מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על הביקורת: בכל עת ולשעה זו

מאת: משה בסוק

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

חיים שנכלאו בו בשיר ובסיפור הקורא מחזיר להם, כביכול, חירותם, בעצם רעבונו אל היפה העולמי והאישי; ובעצמת רעבונו אף יוסיף להם לשיר ולסיפור תעצומות, להם – בשלהם. מי שאינו מבקש לא יוּתן לו; ואשר אין לו משלו, שנפשו נמוכה – אביוֹן הוא בכושר לעושר.

המבקר – קורא הוא. קורא מבין, המתקין את עצמו כל הימים לחכמת הקריאה. בפני היצירה עומד הוא, אמוּר הוא לעמוד, בנמיכות-רוח ובעינים משתאות כבפני חידושו של עולם. לא היא מבקשת להיות טובה בעיניו, כי אם הוא מבקש להיות הגון לה, זכאי ליהנות מטובה. זכה – גונז הוא לשעת הפגישה טרמינולוגיות מירכש-ספרים שצילצולן אסימוני ומילונן חוזר על עצמו בסמיכות זמן ומקום; לא ב’מבינות' של למדנים יבוא, כי אם בהבנה; בלב חכם.

הביקורת – יהא אפיה התרשמותי, פרשני או מחקרי, תבוא אל היצירה בדרך הניתוח מכל אספקט שהוא: אסתיטי, סוציולוגי, תרבותי-היסטורי, תראה שליחותה מתוחמת לתיווּך או שתרגיש בכוחה הסוגסטיבי, הריבוני – לעולם נשארת היא לבדה, עומדת בכוח עצמה, בחיוּת, בשיעור-קומה וביופי שלה, משמע: כמות שהיא בטעם ובדעת, בלשון ובסיגנון, בכשרון הקבלה והמסירה, ב’צינוריוּת' למשיכת השפע מעולמות הרבה. והיא עצמה הוֹוָה מקור, אמנם: מקור שני. אף אליה יבוא הקורא בלב מבין, אוהב, מחכה לעימוק התודעה. מתעשר במישחקי-דיאלקטיקה ובצפונות של מעשי הפרדה והרכבה.

החוש לאמת – חוש-אב הוא בביקורת, ומלווה אותו פמליה של ‘בנים’: חוש הפרופורציה בין חיוב ושלילה, חוש המידה למקומו ולשיעורו של שיר וסיפור, חוש המשקל לכבדם ולקלותם של דברים, שקילה סמויה מן העין אף שהשיקולים מועברים לעיני הקורא. פסילה וקטילה דנות את עצמן כפסולות. אף אסקופה שעושה עצמה הביקורת ל’משהו', קרי: דור, כיתה, אסכולה – אפשר יש בה כדי לעודד ‘ייצור’, לשמש ‘מכס-מגן’ לשעה, אך המשורר והמספר משהוא נותר לבדו – ואין יצירה בלי בדידוּת בתוך העם והחברה, במשפחה ובחבורה – לא יימלט מאותה שאלה חרבּית, שעמד בפניה אחד דבּר בספרותנו בדורו: ‘אלי! ההפרזתי להאמין בי ובשירי?’ – כלומר: אמונה זו מוּתרת לי? אין שירה שלא מתוך חיבוטי-ספיקות של ‘הנני העני’.

