מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שרה לוי תנאי

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

את שרה לוי תנאי פגשתי בבית דניאל בזכרון יעקב. היא ירדה מחדרה אל החורשה היא חורשת הארנים הנשקפת לעבר צפון ובידה כרך של מאסף הסופרים האחרון באותה עת. כשהוצגנו זו בפני זו על ידי מי מבין האורחים אמרה:

“מענין. הנה מאסף הסופרים בידי ובמקרה קראתי זה עתה את ספורך שנדפס שם”.

שתינו צחקנו לסמיכות פרשיות משונה זו, מקריות נפוצה בחיים אלא שבאמנות היתה נראית מלאכותית למדי.

שרה לוי תנאי באה אז ל“בית דניאל” עם להקת ענבל לנוח שם לתקופת הבראה קצרה. להמצא עם להקה זו בצוותא שבוע ימים ויותר עם מנהלתו, במאיתו והרוח החיה בו שרה לוי תנאי היתה בבחינת זכות מיוחדת. כי מדי יום ביומו הופיעו לפנינו, שרו ורקדו וכל אותו שבוע חיינו בעולם תימני מופלא זה. באשר ראינום לא על במה אלא בינינו ויכולנו לעקוב אחר כל תנועותיהם, סלסולי קולם וחינם מדי שעה בשעה ומדי יום ביומו.

אז עוד היתה ביניהם הרקדנית המחוננה והדמות הדקה רבת החן והנוי מרגלית עובד לפני שנישאה וירדה לארה"ב. היא בקטנותה, דקותה ומבנה גיווה העדין והמחוטב שבתה לב כל רואיה. אף שהיתה הפרימה בלרינה של הלהקה וכולה נצבת על דמותה הקטנה וקוסמת לא התנשאה והיתה כאחת מהם. וזאת בזכותה של שרה לוי תנאי שנהגה בכולם בשווה ובלא לבכר את האחת על האחרים.

מדי ערב בערבו לאחר פת ערבית היתה הלהקה מופיעה בפנינו. אם משום שלא רצו להגמל לשבוע ימים מהרגלי תנועה ושיר ואם משום ששמחו לשיר ולרקוד אף בפני באי בית ההבראה ועובדיו.

לעתות בוקר כשחברי הלהקה ירדו לימה של דור להתרחץ שם היתה שרה לוי תנאי מתבודדת בחדרה או יורדת עם ספר לחורשה לקרוא בו. על זיקתה לספרות ולספרות מקור בעיקר לא ידעתי לפני שפגשתיה. שמורגלים אנו שאין מרבים בקריאה בקהלינו אלא סופרים קוראים זה את זה ותו לא.

ולכן כה הופתעתי כשהיתה עמי באותו שבוע והיתה אומרת מה מחשבתה ומה דעתה על דבר מן הדברים שקראה. אף שאמרה שקראה סיפור שלי לא שאלתיה לדעתה שאין אני נוהגת כך אלא אם רוצה הקורא לומר דבר אומר. לא לפי בקשתי ולא לפי שאלתי.

כיוון שהיא ראתה שאני נבוכה מענין זה שמספרת לי שקוראה דווקא אותי שאלה רק אחת:

“זה מעשה שהיה?”

“לא”. השיבותי. אף שידעתי שלא היטבתי להשיב. שסיפור לעולם אינו מעשה שהיה ולעולם אינו מעשה שלא היה ובעיקר שלא יהיה. שאין לו ענין למציאות של ממש ולא למציאות של לא ממש. כשהכל משמש כאן בערבוביה גדולה של לא מכאן.

השיבותי באי רצון תשובה של השתמטות. והיא הבחינה בכך. כיוון שראתה במבוכתי שמעדיפה אני שלא לשוחח על ענין זה שלי ולא בעצמי ובאשר אני כותבת, עברה לשיחה על סופרים בכלל ועל ספרות. והורגש בה איזה חיפוש ואיזה גישוש אחר כל שנכתב ונאמר בכתב. שחיפשה לה אחיזה באיזו מציאות של אחרים ושל אף על פי כן מציאות של עצמה.

