מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
בסוק, פי/"מ. (). איש-צבא יהודי: פריץ יורדן. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-05-23. http://bybe.benyehuda.org/read/4767
MLA:
בסוק, פריץ יורדן / משה. "איש-צבא יהודי: פריץ יורדן". פרויקט בן-יהודה. . 2018-05-23. <http://bybe.benyehuda.org/read/4767>
ASA:
בסוק, פריץ יורדן / משה. . "איש-צבא יהודי: פריץ יורדן". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-05-23. (http://bybe.benyehuda.org/read/4767)

איש-צבא יהודי: פריץ יורדן

מאת: פריץ יורדן , תרגום: משה בסוק (מגרמנית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: גרמנית

איש-צבא יהודי: פריץ יורדן / משה בסוק

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

הוא קורץ מחומר הגיבורים, אך נפשו – לעלילת היום-יום, לצמיחה השקטה. אהבת-אהבותיו – הבית הכפרי הקטן, הגן על ידו, התינוק בתוכו. הג’יפּ מגמא מרחקים, קפיצות-דרך לאופנוע, אך טוב גם ללכת בעיקבי החמור, שקים מיטלטלים משני צדדיו מוליכים צידה ליומים: אפשר לקשור אותו לאילן ולשכב שכיבת-סתרים בתצפּית של יום ולילה ויום…

פשוט היה, לכאורה, ועם זה מורכב. מתחת לשלמות המוצקה עוטה השריון היו גם יסודות-שבניגוד, אך הם השלימו ביניהם או הרתיעו בכבוד זה מפני זה. בשם שלו עצמו – פריץ יורדן – אתה שומע כבר איזו שניות: ‘פריץ’ הגרמני ומידות שיצאו להן מוניטין, ו’יורדן’, זה נהר העברים שמימיו מתמשכים אחריו אל אשר ילך, גם לקובלנץ שבגלות גרמניה…

אכן, היה בו מארץ-גידולו: דיוק, בולמוס לפרטים, אירגון עצמי פנימי, משמעת: נכונות לקבל אותה ואף להטילה, והיה בו מן ה’יורדן’, מן האיש העברי הקדום, מן היהודי החדש.

איש צבא היה, בנו של קצין בחיל גרמניה, שדרש ממנו לחזור מארץ-ישראל: שנתון שלו נקרא עתה אל הדגל! החובה – מעל לכל, הלויאליות! אכן, נתכּנו לו עלילות מלחמה, אך לא פחות מזה היה איש עובד, אוהב עבודה ואדמה. את נפשו הצבאית שם על סדנו של ה’ידיד’, וינגייט חישלו וניגדו על הרי הגלבוע, ואת נפשו העובדת הפקיד בידי ‘החלוץ’ והקיבוץ: העמידו עלי עוֹל, שימו עלי מצוות!

כחייל ידע לבצע משימה ביחידוּת ובצוותא, אך נשתבח ביותר בשתי עיניו: בכוח-הראייה. הוא ראה לפרטים ולפרטי-פרטים עד כדי ‘שעמום’ מדעי ועם זה נתברך ביכולת לצרפם לתמונה ולהביאם כדי הכללה, להניחם הדום למסקנות. בראייה זו היתה דינאַמיוּת מרוּבּה, כוח ל’המציא‘, כביכול, את הפרטים, לגלותם ולחשפם מאבקם ומריפשם ולהוציאם נוגהים ונוצצים לאור היום. הפרטים – הם מעולם לא הובאו מגובבים ומעורמים זה על גבי זה או זה על יד זה; הוא נתנם מתן שלו כנתונים בידי הטבע. עינים אלו לא היו רק תכליתיות, צופות אל הענין שלפניהן בלבד; הן מילאו תעודתן, נאמנו למשימתן, אך ראו גם מחוץ לתחום השעה וצרכיה. אור וצל, הר ונהר, שקיעות וזריחות, יפיה של אשה ועיני ילד, אילנות וחלוקי-נחל, חתימת-דשא בהרים, קרחת ביער, גרגרים חבויים ודשאים נמוכים ופרח נבוך – הם כמות שהם, ולא כ’אובּייקטים’ בלבד, ולא כמסייעים לסימון ולציון מטרה, הם באורם שלהם העצמי ובאור החוזר עליהם מן הנצח – הם מעולם לא חדלו להתקיים, בכל מערכות עולם ובכל הקרבות הם היו, ועינו של פריץ להם ולבו להם.