אמירת ‘אמן’ קולנית, חסידוּת יתירה והפלגה ב’כל שבחי', תרועות ‘יחי’ מביאות בהכרח לידי אטימות בפני כל אחרוּת, בפני כל שהוא אחר: אם דור (עתים משמעו: עשור שנים), אידיאה (או התגנדרות בהעדרה, שאף היא ‘רעיון’) ואם ‘סדר תפילות’ ומנהגים אחרים. אטימוּת זו גורסת מאליה ‘רק כך’ – וזו מידה שאין להתגאות בה בחברה ובמדיניות, וקל וחומר – בשירה ובאמנות. אטימות מחורזת חריזה פנימית עם אלימות, משמע: אלימות רוחנית (צירוף זה עצמו אלים הוא). אלימות זו אתה מוצא אמנם כמותה גם בשיר ובסיפור, בחזקת מצויה או רצויה, ביחסים שבין אדם לחבירו ובדברים שבינו לבינה. אפשר קרינה היא מהשפעה אמריקנית מסוימת: המוניות והערצה של גברוּת ועצמה. אך הברוטאליות לעולם היא מה שהיא ואפילו גיבורה הוא אחד בן-מלכים ואבישלום שמו. ומעשי רציחה אינם חדלים להיות מה שהם, אפילו הגיון של תגובת-שרשרת-שקספירית להם. ודאי יטען הטוען: פני הדור הם, פני העידן – אך גם בעידן זה אתה מוצא עידונים, כגון תרבות היחסים ותיאורם במיטב הגילויים של ספרות צרפת. ודומה: לא טיח כאן הנושר במגע, לפניך פריים של דורות ריאליסטים ורומאנטיקנים, שראו מהפיכות ומיתרסים וגרדומים, ואין האלימות בחינת ‘תגלית’ להם.

ודאי: תמורות קיימות, אך אין הכוח השירי החיוני יוצא מן העולם בשנת כך וכך ליצירתו, אף אינו לוקה בשיתוק ללא תקנה. לא נרחיק עדותנו לעולמות רחוקים. הרי לפנינו שיריו האחרונים, ‘היתמות’, של ביאליק, שבאו וטפחו על פניהן של כמה וכמה קביעות ‘סופיות’; והרי הפרי האפיל של יעקב שטיינברג ברשימותיו; ועדים היינו לשפיעה הלירית של יעקב פיכמן, להתגברות מעינו וצילוּלו בימים שהיה ‘אמוּר’ להיפסק. והדרן: התמורות קיימות, אך הן חלות גם על מי שלידתו תמול והיום; ולא עוד אלא פעמים מוחצניות יותר כלפיו. אין ודאות כלל ועיקר כי ביוגרפיה שהתחילה אך עתה תזכה להמשך שהמתנבאים מריעים עליו ואָשרה יאריך-ימים. זוכרים אנו לעתים גם נשכחות, והן עצמן, הנשכחות, מגיחות פעמים להעיד, לכפר כאילו על עוון תוקפנותן בשעתן. עתים דומה, כי הביקורת משווה לנגד עיניה פסוק חדש: ‘והדרת פני צעיר’. חלילה לנו מצעירוֹפוֹביה, אך גם לא ‘הוֹרוֹר’ של צעירות. לא מורא בפני כל שהוא צעיר או דמיחזי כצעיר או נוטל יוהרה של צעירות בלי חמדה שבה. מורא זה מפרנס פעמים את עצמו בנימוק, מפורש או סמוי: צעירים אלה הם-הם הספרות בעוד כך וכך שנים, הם-הם ההזזים והעגנונים של מחר, מהם עתידים לקום בעלי-קומה, כאותם המקובלים כבר עלינו ו’מובנים' עכשיו. אך כלום באמת נידחתה צעירוּתם של יעקב שטיינברג ומתתיהו שוהם וש' הלקין וש' שלום? ואפילו ראשיתם של אורי צבי גרינברג ואברהם שלונסקי? ואיני מדבר ב’כוכביו' הראשונים של נתן אלתרמן, שלא נשארו כלל וכלל בחוץ וזכו ונכנסו ונאספו אל תוך הבית, לפני-ולפנים; ואפילו הפונדקית הזרה (מן ה’אוֹבּרז'' הצרפתי) נתבּייתה עד-מהרה.

ועדיין לא נתפרש לי טיב אמונתה של ביקורת זו באלה שהיא מנשאה אותם, בוודאותם הפיוטית, ביציבותה. כלום כל צעיר עושה פירות? ולא ראינו עלי-שלכת שקוֹלם הולך בנשירתם?

