לזכר שמו, היקר לכל רוסיה, של ניקולאי מיכאלוביץ' קאראמזין, מוקדשת מלאכת־ספרות זו, אשר רוחו נאצלה עליה, ביראת־כבוד ורחשי־תודה מאת אלכסנדר פּושקין.

 

ארמון הקרמלין שנת 1598, 20 בפברואר    🔗

הנסיכים שׁוּיְסְקִי, ווֹרוֹטִינְסְקִי.

וורוטינסקי.

מִשְׁמַר הָעִיר הִפְקִידוּ בְּיָדֵינוּ.

אַךְ, כִּמְדֻמֶּה, אֵין נֶפֶשׁ לְשָׁמְרָהּ:

מוֹסְקְבָה רֵיקָה; אַחַר הַפַּטְרִיאַרְךְ

הָעָם כֻּלּוֹ אֶל הַמִּנְזָר הָלָכוּ.

מַה דַּעְתְּךָ, מַה סּוֹף הַבֶּהָלָה?

שויסקי.

מַה סּוֹף? לֹא יִפָּלֵא לְשַׁעֲרוֹ:

הָעָם עוֹד יִתְיַפְּחוּ מְעַט, יֵילִילוּ,

בּוֹרִיס עוֹד יְעַוֶּה מְעַט פָּנָיו

עֲוִית שִׁכּוֹר אֶל נֹכַח כּוֹס הַיַּיִן,

וְסוֹף־דָּבָר יֵאוֹת בְּשֵׁפֶל־רוּחַ

לִטּוֹל הָעֲטָרָה בְּרָב חַסְדּוֹ.

וְאָז – אוֹ־אָז יוֹסִיף לִשְׁלוֹט עָלֵינוּ

כְּבַתְּחִלָּה.

וורוטינסקי.

אוּלָם זֶה חֹדֶשׁ לוֹ

שֶׁהוּא יוֹשֵׁב מִנְזָר עִם אֲחוֹתוֹ

וּכְמוֹ פָּרַשׁ מֵהֲוָיוֹת עוֹלָם.

לֹא פַּטְרִיאַרְךְ, לֹא פַּרְתְּמֵי הַדּוּמָא

עֲדֶנָּה לֹא צָלְחוּ לַהֲנִיעוֹ;

הוּא לֹא יִשְׁעֶה אֶל שִׁדּוּלֵי הַבֶּכִי,

לֹא אֶל תַּחְנוּן, לֹא אֶל שַׁוְעַת מוֹסְקְבָה,

לֹא אֶל קוֹלָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה,

לַשָּׁוְא בַּאֲחוֹתוֹ הַפְצֵר הִפְצִירוּ,

כִּי תְצַוֶּה בְּרָכָה לְמַלְכוּת;

הַקֵּיסָרִית בִּשְׁכוֹל נְזִירוּתָהּ,

גַּם הִיא קָשְׁתָה, גַּם הִיא לִבָּהּ הִכְבִּידָה.

וַדַּאי בּוֹרִיס נָטַע בָּהּ רוּחַ זוֹ;

וְאִם אָמְנָם הָיוּ לוֹ לַשַּׁלִּיט

לְטֹרַח דַּאֲגוֹת הַמַּמְלָכָה,

וְלֹא יֵשֵׁב עַל כֵּס שַׁכּוּל מִמֶּלֶךְ?

מַה אָז תֹּאמַר?

שויסקי.

אֹמַר, כִּי אַךְ לַשָּׁוְא

נִשְׁפַּךְ דָּמוֹ שֶׁל יֶלֶד וּבֶן־מֶלֶךְ;

וְכִי אִם כֵּן, לוּא חַי הַיּוֹם דִּימִיטְרִי.

וורוטינסקי.

זָדוֹן אָיֹם! אַךְ הֶרֶף, הַאֻמְנָם

בּוֹרִיס רָצַח הַנַּעַר?

שויסקי.

אֶלָּא מִי?

מִי אֶל־חִנָּם שִׁחֵד אֶת צֶ’פְּצ’וּגוֹב?

מִי בְּהַסְתֵּר שָׁלַח אֶת בִּיטְיָגוֹבְסְקִי

עִם בְּנוֹ וְעִם קָצָ’לוֹב? אָז שֻׁגַּרְתִּי

לְאוּגְלִיץ', לְחַקֵּר בִּמְקוֹם הָרֶצַח:

בְּעוֹד נוֹדְעוּ הָעֲקֵבוֹת הִגַּעְתִּי;

הָעִיר כֻּלָּהּ הָיְתָה עֵדוּת לָרֶשַׁע;

כָּל בְּנֵי־הָעִיר הֵעִידוּ פֶּה אֶחָד;

וּבְנִיד־שְׂפָתַיִם, בְּשׁוּבִי, יָכֹלְתִּי

הוֹקִיעַ אֶת הַזֵּד הַמִּסְתַּתֵּר.

