זְמַן כִּיסּוּפֵי נְדֹד 🔗
ג’יאופרי צ’וסר
עֵת כִּי אַפְּרִיל בִּמְתוּקֵי-רְבִיבָיו
אֶת חֹרֶב-מַארְס עַד הַשֹּׁרֶשׁ נָקַב,
רָחוֹץ כָּל עוֹרֵק בְּכָזֶה מִשְׂרָה
אֲשֶׁר מִסְּגֻלָּתָהּ הַפֶּרַח הֹרָה;
עֵת גַּם צַפְרִיר-מַעֲרָב מִנְּשִׁימָתוֹ-נִיחוֹחַ
בְּכָל חֹרֶשׁ וַעֲרָבָה יְעָרֶה כֹחַ
עֲלֵי נְבָטִים רַכִּים, וְשֶׁמֶשׁ עוּל-יָמִים
בְּמַזַּל-טָלֶה חֲצִי-מַעְגָּלוֹ הִשְׁלִים,
וּבַעֲלֵי-כָנָף קְטָנִּים זְמִירוֹת יִתֵּנוּ
(הֵם כָּל-הַלֵּיל בְּעַין פְּקוּחָה נִמְנֵמוּ
כִּי כֵן הַטֶּבַע לִבּוֹתֵיהֶם הִפְעִים) – –
אֲזַי בְּנֵי-אֱנוֹשׁ לַעֲלוֹת-רֶגֶל נִכְסָפִים,
וְדִקְלָנִים – לְחַפֵּשׂ לָמוֹ חוֹפֵי-נֵכָר
וְשַׁחֵר בְּקַצְווֹת-אֶרֶץ קָדְשֵׁי-יְקָר…
Chaucer: Prologue, Canterbury Tales
When April with his sweet showers…
פֶּרְדִיטָה מִתְאַוָּה לִפְרָחִים 🔗
וויליאם שייקספיר
…הוֹ פְּרוֹסֶרְפִּינָה!
מִי יִתֵּן לִי כָּעֵת הַפְּרָחִים, אֲשֶׁר בַּחֲתַתֵּךְ הִשְׁלַכְתְּ
מִמֶּרְכֶּבֶת דִּיס! דַּאפוֹדִילוֹת
הַבָּאוֹת בְּטֶרֶם הַסְּנוּנִית תָּעֵז, וְצָדוֹת
רוּחוֹת-מַארְס בְּתִפְאֶרֶת; סִגָּלִיּוֹת עֲמֵמוֹת,
אַךְ מֵעַפְעַפֵּי עֵינֵי-יוּנוֹ מָתָקוּ,
אוֹ מִּנְּשִׁימַת פִּי קִיתֶרֵיאָה; בְּכוֹרוֹת-אָבִיב חִוְּרוֹת,
הַמֵּתוֹת לְלֹּא נִשּׂוּאִין, בְּטֶרֶם תֶּחֱזֶינָה
אֶת פֵיבּוּס הַקּוֹרֵן בִּגְבוּרָתוֹ – חֳלִי
רַבַּת רוֹוֵחַ בִּבְתוּלוֹת; שִׂפְתֵי-שׁוֹר עַזּוֹת
וְהַכִּתְרָה הַמַּלְכוּתִית; חֲבַצָּלוֹת לְמִינֵיהֶן,
וְאִירִיס-הָאוֹר בִּכְלָלָן. הָהּ, אֵלֶּה חֲסֵרוֹת לִי
לִקְלֹעַ לָכֶם זֵרִים, וְלִנְעִים-יְדִידַי
לִזְרוֹת עָלָיו מֵהֶן, וְהַרְבּוֹת זָרֹה!
– מָה! כְּבַר-מִנַּן?
– לֹא! כְּכַר-דֶּשֶׁא, עָלָיו אַהֲבָה תִשְׁכַּב וְתִשְׁתַּעֲשֵׁעַ;לֹא כּבַר-מִנַּן; אוֹ, לֹא לְהִקָּבֵר
בִּלְתִּי-אִם חַי, וּבֵין זְרוֹעוֹתָי!
Shakespeare: The Winter’s Tale, Act IV, Scene III
בְּכִי-טוֹב 🔗
רוברט בראונינג
הַשָּׁנָה – בַּאֲבִיבָהּ,
וּבְבַקְרוֹ – הַיּוֹם;
הַבֹּקֶר הוּא בְּשֶׁבַע;
פְּנוּנָה בַטַּל – צֵלַע-גֶּבַע;
הָעֶפְרוֹנִי – כְּנָפוֹ לָרוֹם;
הַשַּׁבְּלוּל דַּרְדַּר אִוָּה;
הָאֵל הוּא בְּשָׁמָיו,
וְהָעוֹלָם בְּכִי-טוֹב.
