רקע
משה בסוק
נגיד יזמות: משה ברסלבסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

נגיד יזמות: משה ברסלבסקי / משה בסוק

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.


 

[א]

‘נגמרו החיים, וכך נגמרו, ואין תקנה’ – פסוק גנסיני זה, שמשה ברסלבסקי אמרוֹ על חבר שנתלש בצעירותו, היה מהלך אחרי בשנים האחרונות ימים רבים, כסיום של מנגינה עתיקה-עתיקה, והוא חוזר ונוקב בי עתה כסוף-פסוקו של אומרו.

בווילנה ובווארשה, ב’החלוץ' דפולין נתוודענו, והוא ‘צבר’-כמעט, פיסת אדמה ארץ-ישראלית, שליח-נודד מבקיע לו מחיצות-לשון ודובר יידיש בווילנה זו שגאוותה על היידיש שבפיה רבת הנוֹי והצליל ומחוברת כאילו לקרקע-הווייה של ממש. בארץ, בדרכים, בקיבוץ ובתנועה חזרנו ונפגשנו ונתיידדנו בהרגשה של שרשים קרובים ואדמה אחת. ועבודתנו הספרותית והוצאת הספרים קירבה את יומנו וערבנו ועשינו זה עם זה ושמענו זה את זה גם מעבר למרחקים וריחוקים.

ואף בימיו האחרונים נמצאנו כביד הגורל בסמיכות מיוחדת: הוא – בבית ‘מאיר’ ואני – ב’ביילינסון'; ואני מציץ בחלון, רואה את הכביש הממהר, פעמים נדמה לי כי הוא ניגש עד לפתח, ממתין לסיום המסוים ויאמר צידוק הדין – – לילה-לילה הייתי רואה את השריפה שהעלה בורא מאורי האש היפה, אש החיים. ולא אחת אמרתי לרדת בבגדי-החולים ולקרוא לנהג: ‘קחני לבית מאיר’. אך הריתוקים והריתועים עשו את שלהם, והעיקר – מחשבה נצחית זו שדוחה תמיד את הסוף, המתרחקת מקירבתו, המשדלת תמיד: ‘עוד הדרך נמשכת’, והוא תמיד בא, הסוף, במפתיע, כאילו נזדרז ובא – –

‘נזדרז’ – והוא סמוך ונראה, אף ראינו ערמת תמימים של משה המבקש להתעלם ממנו. ראינוהו לפני שנים שוכב ב’הדסה' בחדר הראדיותיראפיה, שכן קרוב, יומם ולילה, אל בני אין-תקוה, והוא מזמין ספרים להמשך עבודתו על ספרו הגדול לתולדות תנועת הפועלים הא"י. וכך, בחיוניות-לא-תיכנע, תוך אבדון שנתעלם כאילו מן העין, בשארית הכוח המתקבץ מכל הפינות שבנפש ‘ומעלה רסיסים מעולם האורה החי בנשמתן של ישרים עליונים’, זכינו וניתנו לנו כרך ב' וג' של ספרו וכן ‘אירגוני פועלים בעליה הראשונה’, מאמרים ומסות, תגובות בעניני ספרות וציבור, ובעצם הימים האחרונים נמצא שקוּד על פרקי הכרך הרביעי – –

זכה משה וספרו הגדול נפל עליו אור, הוערך ונגוֹל לעיני ישראל, הרואות עוד לנושא זה. כבר הוגד, ועוד יוגד מה היה משה ברסלבסקי כהיסטוריון של תנועת הפועלים והארץ. ייתכן, כי סוציולוגים והיסטוריונים יבקשו כאן משהו ולא יינתן להם. שמא – יותר ניתוח מדעי או כאילו-מדעי, ואולי – יותר טרמינולוגיה מן השגורה על פיהם של בעלי אסכולות ומישנות סוציולוגיות; מישהו ייכּוה אולי מגחלתם של דברים ומלהבת שבהם, ויטען לצינה מועטה, שהיא יפה בנידון דידן, לאיזה ריסון בהרצאה, – הכל, כידוע, מן הסימנים המובהקים שניתנו במדע. אך אנחנו נמצא כאן (ולא על חשבון הידיעה והיגיעה) מה שאין בספרים רבים – אהבה. דומה, סגולת-סגולותיו היא האהבה, אהבת התנועה, אהבה רבה למעשים הטובים, שכּן רוח חסד ואהבה שרוי היה בנשמתו. הוא שטבע, כמדומה, מטבע זו, מכל מקום היא היתה אצלו במחזור הטבעי: ‘החברוּת הגדולה, הרחבה’. ודאי שתנועה באה לשם עשייה, למען המעשה, אך גדולה מזה ההידברות של האנשים, דביקותם זה בזה, היחדיו; הרוח המאַחדם ואוגדם ומוליכם וחובטם ומפייסם. שעל כן למעלה מגופי-העובדות – נפש נפשן; שעל כן כל דיון וכל הכרעה וכל מעשה וכל תחנה בתנועה מלוּוה אצל משה ברסלבסקי איזו המיית-נפש, איזו נדיבות-רוח, איזו אצילות.

