רקע
אליעזר בן־יהודה
מערת הנביאים
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים

1

לכבוד בעל ה“חבצלת”2.

שאל שאלתני, אדוני, מה השיב לי הארכימנדריט בדבר מערת חגי זכרי' ומלאכי, והנני לתת לפניך את הדברים אשר דבר אלי.

לא אוסיף עליהם ולא אגרע מהם דבר.

וכה דבר אלי האיש ויאמר:

"אל נא תפריעו את מנוחתכם בדבר הזה, כי קנה קנינו אנחנו המערה ולנו תקום, ונתן ינתן לנו גם קושאן, אף כי באה מצות המלך לבלתי ימכר המקום; כי לא אני בלבד משתדל לבטל מצות המלך הזאת, כי גם ציר מלכות רוסיא בסטמבול, גם הנסיכים הגדולים, אשר היו פה, אשר כתבתי להם על דבר קנין המערה הזאת – ישתדלו כלם ויעשו כל אשר יוכלו למען יקום בידנו הקנין כמשפט.

אפס אתם אל תיראו, פן נשים צלב על המערה, או נבנה לנו בית כנסת במקום הזה – כי לא בזאת חפצי. כי אם נקה ננקה אותה, וחפרנו בה – אולי נמצא בה דבר מקדמוניותיכם –, והדבר הזה לא תעשו אתם אם בידיכם תהיה במערה.

ואחר – תהי פתוחה לכל איש אשר יחפץ לבא בה.

ועתה אל נא תדבר אלי כי לכם המקום הזה, וקדוש הוא לעם: ידעתי כי כל הארץ היתה לכם וכלה קדושה לכם, והנה זרים מתנחלים אותה יום יום לעיניכם ואתם – מחרישים, ולמה נאספתם עלי אם קנינו אנחנו המערה הזאת?

המעט לכם מקומות קדושים בארץ אבותיכם, אשר בידכם לקנות עתה? ואם קנה לא תקנום היום יקנום אחרים.

הנה יש אצל חברון מקום אשר נקרא לו בית אברהם (אהל אברהם) ואין ספק כי המקום הזה מקום קדוש ליהודים, והנה העידותי בכם היום – אשר אם לא תמהרו לקנותו אקנהו אני, ונאספתם אז עלי שנית לריב אתי בגללו.

העידותי בכם היום, ואתם ראו ודעו מה תעשו.

אלו הם הדברים אשר דבר אלי הארכימנדריט, וידעתי כי צדק מאד בדבריו האחרונים, ומי נתן וישימו אחינו להם לב3.


  1. הערת בעל ה“חבצלת” הרי“ד פרומקין, שנתפרסמה באותו גליון לפני המכתב הנוכחי: בגליונות החולפים הודענו כי מערת הנביאים חגי זכרי‘ ומלאכי נמכרה להארכמאנדריט הרוססי פה, מאת בעלי איכרי הכפר טור הסמוכה לעירנו. עדת היהודים מחו בהמוכרים דבר הקדש עתיק ימים, והממשלה קבלה מחאתם ועכבה את שטרי המקנה. הדבר הגיע גם עד הממשלה הראשית בקאנסטאנ’, והגיעה פקודה טעלעגראפית לפחת עירנו לבטל המכירה כי קודש המערה לישראל ולמחמדים לא תוכל המכר. ועד חברת אגודת אחים בלאנדאן אשר נדרש מאת עדתינו פה וגם החל להשתדל בדבר הזה חדל מעשות עוד דבר בהגיעו השמועה כי עכבה הממשלה את שטרי המקנה, וישתעשע בתקוה כי מחשבות הארכמאנדריט לא תקום ולא תהיה, והמערה תשאר ליהודים כמקדם. אבל לדאבון לבב לא כן הדבר; כסף המקנה אשר שולם לבעלי המערה לא הושב להארכימאנדריט והוא מחזיק את המערה לקנין כספו ואחוזתו, ובכל עוזו ועוז הממשלה אשר בצלה יחסה יעמל להשיג גם שטר מקנה, ועל אחינו אשר עוז בידם להפריע הדבר הזה, החובה מוטלת לעשות את כל אשר ביכלתם בעוד מועד למען לא יהיו אחרי כן צועקים ואינם נענים. הננו נותנים בזה מקום למכתב ידידנו החכם בן יהודה נ”י אשר דבר את הארכימנדריט בדבר הזה, ואת פני קוראינו הנכבדים נחלה לשום לב להם. ביחוד נבקש את הרב החכם הגדול מוהר"ר אברהם הלוי מזכיר חברת אגודת אחים בלונדון כי יואל להתבונן על האמור בזה והלאה, ובטובו יעורר את ועד החברה להשתדל במקום הראוי ומועיל, להביא ישע לדבר הזה טרם יעבר מועד.  ↩