ואכן, כבר אתה רואה לעתים מעין תהיית-ביקורת שניה על כמה וכמה מאלה שנולדו לפני שנים כך וכך בספרות בכותונת-פסים וזכו להערכה למעלה משיעור נתינתם בממש, אמתחתם לא נבדקה וצפצופם היה כקול השיר. אחדים מן המנשאים ומרוממים שבים עתה לעיין מה מידת חתירה אל בין השיתין היתה כאן, כמה חציבה במיכרה העצמי. אפשר סייעו לתהייה זו ולעיון החוזר מבוכת-סגנון, בריחה מדרך-כתיבה אחת אל היפוכה, שלא מתוך חיפושי-פנים, התרוצצות-הצורות, אותה תירגולת קפקאית במהדורה עגנונית שאינה פוסקת; הסימבוליזם החַורוּרי יציר מעבדה ספרותית; ההליכה על גבי כלונסאות של כמה וכמה מן הנסיונות הדרמטיים. עתה שהגענו לגילויים של עיון חוזר, אפשר נראה אותם מבקרים חוזרים ותוהים גם על עצמם, על אמיתות ועל אמות-מידה שבידיהם, יתענווּ-יזדקפו מתוך עצמם, ונמצאים הם מיטיבים עם הספרות, עם הקורא ואף – עם עצמם.

אכן, גם אמיתות טעונות רחמי צמיחה והבשלה, ויפה להן איזו שהייה ואולי גם השהייה. לא הכשרון עושה את הכל, גם לא בביקורת. יתירה מזו: פעמים הוא מסוכן, כשאין עמו אישיות ומצפון, ואינו מלוּוה מוסר השורה הכתובה, תרבות האמירה. אפשר לקו בני דור קודם ברוב מעצורים, שהיו ממיתים עצמם על ייחודו של פסוק, אפשר מורא הטילו עליהם גדולי-האומה בעצם היותם, אך חירוּת מן המעצורים סכנתה מרובה ככלי-רכב שבלמיו פגומים או שאין שליטה עליהם. עתים מבקש אתה בדברי-הביקורת איזה גימגום חינני, צעיר, קצת מחמדת-המבוכה. חושש אתה בזריזות שמא יש עמה פזיזות. חשודה בעיניך אותה ‘עבירה’ לפני התיבה כאחד ותיק ורגיל, שדעתו נשמעת, כאילו, גם בעולמות העליונים. פסיקת הלכות זו והתראוּת כמי שגלויים לפניו הרבה מתעלומות כל חי! בנים לעם שהתנסה דורות מרובים בעקירת הרים ובטחינת סלעים זה בזה, שוב לא ידהימו אותנו מעשי-קונדסות רוחנית וחריפות של פילפול, שוב לא נהא מופתעים למראה בקיאות המגויסת על פני שטח מועט של ערוגת-שיר לפני חלון הבית. אין פיסת-אדמה נצרכת לשם עיבודה לכלים כבדים, ושמא עלולים הם גם ל’הרגיז' אותה.

פעמים רואה אתה מבקר המוטרד כל ימיו על ידי מטבעות שהָראו לו אי-שם. מטבעות אלו, גדולות או מועטות, כבוד צילצולים לחוד, ואנחנו – לחבלי-יציקה של מטבעותינו כאן. הידיעה בדבר משתה-שרים הנערך אי-בזה אל-נא תעביר את ההנאה, את כשרון-ההנאה מן הסעודה הפשוטה, מן הלחם והזית והעגבניה, שאנו אמוּרים להוציא מן הארץ. העם חי כל כינרתו וירדנו: מהם ומן השמים המתוחים מעליהם הוא ושדותיו ניזונים ומתרווים, והם המבוע ליפיוֹ ולשירוֹ.