באהבה זו נתייחדו כבר דבריו הראשונים שכתב בשעתו לפי ל' שנה, שעה שהפליג ‘בדרכים’ בפולין החלוצית, בהיותו עם ההכשרה בהסתערותה המופלאה לכיבוש עבודה ולמעבר, במוחש ובממש, לתנועת הפועלים הא"י. פרקי הכשרה אלה, המצויינים בפני עצמם, יד ועדוּת הם לימיו היפים, ואם קשים, של ‘החלוץ’. את להט הכיבוש, את הנחשול שקם, גא וסוחף, העלה בפאתוס ובתנופת-יכולת. ואל החלוץ הכובש המיטלטל בדרכים, אחוז איזה כוח-איתנים שבעם אובד ומתעורר, אליו הביא את אהבת הארץ, חיבב עליו משקים ומעשים, כבישים ומשעולים ב’טיול בארץ‘, שהיה ברבות הימים, במהדורה תניינא, ל’זאת הארץ’. ספר נלבב ומתרונן, שקוי חמדת-נעורים.

בן הוא לאותו דור שהגה ביראת-לבב את השם: התנועה, תנועת שיחרור. אותו דור, שהקולקטיב היה בשבילו גילוי, הליכוד – אמונה, וה’אנחנו' גאל ופדה את ה’אני' מאבדן ומהתפוררות.

שליח היה בפולין, אך איש איתן-שרשים זה קל-תנועה היה – לעשות שליחות. דומני: שליח היה גם כאן, שליח לבו, שליחה של הארץ, אהבתה, תנועת מחונניה, שליח עתידה ולשונה וספרותה, או ‘ביטויה’, כפי שהוא בוחר היה לומר.

כי סופר היה משה ברסלבסקי לפי יעודו הפנימי, בעצם מהותו. אכן, על אירגון לא נמנה ועל כרוזים של אנשי-רוח לא חתם. בחרדת כבוד הגה את השם סופר, ואל מוריו ורבותיו בחיים – אל ביאליק ואל ברדיצ’בסקי ואל ברנר ואל ברל – נשא עיניים כאל אילנות גדולים, מוטב לומר: אל הרים נישאים, הנוגעים בשפרירים העליונים. בילקוט-הצד שלו נשא הרבה מן הספרות והשירה המתהווה, פרי הארץ במובהק: רחל, ס' יזהר, ועוד ועוד. הספרות היתה בדמו וביומיומו, אם כי לא עיטר את עצמו מעולם בעטרה זו, ובשובבות נוהג היה להציב מחיצה, כביכול, בינה לבינו. ביטויו שלו – ותמיד, דומני, היה רושם, גם בישיבה ובטילטולים – רב-גוֹני: הפובליציסטיקה, ההגות, הרשימה החווייתית והשירית, מחקר וסיפור ותרגום. בחברות ספרותית מיוחדת במינה שיתף את עצמו, את כוחו, בחוויות הגדולות של בני הדור: הגנה ומלחמה, העפלה וגיטאות, השיחרור. ‘השאיל’ לא אחת את עטו ואת כשרונו לרבי-פעלים ומסוערי-חוויות אך ממעטי-דברים, אף נתן להם פאתוס ורגש ונלהבות שבו. כאחד נסתר הציל וגאל – וחזר והסתלק לפינת האלמוניות, אל הצל. כמה דברים חשובים העתידים לשמש אבני-גזית לסופרים ומשוררים, ניתנו לנו בידיו. דיינו אם אזכיר ‘הימים האחרונים של גיטו וארשה’, עדוּתה של צביה. נגיד יזמות היה, ועולמות שלמים פירנס בעריכוֹת שערך, בספרים ומחברים צעירים ש’עשה' ו’יילד'. אכן, כל עריכה יש בה משום הכרח של אלימינציה, של צימצום, של התאכזרות למה שנראה בעיני הזולת יקר וקרוב. ומשה, מידת רחמים שרויה היתה בו. שעל-כן אלוץ היה פעמים לנקוט תכסיסי-קרבות כמוסים, שאינם מועטים כלל בעבודה רוחנית כבדת-ראש. פעמים היה מאַגף ברוֹך, נמנע מקרב פנים-אל-פנים. עתים היה אומר בינו לבין לבו ובינו לבינינו: נשאיר לה להיסטוריה, תשפוט היא, תחרוץ היא דינה, ואנו נעשה את מעשינו, ניתן לו לדור ולבניו ויביעו את עצמם.