עין רואה זו – בן-לוויה היה לה: כוח-זכרון, ‘בור סוּד’. פעמים, כשהייתי שומע אותו מספּר באזני או במסיבת חברים, דומה היה עלי: פינקס פתוח הוא, והוא גם היד הרושמת, אך ה’דיו’ סמויה מן העין; כל הכתוב אין בו ממעמסת-זכרונות, מן המכביד, ‘אורירי’ הוא. קל היה, כתרמיל-צד של היוצא לדרך קרובה. בעבדי על רשימותיו הגרמניות לספר העברי ‘בריחתי מן השבי’ [1]הייתי תמיה לעתים: פרט פלוני או זוטרתא אלמונית היאך נשתמרו בדפים, שלא נכתבו בשעת המעשה אף לא במקום המעשה. ביקשתי בעקיפין לבדוק סודו של דבר. ואת ‘חטאי’ אני מזכיר: שאילתיו מעשה-תם כמה וכמה שאלות, הטעונות, כאילו, הבהרה. אך תשובותיו טפחו לי על פני: הן היו תמיד בדיוק מדויק כרשום. הוא ידע לחזור על דברים ומעשים וחוויוֹת, ולמעלה מזה: הוא ידע להקימם לתחיה, לחדש ימיהם, לתת להם נשמה, חיוּת פלאסטית. את סיפור בריחתו מידי השבּאים סיפר במעגלים צרים ורחבים, ואף בעבריתו המהלכת על גבי סלעים נשמו הדברים, ודמות היתה להם ותואר, ואף – פאתוס. אכן, פאתוס זה עלוּם היה, כל אותה עלילת הבריחה הלא נתרחשה בכוחו של אותו פאתוס החירות, של האיש המבקש את חופו, את ביתו בעולם. ‘יהודי גדול עומד לפנינו!’ – קרא עליו אחד הראשונים למישמע סיפורו. בבריחה נתגלה המאמין שבו, איש-הרוח המבצע בכשרון-מעשה של חייל. שירותי ידיעות, כושר התמצאות וזכרון טופוגרפי, אך מעל הכל: הרוח. רוח זו היוצרת את הגיבור, ה’עושה’ את האגדה.

הוא היה מאמין, אך לא מאין-ברירה, מיאוש, לאחר-ככלות-הכל. הוא האמין ולא נתפס לכשלונות, לא גילגל בתבוסות: הללו ‘טבעיות’ הן כּמורדות הנחל, כמדרון ההר, אך העין ראתה את מעלה הנחל, היתה נשואה אל שיא ההר. שם, שם על השיאים… כן, מה שם? – על ‘כוכב הרוח’ ועל ‘דליקה’ סיפר פעם, אגב-אורח, בשעת ארוחת-בוקר בקיץ בשדה באזני חברים לעבודה מסביב לכד-התה הגמלוני-הרפתני. מאן-דהוא, מפוכח מכל שכרון, ביקש להפיג רשמם של דברי אמונה בחיוך מפקפק, פריץ שמע ולא נפגע, אך טפח לו לאותו חייכן על כתפיו ואמר… מה שאמר שוב איני זוכר, אך רוח אמירתו עדין מרחפת עלי: ההרים ישנם, אם תאמין ואם תחדל, והשיאים מתעלים והאגדה אמת היא…

כאיש צבא אהב את האגדה ואת גיבוריה ואהב את ההיסטוריה, את הדוגמה, את המופת החותך. ציטטות מן הקלסיקנים היו זכורות לו מימי תלמודו. מלחמות יוון ורומא שביליהן היו נהירים לו, אך גם בהיסטוריה המודרנית הציץ; וספרוּת מלחמות ימינו היתה שגורה על פיו.

