מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

פְּלוֹנִי יֶשׁ-לוֹ

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

#/ חיים נחמן ביאליק

פְּלוֹנִי יֶשׁ-לוֹ אוֹצְרוֹת קֹרַח,

עֶשֶׂר מַכּוֹת לָאַלְמוֹנִי,

לִשְׁכֶנְתֵּנוּ דְבוֹרָה אֵין

כִּי אִם-אֹהֶל תַּבְנִית קֵן,

וּבַקֵּן שֵׁשׁ יוֹנִים.


אַחַת שְׁחֹרָה, אַחַת שְׁחֻמָּה,

אַחַת – יֵשׁ בְּלֶחְיָהּ גּוּמָא,

אַחַת וְאַחַת – דָּם וָאֵשׁ!

מִי לֹא-יֶאֱהַב כָּל-הַשֵּׁשׁ –

גֹּלֶם הוּא אוֹ סוּמָא.


פְּלוֹנִי יֶשׁ-לוֹ יֵין קוֹנְדִיטוֹן,

וּלְאַלְמוֹנִי קְלִפַּת בָּצָל,

אַךְ אִם-תִּתְאָו כּוֹס שֶׁל יַ"שׁ

עִם צַפִּיחִיּוֹת בִּדְבַשׁ –

לֵךְ אֶל-דְּבוֹרָה, עָצֵל!


בֵּיתָהּ קָטָן, צַח וְנָקִי,

תִּזְרַח צְלֹחִית, נוֹצֵץ מֵחָם,

מַפָּה זַכָּה, שִׂמְלוֹת שֵׁשׁ,

רְקִיקֵי דְבַשׁ עִם עֵינֵי אֵשׁ –

יַחַד יִתְּנוּ רֵיחָם.


אֶלֶף נָשִׁים יֵשׁ לִשְׁלֹמֹה,

לִי הֶעָלוּב “קְלִפָּה” אַחַת –

אַל-נָא יַחְשֹׁב אֵל לִי חֵטְא,

לַיְלָה אֶל בֵּית דְּבוֹרָה אֵט

וְאֶשְׂבַּע מְלֹא כַף-נַחַת.


אַךְ יִרְאוּנִי יִדְבָּקוּנִי

יוֹנִים שֵׁשׁ בִּתְרוּעַת שִׂמְחָה:

זוֹ עַל-כָּתֵף, זוֹ עַל-גָּב,

יָד וָרֶגֶל עֵרֶב רָב –

וְהָאֵם כַּף תִּמְחָא.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

החצוצרה נתבישה

מאת חיים נחמן ביאליק (פרוזה)


א

את הדברים שלהלן שמעתי מפי אורח לסדר של פסח, איש-צבא יהודי מחיל המלואים, כבן ארבעים, שנקרא השנה למלחמה, ובליל ראשון של פסח נזדמן עמי למסבה אחת. ואני מוסר בזה את דבריו כמו שהם, בלי פרכוס:


“זאת לי הפעם השניה בימי חיי” – כך פתח איש-הצבא ואמר – “שאני מסב לסדר אל שלחן זר. בפעם הראשונה עלתה לי כך בהיותי עוד נער קטן כבן תשע – הדבר אירע איפוא בערך לפני שלשים ושתים שנה – ואולם אז “פסחו” עמי בבית זר כל בני ביתנו” אבי ואמי, אחי ואחיותי, ואפילו משרתנו סטיוֹפי. הא כיצד? שואלים אתם – מעשה שהיה כך היה:


אבי בא עם ביתו לגור בכפר קטן סמוך לעיָרה יום אחד, בסך-הכל יום אחד, אחרי שנאסרה על היהודים הישיבה בכפרים. אלו הקדים לבוא שמה יום אחד, לא יצא מה שיצא; אבל אֵחר יום אחד – וגזר דינו נחתך. ולא שהיה עברין לתאבון או להכעיס, אלא אנוס היה לכך על-פי המשמרת שנתּנה לו שם באחד היערות הקרובים. ומשום פרנסה אין משגיחין לא בעבירה ולא ביסורים התלוּיים בה. שוטרי אותו הגליל נראו אמנם מתחלה כמחמירים, אבל בעיקר הדבר היו גם נהנים הנאה מרובה; סוף סוף יפה להם יהודי אחד הדר באיסור מעשרה בהיתר, שזה – עץ פרי, ואלה – אילני סרק. ובאמת לא היו ימים מועטים ובין שני הצדדים, כלומר, בין אבא בעל העבירה ובין השוטרים שומרי משמרת החוק, נקבעו “יחוסים נורמליים”: הוא וביתו דרו בכפר, והם קבלו, כל אחד ואחד לפי “כבודו”, את כסף חקם מדי חדש בחדש, מלבד מתנות ארעי, כגון דמי יום-טוב ומלוות קטנים שלא על מנת להחזיר, ומלבד כל מיני דורונות ותקרבות, בין לימי אידיהם ובין לכל ימי ההולדת של הסטנובוי ושל אשתו ושל כל ילדיהם, בני אדם הללו, הרי יודעים אתם, אינם מזלזלים בשום מתנה: זוג ברבורים אבוסים, חביונת יין, בקבוק יי"ש, מאה ביצים, כובע סוכר בנרתיקו הכחול, ליטרא תה, כּרֹכֶת טבק, תרמיל גבינה לחה, “אזני המן” – את הכל הם נוטלים. וכמה נקיי דעת הם! הסטנובוי, למשל, מעולם לא תבע אלא בקש. "יוסי – היה אומר לאבא, כשהוא מניח כף יד כבדה על שכמו – “צו נא, בבקשה, להביא לי מיערך עצים להסקה; החורף הרי ממשמש ובא”; או “אל נא תשכח, חביבי, לשלוח לי כאלף רעפים! הלא אתה: גגי צריך תקון”.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.