אכן, עולמות שלמים פירנס, והוא עצמו כחנינא בני – דיוֹ בקב חרובים. ורק בשנים האחרונות, פנים-אל-פנים עם ודאוּת הקץ, זכה וריכז את בקיאותו, את ידיעותיו והערה אהבתו לתנועה בספרו הגדול. ‘וימת משה’ – נאמר על הפסוקים האחרונים שבתורה: ‘ומשה כותב בדמע’ – ביסורים ובחיבוטים כתב משה ברסלבסקי אחרוני פרקי ספרוֹ – ואנו קוראים בהם בעיניים מעורפלות, כקרוא צוואה של ריע ואח – –

‘נגמרו החיים – וכך נגמרו – ואין תקנה’ – –


 

[ב]

העיר הגדולה, רבת-האוכלוסין – כמנהגה: גודשת תנועה וטורח ומעשים – ומשה ברסלבסקי איננו. שוב לא תחכה לי בבואי לכאן הפגישה ה’מסרתית' עם משה, לא עוד נימלך זה בזה, לא נידיין. לא עוד נשב ישיבותינו טן-דו, דוברים בארבע עינים ושותקים פעמים שתיקת לב אחד. לא עוד נמצה יחדיו אמיתם של דברים, מבקשים למנוע מריבה בין הדין והשלום. אין-סוף פגישותינו – וסוף היחדיו – –

עכשיו מתחיל העבר לחיות את חייו. שנית, ובאינטיסיביות. אשר היה – מבקש להיעשות הווה, ודמו ופועַם-לבו נמרצים. גואים הזכרונות בנחל כבר. אך חושש אתה, ושמא יודע כי הזכרונות אינם אלא פרידה, ניפנופי-יד בקצה הרציף עם הפלגת המסע. ואתה נמלט אל הדמות, נאחז באישיות, בקבוע ובמוצק שבה.

אומרים, כי שלם היה משה, אך גם הוא, כאישיות הוגה ומגשימה, נתנסה בחיבוטי-פנים, במאבקים כמוסים. שלמוּת אם היתה בו לא בבת-אחת ניתנה לו. לא בטח בוודאות של הערכות, באבסולוט של מצבים ואישים. כאיש של ‘קורות ומקורות’ ידע את תנודות המטולטלת ההיסטורית, והבחין בארעי שאינו ראוי כי יקודש כקבע. כלום איש-פשרה היה, כפי שניתן היה לדמות? – והן יסודותיו איתנים היו, וערכים שלו – גבושים ויציבים. מול יריבים ןבנוכחותם של אינטרסים היה חוזר על מצפונו ובודקו, רגיש ואין-רוגע. ובאי-רגיעה זו מתבונן היה בקיום היהודי, בהוויה היהודית, או כפי גירסתו שלו: ב’תהומיות הוויתנו'.

