מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נטה ממסילתו

מאת: יצחק ליבוש פרץ , תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: יידיש

נטה ממסילתו / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.


במרומים הזוהרים והשלוים, בין שורה אחת לחברתה, נשמעת אנחה מבין הכוכבים הקורנים קרני כסף וקרני זהב.

“מי זה נאנח שם, ילדים?” שואלת בקול מלא רחמים הלבנה השטה, ואינה מתעכבת, ואינה פונה לראות, מהיכן האנחה הגיעה.

“אני!” עונה מתחתיה כוכב ומתלהט אדום.

“מה לך, ילדי?”

“אמא, איני יכול עוד, לא אוכל לשאת עוד את הדבר הזה!”

“לעולם, לעולם – מתאונן בן-הכוכב – לעולם אותה הדרך, אותו הקו!”

"הישר ", מנחמת הלבנה.

"בין איזה נקודות?

"מהיכן ולהיכן?

“היכן ההתחלה, היכן הסוף להליכה נצחית זו? אפשר הולכים אנחנו מאַין אל אַין, מרע אל רע? להיכן מוליכה דרכנו? אַת יודעת זאת, אמא?”

הוא יודע”…

“ומפני מה אין הוא מגלה לנו את סודותיו? מפני מה אינו אומר, מה הוא מבקש מאתנו? מה אנחנו עושׂים?”

“אנו מאירים!”

"הזמר הישן, אנו מאירים בשביל אותם שהם למַטה ומתנחמים באורנו… אנו משמשים מורי-דרך בשביל אותם התועים בערבות או מפליגים בים… אבל אנחנו לעצמנו אנו? אנחנו מאירים, ונשמותינו אנו מעולפות, מעוטפות בצל… אחרים רואים לאורנו, ואנו עצמנו מונהגים ומורדפים כצאן עיורות! ואסור להעצר, אסור להתעכב לרגע ולהרהר: לשם מה? ולא להאיט את המהלך, ולא להחישו… דרך אחת ויחידה וקבועה לעולמים, זמן אחד ויחיד ומדוּד לעולמים, אסור לך להמתין עד שמישהו ישׂיג אותך, אסור לך למהר ולהשׂיג את מישהו! ולא לפנות לזולת בדרך!

"ותדיר, תדיר לבד – כל אחד יש לו דרכו שלו, וכל אחד בודד לעצמו במסלולו שלו…

“אלף אחים אומללים חוצים את מסילתך – שום אחד אינו מתקרב אליך, לשום אחד אינך יכול לומר שלום – שום אחד אינו שואל: מה מעשׂיך, אחי? שום אחד אינו מחייך אליך! אנו קרובים כל-כך וזרים כל-כך; והלבבות כואבים כל-כך מכמיהה! וכל אחד מרגיש עצמו מדוכדך כל-כך, מושפל כל-כך!”

"הרי אנחנו במרומים – מנחמת הלבנה – אותם שהם למטה מתקנאים בנו "…

“השוטים הללו! הם, שנפגשים זה עם זה ומתחבקים, ומתנשקים ומנחמים זה את זה, וחיים חיים קצרים כל-כך – הם מתקנאים בנו! בנו, הבודדים, המיותמים, החיים עולמית, או כמעט עולמית!”

“ראה” – מרמזים שם כלפי-מעלה באצבע – “כוכבון נשתפך בזהב”… ואין הם יודעים, שכך משתפכת מרוב געגועים הנשמה…

“שירה אומרים הם, הכוכבים, כוכבי-אור המאושרים”, ואין עולה כלל בדעתם, שבין “הללויה” ל“הללויה” בוכים כאן, מתעטפים מכמיהה"…

“שתוק, ילדי, שומעים – – לך בדרכך הישרה…”

“אינני יכול עוד!”

“ילדי! רצונו שלו הכרח הוא שיעשׂה! כוכבון שהוא זז ויוצא ממסלולו, דינו להיות מושלך”…

“להיכן, אמא? אל אותם שם למטה?”

“לא, ילד: עמוק יותר!… ושם מענישים… מענישים עולמית… מי שברא עולמות, הוא הוא שברא את העונש! נורא הוא בודאי העונש: קשה מאד ידו! אלפים-אלפים ילדים מאבּדת אני כך, ואף אחד מהם לא חזר, שיסַפּר לפחות מהנעשׂה שם… מה יסורים סובלים שם; והרי גדולים הם בוַדאי היסורים; קשה וכבדה ידו. ואנחה משם אינה עולה ומגעת; בחשכה הכול נחנק! וקרן-אור מן החוטאים הנענשים אינה עולה ומגעת, – מושלכים למַטה, בעודם נופלים – כבר הם כבים בחלל!”

“לא, אמא! לרדת למַטה רוצה אני! לסבול עולמית, אך לדעת כי אלה הם היסורים שאני עצמי נטלתי עלי! יסורי שלי, רצוני שלי נעשׂה”…

כזהב רותח מתלקח הכוכבון, ויוצא מתוך המסלול, ובמהירות הבזק הוא מושלך כלפי-מַטה, ובנפלו הוא דועך וכָבה בעודו בחלל, והלבנה נאנחת ושטה הלאה; אסור אפילו לפנות ולהציץ…

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ (מחבר)
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. אמנון ותמר (מחזות)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

רשימות ביבליוגרפיות

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

העצבות של דוד שמעונוביץ היא קשה, כבדה, מרה, מחניקה, למרות הרכבותיה העשירות; לא כן התוגה העדינה והבלתי-כבירה של יעקב פיכמאן.

אמנם, “יש ימים בקיץ”, שגם הוא יודע מ“שעמום, שיש בו ממרירות הנצח ויגונו, כמו קצה הבריאה בהוית-שממון וקובל בדממה היקום על אי-אונו”1, אך בכלל תוגתו שקופה היא, רכה, מתוקה. ההתרשמות הדקה מעלה בפני המשורר איזה נוגה מיוחד, איזה קסם של כהונה-במקדש – במקדש, שאמנם “אלו הצעיר, הלבן” של המשורר עם “תוגת האור בעינים הטהורות” עזבו זה כמה…

נדמה: העירה עזובה זה כמה,

ואני רק נשארתי עם עצמי לבדי;

ואם צר לו לעולם על דבר-מה כמוני,

עם עצבו הקר לא ישתפך עצבוני…

בתוגתה של שירת פיכמאן יש תמיד אותו היופי של “אודם השקיעה הנבלע בלהביו וצבעיו בגלי-השיש הקרים עם ערב-החורף הכחול ודומם היורד על עולם עם אדו ושלומו”. וזה הדבר, שמכל אלה “גלי-השיש הקרים” עולה, מאידך גיסא, איזו חמימות נפשית עצורה בכל עוז. עם עצבם הקר של גלי-השיש לא ישתפך עצבונו של המשורר…

בשירי שמעונוביץ אנו רואים את רעד-הלב. לא כן אצל פיכמאן. מלבד ששיריו של זה מחוטבים תמיד חטוב מעולה בבנינם, אין להם, בכלל, על פי סגנונם המיוחד, אלא בשביל זה הרגיל לקרוא שיר אחד הרבה-הרבה פעמים. רק בעשות הקורא כך, תתגלה לטעמו כל מתיקותם של הגבעולים האלה. כל השקט, החגיגה, העצב והאושר העליון שבהם…


  1. ftn2  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.