ויהי בימי קדם ובן-מלך היה בארץ אשר חשקה נפשׁו מאד לקחת לו בת-מלך לאשה, ואולם רק בת-מלך באמת מלדה ומבטן, אותה יקח ולא אחרת. ויקם בן-המלך ויסע בארץ לארכה ולרחבה, ויבקש לו בת-מלך אשר כזאת ולא מצא, ויהי הוא מוצא תמיד מכשולים ומעצורים על דרכו. הן בנות מלכים מצא לרֹב בכל אשר בא, ואולם מי יערב-לו למען ידע כי בת-מלך באמת לנגדו, והוא ראֹה ראָה תמיד ערות דבר. אז שב אל ארצו ואל ביתו ויהי סר וזעף, כי ערגה וגם נכספה נפשו מאד לבת-מלך באמת.
ויהי הלילה, ורוח סערה גדולה ונוראה עברה על פני הארץ, ויהי קולות וברקים בשמים ומטר סוחף נתּך ארצה, ותּחרד כל נפש. אז נשמע פתאם קול מתדפק על שער העיר, ויקם המלך הזקן וילך לפתוח. ויהי כאשר נפתחו הדלתות, והנה בת-מלך עומדת לפני השער לבוא העירה. ובת-המלך נוראה למראה מרֹב מטר ומרוח סועה. גם שערותיה נזלו מים וגם שמלותיה נזלו מים, ויבֹאו המים וימלאו את נעליה אשר ברגליה ואחרי כן שטפו משם החוצה, והיא אומרת אשר בת-מלך היא באמת.
“רק מעט עוד וידענו אם אמת בפיה!” אמרה המלכה הזקנה בלבה, ואולם בשפתיה לא דבּרה דבר, ותקם ותבוא אל חדר-המִטות, ותקח את כל הכּרים ואת כל הכּסתות מתוך אחת המטות, ותּשם עדשה על פני קרקע המטה, ואחרי כן לקחה עשרים מרבדים ותשימן על העדשה, ואחרי כן לקחה עשרים מצעות רכּים המלאים נוצות ותשימן על המרבדים.
הנה זאת תורת המטה אשר עליה תשכב בת-המלך הלילה.
ויהי בבקר וישאלו את פיה אם ערבה לה שנתה.
“הוי מה עֻניתי בלילה!” ענתה בת המלך – “וכמעט אשר לא ראיתי שֵנה בעיני כל הלילה! אלהים הוא היודע מה זה היה במטתי, ואני הנה שכבתי על דבר קשה מאד, עד אין בי מתם מכף רגל ועד ראש! הוי מה נורא הדבר!”
אז ידעו כלם כי רק בת-מלך באמת לפניהם, אשר הכירה את העדשה מתחת לעשרים מרבדים ועשרים מצעוֹת רכּים המלאים נוצות. אכן נפש מפֻנקה ומעֻנגה כזאת רק נפש בת-מלך באמת היא!
אז לקח אותה בן-המלך לאשה, כי עתה הפעם יָדע אשר נתן לו אלהים בת-מלך באמת, ואת העדשה הביאו אל בית האוצר, מקום שם שכיות החמדה אצורות, והיה אם לא לקח אותה איש משם, וראו אותה שם עיני כל בָּא עד היום הזה.
הנה זאת תורת מקרה אשר קרה ואשר היה באמת.