ענווה היתה בו, כולה ישותית, בפני הגדלוּת והיציבות הנפשית, בפני החכמה וסערות החיים, בפני הדרת מעשים ותפארת עושים. בחרדת רוממות עמד בפני תולדות העם וגורלו, והוא משתאה כל ימיו אל נופי הארץ, ליצירתה ולשונה: עתיקי-יומין ומתנערים ומתחדשים. חושף היה כל ימיו: עם הטוריה ביד – בין מחשפי פסיפס הרצפה של בית-הכנסת העתיק בבית-אלפא, והוא שהעלה ‘פסיפסים’ חדשים נפלאים כחנה סנש וג’ימי ושלומית, והוא ה’מגלה' פרחי-סופרים, נושא טרחם בשמחת-מצווה – וכמה מהם כבר עומדים ברשות עצמם, אך נתחייבו לו למשה בגילויים ועילויים. אכן, בכל ענוותו, ענוות-אמת, גאוּת אחת התיר לעצמו: ‘התהדרות’ בטוריה שעשה בה. לא נשתכחה טוריית בית-אלפא, אך גם לאחר-מכן היתה זו ‘מכנרת’ בידו. משתבח ומתנאה היה בפתיחת בורות בפרדסים. דומה, כי גם אל שדה הספרות, שנכנס בו בהתרעשות הלב כבפתחו של היכל ושירת-כיהן בה כל ימיו בחרדה, אף אל שדה-הספרות בא, בעיקר, כעודר, עידור גדול וקטן, כפותח בורות להנביט ולהצמיח ולהעלות נוף, לתת כוח גידול וסם-חיים. רבן העושים לספרות העבודה ולספרוּת האוטנטית היה, ולהן גם עשה נפשות, ביסס את המעשה ביסוס רעיוני שבדיעבד ומלכתחילה. הוא ראה את המירוץ בין החיים לבין הביטוי, את ה’פער' ביניהם, העריך מַתָנים שהספרוּת נותנת, אך למעלה מזה נוצצו לנגד עיניו מרגליות בקרקע בני העם ובתחתיות נשמתם. באיתערותא דלעילא אמר דברו בנושא זה בועידה האחרונה של הקיבוץ, בערב ההוצאה. נעמוד, נקשיב: ‘בדברים אלה לא נרמז אלא על יבולה של ערוגה אחת שטיפחנו מימי השואה והמאבק, על פריו של אלון אחד – אלון הבכוּת והמרי. אבל הן רוצים אנו שההיסטוריה העברית תחדל להסתופף בבתי-קברות, בבונקרים ואפילו בתאי-מחתרת. אין אנו רוצים להיצמד לגורל הכופה עלינו לקבור מגילות כאנשי סרך היחד ולא כמפקדים במרד הגיטאות ולא כאסירי-ציון אנוסים. רוצים אנו שלא המוות יחשוף את דמותו של דור לוחמים ושל בני הדור הצעיר, והמוות הן הוא-הוא שדובב אותם לראשונה. די לנו בזעקת נואשים ובגבורת-אחרונים – זו נאגרה כבר למכביר במחסני האומה, שתספיק להרבה דורות, אם לא לכל הדורות. הן כל זה היה מס איום למען החיים, למען יש חדש במולדת וביש הזה השלכנו עוגן, יחד עם ספרות העבודה כולה’.

בתחום זה – עשה משה ברסלבסקי מעשה-אמודאי: צלילה לצורך הצלה - -

היתה בו איזו רתיעה, אורגאנית כמעט, מפני מלים לועזיות, רתיעה שהיה בה מן המורא ומן הסלידה, אך שתים מלים נאחזו בו ו’רדו' בו, עד כי לא חש, כאילו, בלועזיותן: ווּלקאניות וקטסטרופה. אכן, לא לכסיקה היתה כאן. שכּן הוא רגש תמיד עם ההוויה היהודית, לבּה רדומה זו של הר-פרצים, מזועזע מרעמי השואה העתידה המתגלגלים כבר ב’הוא אמר לה‘, ב’שמים בקשו רחמים עלי’ ו’בעיר ההריגה' ותל-חי ובדברי מוריו ורבותיו בתנועת העבודה, עד שנרעדה אדמתנו כולה בהרג הרב, רעידה שאינה פוסקת – –

יציב ערכים, מסוים ערכים, המצמצם את עצמו ואת תחומיו וכך, כאילו, יפה לו, החושש מחוות-דעה ומהכרעה בעניינים שלא צמחו בו ועמו – הלך אל הגולה, זינק אל הגולה על פני גשר של אש; והוא, שהעברית היתה לו טל-ילדות ודם-נעורים ויין-דורות, נתן לעצמו, כבש לעצמו לשון יידיש. פריצת המעגל, אימוץ שאימץ אל לבו את העם שבגולה ולשונו – אף הם תולדה של אותה ווּלקאניות, של תחוּשת הקטסטרופה והכרח ההצלה.

גלוי לעין פאתוס שהיה בו, פאתוס ‘מתלעלע’ לעתים, אך הוא פרי אינטנסיביות הרגש, התפעמות שירית. הנה: ‘אמור לכוהנים: אל יחרדו לכהונתם, אמור לעשירים: אל יחרדו לעשרם, אמור לאנשי התורה: אל ימצאו מפלט בתורתם. אמור לכל: יתנו את כל אשר להם למען חרותנו, למען בנינו אחרינו; יתפרק העם את עדיו למען הפדות. אמור להם: ביום עֶברה לא תעמוד להם הכהונה, לא ימלט ההון ואף התורה לא תציל’. היה בו פאתוס לקדום – ולמתהווה. אזכור מלפני שלושים שנה שורותיו על רחל, לאחר מותה: ‘אמצו אל לבכם את קומץ העלים האלה, אמצום באהבה ובכאב: ככה עוד לא הושר אצלנו’ – – מכאן, מן ההתפעמות הזאת גם ה’הנני והלכתי' של משה ברסלבסקי. תמיד.

