכלן מבעליהן, אחיהן ובניהן.

נדם קול רינה ושירה בל תשמע.

שכול וקדרות.

 

י

ביום בהיר אחד עבר דרך הכפר איש-פלאים. סחו כי קדוש הוא האיש. מיד הקיפוהו הדייגים, שפכו לפניו מרי שיחם ויתנו את צרות נפשם. הקשיב הזקן לדבריהם רב קשב, הסתכל בנשים שעמדו לפניו אבלות ומדוכאות, ויאמר:

“גדול הוא כוחו של שר-הים הזועף, ושליחו עושי רצונו אף הם חזקים וידם רב להם להרע. כי מה כוחה של האש הניצתת בידיכם, בני בשר ודם פשוטים, בני-חלוף, לעומת כוחותיהם של איתני הטבע! חדלו לכם מן האש הזאת כי דל ערכה!”

והאיש עצם את עיניו, שקע בהרהורים, ולפתע בקע קולו בהתלהבות:

“הנה אשה אחת מכן הרה ויולדת בן. והיו לו עינים מאירות, והאירו את החוף ואת הסביבה האר היטב! אבל מזהיר אני באם ובילד: קדוש יהיה ונזיר מבשר, דגים ויין. על כף הסלע הרם והנישא ביותר יגור בגפּו, ומשם אל יזוז; לחם ומים הביאו לו, וממשמרתו אל ימוש. כי ברגע שיעזוב את הכף – תגבר ידו של שר-הים, ורבו קרבנותיכם”.

ויוסף לדבר אליהם ויאמר:

“עוד אני מזהיר בכם: מפני נכלי ערמתו של שר-הים לא יירא! אבל אוי ואבוי אם יגונב אל לבו שמץ-מה מן העלטה המקננת בלבות בני-האדם…”

 

יא

בשנה ההיא נולד לאשת אחד הדייגים בן.

ויהי ילד-פלא! הוא גדל שלא כרגיל. בשנה הראשונה לחייו צמחו לו כל שיניו וילמד לדבר ולילך. יפה גם נחמד היה ככרוב. בשרו לבן וצח כשלג. תלתליו השחורים ירדו והתפתלו בשפע סביב צוארו כנחשים, ועיניו – כשני כוכבי-זוהר – זלפו אור כביר, עד כי אי אפשר היה לעמוד בפני מבטיו: אכול אכל את המביט בו, בברק עיניו היוקד…

ויכנוהו: בן-אור.

בצאתו בליל חושך הפיצו-הציפו עיניו אור, שהיה פורץ לתוך חביון העלטה, ומאיר את מחשכיה כאור יומם. התברכו הנשים באמו יולדתו והדייגים אמרו זה לזה:

“עתיד הנער להושיענו!”

ואמנם באחד הימים, העפיל בן-אור על כף סלע זקוף שצפה אל פני הים, ואחרי שהשקיף זמן רב תפוש הרהורים, פנה ואמר לאמו שהלכה בעקבותיו:

“אני מכאן לא אזוז. חוב קדוש מוטל עלי להאיר לאחי את הדרך בחוף-צלמות זה. לכי ובשרי לאחי הדייגים כי מוכן אני לשרתם, עד בוא הרגע שיועם אור עיני לנצח”.

וכשגמר בן-אור את דבריו הזדקף על הסלע כפסל אילם, הביט לעבר הים, ולא נע ולא זע, ורק שפתיו לחשו תפילה חרישית.

ותמהר האם לבשר את הבשורה בכפר. אחר פרשה לביתה, ישבה על הארץ ותבך על בנה אשר עזבה.

 

יב

ויפליגו הדייגים הימה, עשו על המים יום תמים, ובשקוע השמש, בהעלם מישחק הגונים מעל פני המים, בהתפשט צללי ערב – ויחתרו לשוב אל החוף.

אותו ערב סערו מאוד הגלים, והדי-התנגשותם בסלעים רעמו והדהדו וירעידו את חלל האויר. אבל דרך הדייגים בטוחה היתה וצלחה. בן-אור עמד למעלה, על כף הסלע ויזלף מעיניו שני פסי אור בהירים שהלכו ונתרחבו, עדי התלכדם לעמוד אור נהדר, שהאיר את האפלה ויתווה לספנים את דרכם המלאה חתחתים.

לשוא השתוללו הרוחות בהסתערן על בן-אור; לשוא סערוהו וטלטלוהו. הוא עמד בפניהם, לא נע, ולא זע, ולא חת! נצמד לסלע, עמד הכן, ועיניו הזהירו שבעתיים…

הדייגים שהגיעו בשלום לחוף, התבוננו בחרדת-לב להתנגשות שפרצה בין מושיעם והרוחות. אחוזי פחד ורטט עמדו דומם חרדים. אבל כאשר התגבר בן-אור וידו היתה על העליונה – התאוששו ויפרצו בצהלת-חדווה שהרעישה שמים וארץ:

“הידד בן-אור!”

“כבוד ויקר!”

“הבוז לשר-הים!”