כאיש צבא ידע לקבל פקודה, להיות כפוף למרות, אך הוא בחן גם מפקדים ודרגות; לא התהלל בגבורתו, אך ניתח מעשים. רק את ה’ידיד’ מורו ורבו, העריץ הערצה שאין אחריה הירהור של כלום. אף בפיסגת מעשיו, שזכו להוקרה ולאות-הצטיינות גבוה, ידע לשוב לשורה ולהיות אחד טוראי. הוא ידע לפקד על עצמו, והיה מחבב לראות בו בעצמו את החייל ומצביאו כאחד. זר היה לו המלל, לעולם ביקש גרעינם של דברים, ושגור היה על פיו משל האבן מימי היותו חוצב במנחמיה: יכול אתה להכות בה באבן ולחזור ולהכות, והיא, הסרבנית, במריה תעמוד, אך אין אתה צריך אלא לפגוע בה בנקודה העיקרית והיא נענית לך. העיקר: הנקודה שבאבן!

נקודה זו, נקודת החיות שבו, לא תיפגע. כך האמין, בהרבה פורענויות נתנסה, ויצא בשלום מידי כולן. ‘עוד לא הוצק הכדור בשביל פריץ’ – רגיל היה לומר, והיה באמירה זו חן של לחש-נחש. באייר תש"ח פגשתיו בחצר אשדות וידו חבושה. מה דבר נפל, פריץ? – כך וכך היה מעשה. יצא לפעולת סיור (לימים נודע לי: פעולת סיור אמיצה) והג’יפּ שהובילו עלה על מוקש (אגב: פריץ ביקש להימנע מנסוע בדרך ההיא, אך פקודת מפקדו חזקה עליו), הנהג מצא מותו במקום ופריץ נחבל חבלה קלה בידו. כיצד? – שאלתיו. ‘חייל ותיק אינו מת לעולם’ – היתה תשובתו. אך הפגז שפגע בו ובחבריו לעמדה עירער אמיתו זו.

‘החייל הראשון בגדוד כרע נפל’ – כך הודיעני חבר על מותו של פריץ. ואני אל נפשי אמרתי: אם לא מן הראשונים-במעלה בצבא החלוץ לישראל?

אכן, איש צבא היה, אך אהבת-אהבותיו – הבית הכפרי הקטן, הגן על ידו, התינוק בתוכו.

[תש"ח]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.


  1. תרגום – משה בסוק. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ה.  ↩

פריץ יורדן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של פריץ יורדן (מחבר)
עוד מיצירותיו של משה בסוק (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

העודף בקופת הממשלה

מאת משה בילינסון (מאמרים ומסות)

מה יֵעָשה בּסכוּם הרב הזה? אין להניח שישָאר ללא תנוּעה כּל שהיא. אין זה ממנהגי האדמיניסטרציה הבּריטית, ואף מוּתר לפקפּק אם היה בּדבר משוּם הגיוֹן מדיני וקוֹלוֹניזַציוֹני. מנהל אוֹצר ממשלתי איננוּ בּבחינת עכבּר השוֹכב על דינריו. האוֹצר הממשלתי מהווה גוֹרם כּלכּלי וסוֹציאלי בּחיי המדינה. ודוקא בּתקוּפתנוּ אנוּ הוֹלך הגוֹרם הזה וגוֹבר בּמשקלוֹ וּבערכּוֹ. הסכוּמים השמוּרים בּאוֹצר הממשלתית, לא ירד אליה ממרוֹמים. הכּוֹחוֹת האלה משלהם וּבשלהם הם. גם וכמה בּארצנוּ, הצמאה כוּלה להפראה וּלגילוּי אפשרוּיוֹת גנוּזוֹת, שאליהן נוֹשאים את נפשם המוֹנים בּתוֹכה והמוֹנים מחוּצה לה. ועם זה, בּכל מקוֹם אשר העין תפנה: חקלאוּת, תעשׂיה, השׂכּלת העם, בּריאוּתוֹ, טיפוּל סוֹציאלי – תמצא ליקוּיים וחסרוֹנוֹת ועזוּבה, העוֹמדים בּסתירה משוַעת לדרישוֹת הארץ וּלתפקידיה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.