וורוטינסקי.

וְלָמָּה לֹא עָשִׂיתָ בּוֹ כָּלָּה?

שויסקי.

אוֹתָהּ שָׁעָה, אוֹדֶה נָא, הֱבִיכוּנִי

שִׁקְטוֹ וְעֹז־מִצְחוֹ שֶׁלֹּא פִּלַּלְתִּי;

לְתוֹךְ עֵינַי הִבִּיט כְּחַף מִפֶּשַׁע:

חָקַר, דָּרַשׁ לְדִקְדוּקֵי־פְּרָטִים –

וְאֶת דִּבְרֵי־הַבֶּלַע שֶׁלְּחָשַׁנִי

חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי בְּפָנָיו.

וורוטינסקי.

חָשׁוּד הוּא, הַנָּסִיךְ.

שויסקי.

אַךְ מָה יָכֹלְתִּי?

גַּלּוֹת זֹאת לְפֵיאוֹדוֹר? אַךְ הַמֶּלֶךְ,

הֲלֹא עֵינָיו הָיוּ עֵינֵי בּוֹרִיס,

הֲלֹא אָזְנָיו הָיוּ אָזְנֵי בּוֹרִיס;

וְלוּא דְבָרַי נָטַעְתִּי בְּלִבּוֹ,

וַעֲקָרָם בּוֹרִיס כְּהֶרֶף־עָיִן

כִּי אָז אֶל בֵּית־הַסֹּהַר הִשְׁלִיכוּנִי,

וּלְעֵת מְצוֹא, כְּאֶת אֲחִי־אָבִי,

בְּבוֹר־הַכֶּלֶא חֶרֶשׁ חֲנָקוּנִי.

לֹא אֶתְפָּאֵר, אַךְ אִם יָבוֹא עָלַי,

כָּל הַשְּׁפָטִים, וַדַּאי, לֹא יַפְחִידוּנִי;

אֵינִי מוּג־לֵב, אַךְ גַּם שׁוֹטֶה אֵינֶנִּי,

לִתְלוֹת חִנָּם קוֹלָר עַל צַוָּארִי.

וורוטינסקי.

חָמָס אָיֹם! שְׁמָעֵנִי, אֶל נָכוֹן,

הַנֹחַם מְיַסֵּר אֶת הָרָשָׁע:

וַדַּאי דָמוֹ שֶׁל יֶלֶד חַף־מִפֶּשַׁע

יִמְנַע רַגְלוֹ מִדְּרוֹךְ עַל כֵּס־מַלְכוּת.

שויסקי.

יַבְלִיג עַל כָּךְ; בּוֹרִיס לֹא רַךְ־לֵבָב הוּא!

כָּבוֹד גְּדוֹל הוּא לָנוּ, לְרוּסִיָה!

בֶּן־עֲבָדִים, טָטָר, חֲתַן מַלְיוּטָה,

חֲתַן תַּלְיָן, אַף בְּנַפְשׁוֹ תַלְיָן,

יִשָּׂא אֵפוֹד וְנֵזֶר מוֹנוֹמָךְ…

וורוטינסקי.

אָכֵן, שָׁפָל יַחְשׂוֹ מִיַּחֲשֵׂנוּ.

שויסקי.

נִדְמֶה, כִּי כֵן.

וורוטינסקי.

הֵן שׁוּיְסְקִי, ווֹרוֹטִינְסְקִי…

הֲכִי קְטַנָּה הִיא, נְסִיכִים מִבֶּטֶן.

שויסקי.

מִבֶּטֶן, וּמִזֶּרַע מֶלֶךְ רְיוּרִיק.

וורוטינסקי.

שְׁמָעֵנִי, הַנָּסִיךְ, הֵן מִשְׁפָּטֵנוּ

לָרֶשֶׁת אֶת פֵיאוֹדוֹר.

שויסקי.

כֵּן, יוֹתֵר מִגּוֹדוּנוֹב.

וורוטינסקי.

אֱמֶת־נָכוֹן!

שויסקי.

וּבְכֵן?