אולם הנה יש אשר יתנצנץ בעיניו ובדברו – בדיבור יותר מאשר בכתובים – ברק שובב ומשובב לב. היבהובים של הוּמוֹר, המעמיד את כל הרצינות על ראשה, מסלקה ומפנה דרך חסומה – לאמת. הומור זה הוא שקירבו אל הילד, פתח לפניו שערי עולמו בשובבות ובחכמה. ידע, ידע ברסלבסקי לשבות לב ילד, לענגו במשחק, במעשי קונדס, בצלליות מרקדות על הקיר, בחרוז ובדורון מפתיע. והן פעמים הזוטות, הפכין הקטנים נפש חיה להם וניב להם מיוחד – –

מעריץ גדול היה ברסלבסקי. זאת הארץ, תנועת הפועלים ‘שלו’, זאת ההסתדרות וזה הקיבוץ, זאת ספרוּת העבודה וזאת ספרוּת התנועה. אש-תמיד, זהורית-של חסד-לא תכבה.

הערצנו הערצותיך, משה.

היסוד לעולם עלוּם מן העין, אך בלעדיו – האין. ומשה ברסלבסקי – מן היסוד היה. עליו, ועל דומיו ודומי-דומיו ייכון היש אשר לנו. ואולי כל ישו של עולם.


[תשכ"ב]


 

[ג]

…אין זה צל משתרך. ולא זֵכר המסרב להסתלק. חיים הם. כיברת אדמה. טורח שלה. תמימות שבעשייתה. המאור שעל פניה, שמפציע מתוכה.

הוא ההֶעדר שנוכח; חידלון – שהוא ‘יש’; האין – הקיים. כלום רואה אני את הגשר ביניהם? הוא נטוי, קמור בתוכי. ממשי ככל ממש. עומד אני עליו עכשיו ברגע-של-חצות. הלילה נפרד לשנים – זה בכה וזה בכה – –


הנה ניתנו לך ד' אמות – ולא תאמר: צר לי המקום.

אתה גם בחייך מעולם לא אמרת: המקום צר לי.

‘זאת הארץ’ שפעה מרחבים, שטחים; עתידה הארץ שתתפשט, מאליה. שתגדל, מתוכה. יבשת!

אוכלוסין של יהודים בגויים, המבקשים להיות ארץ-ישראליים, העשויים להיות ארץ-ישראליים – עולם מלא הם, עולמות.

ואותה תיבה קטנה: קיבוץ – מה גדולה היתה שעה שהיית הוגה בה והוגה אותה. כמה אדם ואדמה ונצח וקוסמוס נתת לה.

עברית, תנ"ך – מסדך.

ביאליק, ברנר – מקדשך.

בגנסין נגנזו מצוקות-נעוּרים-ובחרות, וחזרת ושמעת אותן מתוך יזהר, וששת אל ‘ימי ציקלג’ כאל מקום-חיבורם של עולמות.


בפגישה ראשונה אתך אי-אז לפני היות המבול על-פני כדורנו, אי-שם בטרם-פונאר, שרת בכנופיה של חלוצים, נלהב ופאתיטי: ‘ומפני זה, ומפני זה יושפע שפע, שפע רב בכל העולמות’ – – לא נעלמה מן העין מבוכה שהיתה בך. הן מרצונך-על-כרחך הוטלת אל בין הרבים, ואתה במצוקת לשון המעמידה, ברוב חביבות, סייגים בפניך. וההכרח כופה עליך השמעת דברים, נשיאת דברים.

נצטרד קולך – ונמלטת, כאילו, אל השיר: ‘ומפני זה יושפע שפע, שפע רב’.

מאז אותה פגישה מלפני-היות-המבול – פגישות אין-סוף. עתים היית אתה – אני, ופעמים שומעים היינו זה מתוך קולו של זה, ופעמים כמו מרחוק בא הקול, צרוד, מגומגם ולא-ניחא לו. על הרעב ליצירה, על מריבה עם הסביבה, עם החברה, לא חשכנו דברים, אך על המריבה עם זה מרובה-העינים, על מריבה זו הסופסופית – החרשנו, אף כי עיניו של ‘ההוא’ כבר היו בחלון.

בעצם: אתה המחריש, קודם ועתה. כי החיים זועקים את המריבה. אין הפוגות.

אכן, כולנו מודעיו.

אך אתה – בחירו.

קרוב הוא לנו בכל עת –

אך אנו דוחים, איכשהו,

את המועד – –


[תשכ"ד]

המלצות קוראים
תגיות