 

יג

כשהגיעו תרועות הדייגים המתרוננים לאוזני שר-הים, תקפה אותו חימה עזה. הוא רקע ברגליו על קרקע התהום, בעט בדגים שהיו על ידו, לא נשא גם את פני הזקנים שבהם, ויעל לראות ולשמוע מה קול עם הדייגים ברעו? והנה ראה לתמהונו הרב, כי מעל לכף הסלע פורץ אור מרהיב ומוזר המאיר את חשכת הלילה והדייגים ניגשים לחוף לבטח…

ואחר, בספר לו הרוחות כי לא לפי כוחותיהן לבער אחרי האור הנפלא הזה – וישתומם, וירגז. הוא קרב בלאט לחוף, ומבין הסלעים הציץ בגנבה ויסתכל יפה בפני אויבו הפלאי. אבל בראותו כי מראה אדם לו ותנצנץ מחשבה במוחו. בחזרו הימה מיהר להבהיל אליו את בנות-הגלים הנחמדות ויאמר להן:

“בנותי הנפלאות! נטושנה את המצולה, העפלנה על כף הסלע, מקום שם ניצב בן-אור המוזר, ובקסמי יופיכן העזים התחכמנה והורדתן אותו תהומה אלי…”

ותמהרנה בנות-הגלים, וכנופיות כנופיות, כפרפרי-ליל, התעופפו מסביב לבן-אור, טבלו בזהרו הנפלא שהציפן ויגדל את יופין המקסים שבעתים! ויתמה בן-אור למראה היפהפיות ולבו ערג אליהן… ובנות-הגלים יצאו לפניו במחולות-אויר, כרכרו על ידו בגמישות-חם מרהיבה, הפליאו לרקוד ולהתחבב עליו, אחדות גם הרהיבו עוז לקרוב אליו, ללטפו ולהתרפק על צוארו.

אבל באותו רגע עברהו רטט…

עיניו שתעו וריפרפו על פני המים נתקלו בפרצופו הצוהל, לועג, של שר-הים המצפה לקרבנו… בן-אור הבין ויחרד. לטיפותיהן של בנות-הגלים הפכו צוננות כמים הקרים; הוא מיהר להשתמט מזרועותיהן הלופתות ומגפפות אותו, ובזכרו בחובה המוטלת עליו, התאושש ויקרא בקצף:

“הסתלקנה!”

וכשלא השפיעה קריאתו, צעק שנית:

“מהרנה! ולא – אשים עיני בכן ואעשכן גל עצמות!”

חרדו בנות-הגלים, ובשקט, נבוכות ונכלמות, פרחו להן המימה.

 

יד

ויאמר שר-הים בלבו:

“אכן, טיפש חסר-לב הוא הצעיר הזה, ואין הוא מכיר בכוחן של בנות-בלים נאות, אבל הנה ואנסהו באוצרות יקרים”. ובחשבו כן ספק כף אל כף ויקרא:

“העלו לי משהו מן המטמון!”

וכהרף-עין, אך גמר את דבריו, ומתוך המים ביצבץ ראשו של דג משונה, אשר פלט מלועו קופסה קטנה מעולפת פנינים ומרגליות שאין משלן בממשלת היבשה; ובתוך הקופסה – כתר נפלא, משובץ אבנים טובות, מזהירות בשלל צבעים.

נטל שר-הים את האוצר, התחפש בדמות דייג זקן ונשוא-פנים, ויעפל לכפר מעונו של בן-אור. כשקרב אליו, התעכב במרחק של פסיעות אחדות, כרע ברך ויאמר:

“בן-אור הנערץ! אנוכי, זקן הדייגים, מתכבד להגיש לך בשם כל תושבי הכפר את המנחה הדלה הזאת חל, עמלך וחסדך עמנו, העלובים… רצה את מנחתנו, וידעת כי אכן אהבנוך!”

ויקשב בן-אור לדברי המתחפש, הסתכל בדורון ויפרוץ בצחוק צלול ורם. אחר-כך אמר:

“הן לא תוכל לתת לי חלף האנשים שאני מציל משיני התהום מתנות דוממות שערכן בעיני אינו עולה על האבנים המוטלות כאן על כל מדרך כף רגל…”

ויחנן שר-הים את קולו:

“קבל-נא…”

“אף פסיעה אחת לא אזוז ממשמרתי בגלל מנחה זו שאיני מוצא בה כל צורך, ומוטב שתתן אותה לאחר מעניי הכפר…”

וישב שר-הים נבוך וחפוי ראש.

 

טו

אולם הרעה על הדייגים קמה ונהייתה מתוכם.

בליל חושך קרה האסון, לילה ספוג חטא.

אחד – נבל מבין הדייגים – התנכל להמית את רעו באשר ידע כי עלה בידו לדלות מנבכי הים פנינים משובחות. ויקנא בו, אף חמדן בלבבו. בן-בליעל היה. ויארוב לחברו, וכשעבר הלה לתומו, התנפל עליו באלה שבידו ויעמוד לרוצץ את גולגלתו… אבל בדרך-נס לא פגע בקרבנו, כי בחשכה החטיא את המטרה.

הנתקף נבהל, ומגרונו התמלטה זעקת-אימה קובלת.