באהבה ובכשרון, בידיעה ובעבודה יבוא המבקר אל השיר ואל הסיפור. – המנגנון המלווה דבריו, כמו בשדות-חקר אחרים, הצמצום יפה לו; השפע התצוגתי לעולם חשוד. ויפה הוא ביותר שעה שאינו מטריח את היגיע המשוקע שיבוא ויעיד על עצמו. אפשר יש בה בביקורת מן המדרגות והמעלית המוליכות אל הבית. העיקר, כמובן, הוא הבית וכבודו, ההרגשה בו, הרגשת אורתו וצילתו, חומו וצינתו; ובכניסתך פנימה מוּסחים-דברי-הביקורת, ושמחת הנכנס בביתו – שמחתם.

פשיטא שאין הלב שמח לאותה נטייה של נַתחוּת, שיש בה מעט או הרבה מן האנטומיה. המנתח גוויה בחדלונה – כלום יבחין בין נוֹיים של חיים שכלוּ ובין נוולותם, בין השלמוּת ובין הפגום? אברים, שרירים, עורקים – מצויים בכל גוויה, ולא עוד אלא שפעמים דוקא המוזר ויוצא-הדופן, המעוּות והפתולוגי ‘ענין’ מרובה בו. אולם הביקורת תבוא ברגש אל היופי החי, תעורר את הרדום, תשיב חירות לחומר הכלוא במלים ובצורות; בדעת תבוא ובהבדלה בין… לבין… וראש לכל – בכשרון-ההנאה. הנהנה מן התפארת ומן האמת, מן הרגש והתבונה וההתבוננות – זוכה ומתדבקות בו מקצת מן המידות הטובות הללו. אותה שעה הוא נעשה שליח אל הלבבות, שהשיר והסיפור הוא להם – בית, והלבבות נמשכים אליהם כאל האור, לא כציפורת בטרם קץ, אלא כאותן דרכים של הֵלך הנמשכות אל הבית המאיר בבדידותו, ביחידותו – –


תשכ"ה

משה בסוק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של משה בסוק
יצירה בהפתעה
רקע

אי אמון

מאת משה בילינסון (מאמרים ומסות)


אם נבקש את התשוּבה לפּרוֹבּלימה המענינת אוֹתנוּ עתה בּיוֹתר: מדוּע כּה נחלש המרץ הציוֹני, מדוּע אין עוֹנה לזעקת הארץ לא בּמחנה הציוֹנים סתם ולא בּין העסקנים הותיקים, אשר קשרו את חייהם בּמפעל הציוֹני ואשר אין לחשוֹד בּקרירוּת לבּם, - הרי את התשוּבה אפשר לנסח במלה סכמַתית אחת: אי-אמוּן. כּבר מזמן, אוּלי זה שנים מספר, הוֹלכת וּמתגברת בגוֹלה הציוֹנית, וּבגוֹלה היהוּדית בּכלל, ההרגשה המהוּפכת מזוֹ שציינה את התקוּפה שבּאה מיד לאחר המלחמה; הוֹלך וּמתגבר אי-האמוּן בּמפעל הארצישראלי. ואין אנוּ מדבּרים עתה על אי-אמוּן בציוֹנוּת. בּעקבוֹת המשר שלנוּ מתחזק כּמוּבן גם אי-אמוּן זה, אוּלם אלה שנוּגעוּ בּוֹ עוֹזבים את המחנה. אוֹתנוּ מענין כּרגע אי-אמוּנם של הציונים, לא בּארץ-ישראל אלא בּמפעל, לצוּרוֹתיו וּלשיטוֹתיו. מחלה זוֹ אוֹכלת לא רק ציוֹני סתם אלא גם בּעסקן הציוֹני, אוֹתוֹ איש התעמוּלה הציוֹנית אשר עליו מוּטל התפקיד להוכיח לזוּלתוֹ ואין הוֹכחה בּּפי אדם, אשר אמוּנתוֹ אינה שלימה, ומשוּם כּך לפנינו פּרוֹבּלימה רצינית מאד וּבה תלוּי גוֹרל עבוֹדתנוּ בגוֹלה בּעתיד הקרוֹב; איך נחזק את האמוּן הרוֹפף, איך נשיב, קוֹדם כּל, לעסקן הציוֹני את האמוּנה שהיתה לוֹ?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.