Browning: Pippa Passes: Morning
אוֹדָה בְּמַאי 🔗
(ע"פ וויליאם ואטסון)
אֵצֵא-נָא וֶאֱהִי
שֻׁתָּף בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹפֵעַ
עִם אֶחָד יָדִיד חָכָם
או אַחַת, טוֹבָה מִן-חָכָם,
כִּי יָפָתָה;
בַּאֲשֶׁר הַשָּׁרוֹנִי חָג וְנָחֵת
עַל בָּמֳתַי נִשְׁרָה וְאֶבְרָשׁ,
וְאֶרֶץ עַד לִקְצוֹת עַלְעָלֶיהָ
רוֹטֶטֶת מִנִּי אָבִיב.
מַה יִּנְעַם וְיֵקַרמִבֹּקֶר נָדִיב בְּמַאי,
רֹאשׁ-הַיּוֹם הַבּוֹטֵחַ
וַעֲלוּמֵי-הַשָּׁנָה לֹא-חַתִּים;
זְמָן, בּוֹ אֵין שׁוֹאֵל לְחֶדְוָה
– אִם כַּיָּאוּת יִשְׁאַל – וְיוֹשֵׁב רֵיקָם;
וַחֲצִי-הָעוֹלָם – חָתָן,
וּמַחֲצִיתוֹ – כַּלָּה.
מִזְמוֹר-הַהִתְמַזְּגוּת זוֹרֵםבְּכָבוֹד, בְּטֶקֶס, בְּטֹהַר,
כְּמוֹ לְפָנִים, מִשְּׂפָתַיִם לֹא-תִבְלֶינָה,
עָלְתָה מַנְגִּינַת-הַיְקוּם
עֵת כִּי אֲדוֹן זֶה-עוֹלָמֵנוּ,
בְּצַעֲדוֹ בְּדֶרֶךְ זְהָבוֹ,
לָקַח לְאִשָּׁה לוֹ בַּת-פֶּלֶא,
אֲשֶׁר לְעִדָּנִים הֱשִׁיבַתְהוּ “לֹא”.
כִּי מִקֶּדֶם הַשֶּׁמֶשׁ, הוֹרֵנוּ,בָּא מְחַזֵּר אַחַר אֵם בְּנֵי-אֱנוֹשׁ,
אֶרֶץ, וְהִיא אָז בְּתוּלָה:
אֵשׁ-אָח כְּנֶגֶד אִשּׁוֹ שֶׁלוֹ.
דּוֹמֵם לִבָּהּ וְרוֹהֶה,
אַךְ הָאֵל הָעֵז הִפְצִיר וְלָחַץ,
וּמֵחֶדְוַת-כְּלוּלוֹתֵיהֶם הַכּוֹכָבִית
יֻלְּדוּ כָּל שׁוֹתֵי-מִשָּׁדֶיהָ.
וּתְרוּעַת-נִצָּחוֹן שֶׁלַּמַּהֲרֶהוְצִירֵי-יוֹלֵדָה שֶׁלֶּהָרָה,
הִנֵּה הֵם תָּמִיד וְלָעַד
בְּגוֹרָלֵנוּ עֵרֶב וָשֶׁתִי,
בָּנִים אָנוּ לְהוֹד וְשַׁלְהֶבֶת
וְיַלְדֵי חֲרָדוֹת וּדְמָעוֹת;
מְרוֹמָמִים מֵעָפָר אָתָאנוּ,
וּנְחוּתִים מִגּוֹ גַלְגַּלִּים.
הוֹ אָדוֹן נוֹהֵר, אַדִּיר!הִנְנוּ פְּרִי רֶחֶם-אֶרֶץ, אִישׁ וָאִישׁ,
אַף יוֹצְאֵי-חֲלָצֶיךָ, הַשָּׁמֶשׁ,
מִשָּׁם הַזֶּרַע שֻׁפַּךְ מֵאָז.
לְפָנֶיךָ, כְּאָב לָנוּ, נִכְרַע,
כִּי-כֵן מַרְאוֹת אָבִיךָ אֻסַּרְנוּ,
אֲשֶׁר הוּא עַתִּיק וְשַׂגִּיב מִמֶּךָ
כְּמוֹ אַתָּה מֵאִתָּנוּ עָתַקְתָּ, שָׂגָבְתָּ.
נוֹצַרְתָּ אַךְ מִלָּה בְּשֵׂחוֹ,כִּתְנוּעָה בַּת יָדוֹ הִתְמַשַּׁלְתָּ;
תֶּחֱמַק-תִּמָחֵק כְּהִתְנֹוצֵץ הַחוֹל
בֵּין גְאוֹן-יָם לִגְאוֹן-יָם עַל הַחוֹף;
קָטֹנְתָּ מִנִּי שְׁבִיב בְּשַׁלְהַבְתּוֹ
אוֹ רִגְשַׁת-רֶגַע בְּרוּחוֹ;
אָבוּד אַתָּה, בָּלוּעַ, בַּצְּלִילִים
עַל שִׂפְתֵי מַקְהֲלוֹ, מְרַנְּנֵי רִנַּת הַכֹּל, הָאֶחָד.