פילחה הזעקה את דומית הלילה ותגיע לאזני בן-אור שחרד לקולה. הוא היפנה מיד את מבטיו המאירים לעבר הזעקה, ועיניו נתקלו בחזיון-מות מבהיל:

דייג קם להרוג את אחיו…

בן-אור נדהם. המראה הכה את אור עיניו בסנוורים. רגליו מעדו והוא צנח ארצה בליל-תמרורים. כל עמלו נתבטל בעיניו וערכו מך. עוד באותו לילה עזב בן-אור, מרוב צער ועגמת-נפש, את כפר מולדתו וילך לכל אשר נשאוהו רגליו.

 

טז

ובן-אור הלך כל הלילה, הרחק מכפר הדייגים, עד אשר כשל כוחו ויצנח ארצה עייף ויגע. לפני עיניו עדיין ריחפה התמונה האיומה אשר הכתה את אור עיניו בסנוורים והעיקה על לבו.

לבסוף נפלה עליו תרדמה.

בבוקר כשיצאה השמש להאיר על הארץ, התעורר בן-אור. לפני עיניו השתרעו שדות ירוקים רחבי-ידים, כרי-דשא, כרמים ופרדסים. וימשוך המראה את לבו, כי זו לו הפעם הראשונה כשהוא רואה שדות וגלי קמה.

עודנו עומד ותוהה, והנה יצא אכר מן החורשה הסמוכה. כאשר ראה את בן אור העומד בלב שדה כתועה-ללא-דרך, ניגש אליו ויאמר לו בפנים מסבירות:

ברוך בואך, הזר!"

“שלום וברכה!”

הסתכל בו האכר, בבן-אור הנבוך, וישאלהו:

לאן פניך מועדות, ההלך?"

“לא אדע…”

ויצחק האכר:

“ומה הביאך הלום?”

ברחתי מאחי הדייגים."

“מדוע?”

ראיתי אחד בחטאו וברחתי".

השיב לו האכר בלשון רכה:

אם האחד חטא במה אשמו הרבים? למה יצא הקצף עליהם?"

הירהר בן-אור בדבריו ויאמר:

“אכן צדקת. אבל קשה לי לחזור אליהם ולראות בחייהם הקשים, במלחמתם עם שר-הים, עם סכנות הסופות; איני יכול לראות בצרות הנשים הצעירות, המתאלמנות מבעליהן, ואיני יכול לעמוד בפני כאב ההורים האומללים, המשכלים את בניהם אמיצי-הלב…”

ויאמר האכר:

“אל-נא תדמה בנפשך שיש מנוס מן התלאות ופגעי החיים. אין מיפלט! האדם נוצר לסבל, לעמל, ולמלחמה על קיומו. אתם הדייגים מנהלים שם מלחמה קשה עם שר-הים ואימות הסערות – ואף אנו האכרים נלחמים כאן עם איתני הטבע ולא פעם אנו נוחלים תבוסה… ארבה כי יעלה ויפשוט על שדותינו – וקצרה ידינו מלהושיע; ברד כי ידך בתבואה – ותבוא עלינו זוועת הרעב; הגשם כי לא ירד בזמנו – ותחול עלינו מארת הבצורת; ויש גם אשר מן המדבר יעלו ויפשטו על שדותינו מחנות שבטים נודדים, לבוז ולהחריב את הישוב אשר בנינו בעמל כה רב…”

ואחרי דומיה קצרה הוסיף האכר בעוז:

“אבל אין אנו מתיאשים – אנו נלחמים! את הארבה אנו משמידים ומבערים גשם כי לא ירד בשעתו – אנו עובדים קשה בנשינו ובטפנו להביא מים ממעינות רחוקים; ונגד השבטים הפראים המתנפלים עלינו לכלותנו – אנו יוצאים בחרב… וכה נוסיף לעמוד על המשמר במלחמתנו נגד איתני הטבע ופגעי-אנוש, עד אשר ידנו תהא על העליונה!”

בן-אור הקשיב לדבריו רב-קשב, ובדבר אליו האכר – עמד על סוד קיומו של האדם: המלחמה בסכנה, בחיים הקשים, הרצון הכביר לא להכנע, לכבוש ולנצח, להתגבר על הכשלונות…

ועוד אמר לו האכר:

“כל הירא ורך-הלבב בורח מן המערכה… אם אמיץ-לב הנך, ואין עליך מוראו של שר-הים, קום וחזור אל בני עמך, תן להם יד במלחמתם הקשה עד אשר תצליחו לבצע את חפצכם, ולפרוק מעל גבכם את עולו של שר-הים. האמינו – והנצחון לכם יהיה!”

ובן-אור לא פיקפק. הוא הבין כי אכן לא טוב עשה בעזבו את אחיו לגורלם המר והקשה, בלי לקחת חבל בסבלותיהם ובחייהם הקשים. עוד באותו יום הזהירו עיניו, ואחרי שסעד את לבו ונח בצל קורת האכר הנבון, קם בן-אור ויחזור לאחיו הדייגים.

המלצות קוראים
תגיות