היום שאני יודעת שהיתה בבקשה מתמדת של חומר תיאטרלי, פולקלורי ומציאותי ישראלי לקוח ממקורות ואף על פי כן מתקבל על דעת צופה התיאטרון של עכשו, אני מבינה גישתה אז.

הוקסמתי מן הפשטות והכנות שבה היתה משוחחת בגילום המציאות של חיינו כאן בארץ על דרך הספרות.

“גם אני כותבת” אמרה לי בפשטות. “גם אני מחברת” המשיכה להסביר. אף כי היתה בבחינת מורה ומדריכה ללהקתה, במאית ומפעילה את כל הצעירים הנתונים לפקוחה ולהדרכתה נהגה עם עצמה פשטות ועניוות.

היא נשארה בזכרוני כאדם המחפש את האמת האמנותית חיפוש קדחתני למדי.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

הקוזקים של משיח

מאת נחום סוקולוב (פרוזה)

יודע אני אך אחד שהאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. הוא היה הרבי, שמספרים עליו, שהחזיק באורוותו סוס חגור ומוכן בכל רגע, והיה מפטמו בצימוקים ובשקדים, למען רכוב עליו לקראת המלך המשיח.

מדוע היתה אך האמונה ההיא אמונה שלמה, קוראי הפיקח? בוא ואלחש לך: בשביל שהרבי ההוא, “זכותו יגן עלינו”, היה מוציא מכיסו פרוטות או דינרים! דבר שאדם מוציא כסף בשבילו, אנו יכולים להאמין לו שהוא מאמין בו. אין אדם עשוי להוציא ממונו לריק.

ועוד אחת: כל עושה דבר זר כזה, חזקה שהבריות יצחקו עליו. הוא מקבל עליו גם את היסורין של בדחנות, שתתעלל בו – מכלל שהוא מאמין בדבר שהוא עושה!

איך שיהיה – הוא עושה דבר מה, ולוא גם יפטם סוס בצימוקים ובשקדים. הלא מגוחך הדבר – האין זאת? ואני אומר לכם: לתמימות ההיא אולי אנוד, אבל לא אתלוצץ בה, ואין צריך לומר שלא אכעס עליה.

ובבחינה ידועה, אחת היא לי מה אדם עושה. הרב מגריידיץ1, למשל, היה חושב, כי טוב לעשות הכנות להעמיד מזבח. הוא כתב וגם הדפיס ספר. הוא טרח, ובודאי הוציא גם סך מועט מכיסו, וגם קיבל על עצמו את הליצנות שהתלוצצו בו. הוא האמין!

יש ציונים שונים. היו “ציונים”, שסוסיהם היו מוכנים להם; היו “ציונים” של מזבח. כל מי שעושה דבר מה לפי דרכו, מוחזק שהיה מאמין.

סתם ביטוי שפתים, “לא לי ולא לך” – כמו שאומרים הבריות – רק אמירת איזה נוסח שגור בלי הנעת אצבע, איננה מוכיחה כלל שאדם מאמין באיזה דבר.

טרייטל החסיד, מכירי מאז, היה שמח תמיד כשהיה מגיע אל אני מאמין בביאת המשיח וכו'2. הוא הרגיש כי בעוד רגע יוכל לגמא את כוס יין שרף. כלתה התפילה!

זה הוא הטוב שבעיקרים – היה יובנַל החסידי ההוא אומר בשינונו הקוצקי.

פשוט כפשוטו – “משיח” היה לו: נוסח שאומרים בסוף התפילה, ולפעמים באמצעיתה.

כמה “טרייטילים” כאלה איכא בשוקא!

ואם הם באים אלינו בטענה, שאנו כופרים בביאת הגואל – בכל פינוק נפשנו ובכל רגש הנימוס ודרך הארץ שבנו, ישיאנו יצרנו לירוק בפניהם ואחרי רגע נשוב נינחם: אינם ראויים גם לירוק בפניהם!

קשה להגיד מה זאת: בערות, או עזות; או שגעון.

הוי רוח אפנו, משיח ה' – הבט נא אל הקוזקים שלך!


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.