Watson: Ode in May
הערות 🔗
זמן כיסופי נדוד. – זו תחילת-ההקדמה ל“מעשיות קאנטרבורי” לג’יאופרי (קרי: ג’אֶפרי) צ’וֹסר (נולד בערך 1340, מת 1400). צ’וסר נחשב אבי השירה האנגלית המודרנית – “מודרנית” לעומת השירה האנגלו-סאכסית העתיקה; למעשה, קריאת צ’וסר היום טעונה יגיעת-פיענוח או הסתייעות בפירוש טוב. זה דין-הלשון. לא כן דין-ההסתכלות, כי תיאורי הנפשות מספרות-ה“מעשיות” – גברים ונשים עולי-רגל לקאנטרבורי, וכך הם מנעימים את דרכם הארוכה בצוותא – הם ריאליסטיים-לעילא.
פרדיטה מתאווה לפרחים. – מן המחזה “אגדת-החורף” (מערכה ד‘, מעמד ג’) לוויליאם שייקספיר (נולד 1564, מת 1616). דיס הוא אחד מכינויי האדס או פלוטון, האל הממונה על שאול, מעון-המתים: דיס הוא אחד מכינויי האַדס או פלוטון, האל הממונה על שאוֹל, מעון- המתים; “דיס” פירושו העשיר, כי ברשותו גם אוצרות המתכות היקרות ואבני-החן שבעומקי-האדמה. פרוסרפינה היא בת דימטר (קרס), אֵלת-הדגן. בהיות הילדה פרוסרפינה מלקטת בפרחי-שדה, ראתה פתאום נרקיס-ארגמן, מופלא בגדלו ושכרון-ריחו. משכה ועקרה הפרח על שרשו. נתרחב החור שבאדמה, וחרג משם דיס במרכבת-זהב, רתומה לסוסים שחורים. הוא חטף את הילדה, והסיע אותה בעל-כרחה להיות לו לאשה. בגלל צערה וכעסה של דימטר, נבלו כל היבוּלים, ויהי רעב בארץ. לבסוף, על-פי משפט-אֵלים, הושגה פשרה, שתהיה פרוסרפינה כך וכך ירחים בשנה עם בעלה בממלכתו, ויתר ירחי-השנה עם אמא שלה, דימטר. – יוּנוֹ היא אשת יוּפיטר (במיתוס היווני: הרה אשת זאוּס). קיתריאה – כינוי לוונוּס (אפרוֹדיטי), על-שם אי אחד, שבקירבתו נולדה מקצף-הים. פיבוס – אפַּולון, אֵל-השמש (בגירסה הרומאית).
בכי-טוב – מן הפואימה “פּיפּה עוברת” לרובּרט בראוּנינג (נולד 1812, מת 1889). פּיפּה היא נערה (ילדה כמעט) עובדת בבית-חרושת לאריגי-משי בעיר אַסוֹלוֹ, איטליה. היה זה בטרם נחקקו חוקים להגנת ילדים מניצול. מכל ימות-השנה ניתן לה רק יום-שבתון אחד – בראש- השנה הנוצרי. מבלה הילדה את היום הזה, אשר נולד בזהב וכולו יפה, בעוברה דרך רחובות-העיר, ובדמיונה עושה עצמה שותפת לחיי-האושר של בני-אצולה ונגידים במעונותיהם. לא כאשר מדמה הילדה בלבה, כן הוא. במפתח דרמטי, פותח לפנינו המשורר קירות ושערים, ונותן לנו להציץ פנימה בתוך ארמונות וחצרות-פאר. לא אושר שם, כי-אם קטטות, משטמה, בגידה, מזימות-רצח. זימרת-הילדה, כשהיא עוברת ושרה לתומה, חודרת בעד חלונות ושיחי-גדירות, ונוגעת במתקה אל לבות אנשים מסוכסכים ושוחרי-נקמות, מעוררת מצפּוּנים, וברגעי-הכרעה מונעת פשעים. והיא לא תדע.
אודה במאי. – הימנון זה לוויליאם וואטסון (נולד 1858, מת 1935), הגם שהוא חוגג את נישואי שמש-עם-הארץ אורח-מיתוס, מרמז על השקפה פאנטיאית. מגוֹ גלגלים – מתוך גלגלי הכוכבים. ומשמעות הפסוק הפאראדוכסאלי: כשאָנו סוכים את האדם בהשוואה לדומם וליצורים הנמוכים, שמהם עלה בדרך-האבולוציה הארוכה, הריהו מרוֹמם ונישׂא; כשאָנו סוכים אותו בהשוואה לספירת הרקיעיוֹת שמהן נאצל, הריהו נחוּת וירוּד.