  2. מכתב קטן זה לעורך ה“חבצלת”, והערתו של זה האחרון עליו, הוא מסמך ממדרגה ראשונה, כי הוא הכתב הרשמי הראשון של מחייה השפה בעבודתו הציבורית בארצנו כבא־כח דעת־הקהל.     חוקר־העתיקות, המנוח שמואל רפאלי, מתלמידיו וידידיו של בן־יהודה, סיפר לי פעמים רבות על דבר הרושם הכביר שעשה צעד נועז זה מצידו של הסופר הצעיר נגד הפגיעה הקשה הזאת בזכויות עבריות לא רק בקרב תושביה היהודים אלא גם בקרב כל תושביה כולם, ואין ספק בדבר שהודות להתערבותו במועד הרצוי, בעזרת הרי“ד פרומקין, שתמך בו בכל כוחו, מצאו היהודים את לבבם לעמוד בפרץ להצלת מערת־הקדומים מידי הנוצרים.     את הארכימנדריט ההוא, שהיה זקן ונשוא־פנים, הכרתי יפה־יפה, היות ואבי היה שולחני אליו תדיר מאד במשלחות שונות, – כגון מסירת מכתב־המלצה עבור עסקנים שונים שהצטרכו לעזרתו, – ולעולם לא אשכח את דבריו אלי בערבית, מדי בקרי בחדר־העבודה הנפלא אשר היה לו אז בבנין המרכזי ל”חצר־הרוסים“.     – אב גדול אביך, בני – כאברהם וכמשה לפנים, – ובדרכיו עליך ללכת גם אתה!     יום אחד חזרתי הביתה צוהל ושמח – כשבידי דינר זהב, שנתן לי הארכימנדריט במתנה. אמי ואבי היו יושבים בגינת ביתם (בקרבת רחוב ה“סולל” של היום) ובהראותי להם את המטבע הנוצצת קם לקראתי האב וקולו עכור:     לך מיד אל הארכימנדריט, בן־ציון (זה היה שמי הקטן!) והחזר לו את הדינר בחן־חן…     בדמעות עצורות נשמעתי לקול הפקודה הנוראה והמוזרה, ששללה מאתי את ”דינרי“ הראשון, ורק שנים רבות אחר־כך ביאר לי אבי, כי הסיבה לכעסו עלי היתה שרצה לא רצה שייאמר בעיר, כי ”בן יהודה קיבל מתנות מהארכימנדריט“, שהיה במשא ובמתן אתו לא רק בשל ”מערת הנביאים" אלא גם בשל ענינים חשובים אחרים.     בבת־צחוק הוסיף אבי אז לאמור: ואילו ידעת, בני, כי ביום ההוא לא היתה לנו בבית פת חרבה – וכי אמך הטובה ראתה בדינר זה מתת־יה ממש, כי־אז הערכת את פקודתי אליך אחרת אולי…  ↩

  3. נדפס ב“חבצלת” שנת תרמ“ג. ירח אייר. גל. י”ט. – ב"א  ↩

המלצות קוראים
תגיות