אִם לֹא יֶחְדַּל בּוֹרִיס אֶת נְכָלָיו

נָסִיתָה־נָא הָעָם בְּתַחְבּוּלוֹת,

אֲשֶׁר יִפְנוּ עָרְפָּם לְגוֹדוּנוֹב;

הֵן רַבּוּ נְסִיכִים מִשֶּׁלָּהֶם,

אֶחָד מֵאֵלֶּה יִבְחֲרוּ לְמֶלֶךְ.

וורוטינסקי.

לֹא מְתֵי־מְעַט אֲנַחְנוּ, בְּנֵי וַרְיָג,

אֲבָל יִכְבַּד רִיבֵנוּ עִם בּוֹרִיס;

לֹא עוֹד יִרְאֶה עַמֵּנוּ בָּנוּ חֹטֶר

מִגֶּזַע שַׁלִּיטָיו הַגִּבּוֹרִים.

הֲלֹא מִכְּבָר הִשּׁוּנוּ נַחְלוֹתֵינוּ,

עַבְדֵי־מְלָכִים הָיִינוּ מִשֶּׁכְּבָר,

וְהוּא הִשְׂכִּיל בְּאַהֲבָה וָפַחַד

וְרֹב תְּהִלָּה לִלְכּוֹד אֶת לֵב הָעָם.

שויסקי.

משקיף בחלון.

אַמִּיץ הוּא, וְלֹא עוֹד – וְאָנוּ… שׁוּרָה:

הָעָם נָפוֹץ וְשָׁב עַל עִקְּבוֹתָיו.

נָחוּשׁ, נִרְאֶה, אוּלַי נָפַל דָּבָר.

 

הכּכּר האדוּמה    🔗

העם

פלוני.

הִכְבִּיד לִבּוֹ! גֵּרַשׁ מֵעַל פָּנָיו

הַהֶגְמוֹנִים, הַפַּטְרִיאַרְךְ וְהַבּוֹיָרִים.

לַשָּׁוְא נָפְלוּ אַפַּיִם לְרַגְלָיו;

זִיווֹ שֶׁל כֵּס־הַמֶּלֶךְ יַבְהִילֵהוּ.

אלמוֹני.

הָהּ, אֵל עֶלְיוֹן, וּמִי יִשְׁלוֹט עָלֵינוּ?

וַי לָנוּ!

פלמוני.

אַךְ הִנֵּה טַפְסַר־הָרֹאשׁ

יוֹצֵא אֶת דְּבַר הַדּוּמָא לְבַשְּׂרֵנוּ.

העם.

הַחְרֵשׁ! הַחְרֵשׁ! דּוֹבֵר טַפְסַר הַדּוּמָא;

הָס – שִׁמְעוּ־נָא!

שׁצ’לקלוֹב.

(מעל מעלות־הכבוד.)

הֻסְכֵּם בְּסוֹד הַכְּנֶסֶת

לָאַחְרוֹנָה כֹּחָהּ שֶׁל בַּקָּשָׁה

נַסּוֹת אֶל מַר־נַפְשׁוֹ שֶׁל הַשַּׁלִּיט.

מָחָר יָשׁוּב קְדֻשַּׁת הַפַּטְרִיאַרְךְ,

אַחַר טַכְּסוֹ תְּפִלַּת־צִבּוּר בַּקְּרֶמְל,

לָצֵאת בַּסָּךְ, בְּצֵל דִּגְלֵי־הַקֹּדֶשׁ,

עִם אִיקוֹנִין שֶׁל דּוֹן וְשֶׁל וְלַדִּימִיר,

וְסִנְקְלִיטִין עִמּוֹ וְהַבּוֹיָרִים,

וּקְהַל הָאֲצִילִים וְהַבְּחִירִים,

וְכָל הֲמוֹן מוֹסְקְבָה הַפְּרָבוֹסְלָבִים.

יַחְדָּו נָשׁוּב נַפְצִירָה בַּמַּלְכָּה,

אֲשֶׁר תָּחוּס עַל מוֹסְקְבָה הַיְתוֹמָה

לָתֵת בְּרָכָה לְנֵזֶר לְבּוֹרִיס.

אִישׁ לְבֵיתוֹ, בְּשֵׁם הָאֱלֹהִים,

הִתְפַּלְּלוּ, וְתַעַל לַמְּרוֹמִים

תְּפִלַּת הַפְּרָבוֹסְלָבִים הַשּׁוֹקֶדֶת.

(העם נפוצים והולכים.)

 

שׂדה־הבּתוּלה.    🔗

מנזר־הבּתוּלה החדשׁ.

(העם.)

פלוני.

עַתָּה פָּנוּ אֶל צֶלַע הַמַּלְכָּה,

הָלְכוּ לְשָׁם בּוֹרִיס, הַפַּטְרִיאַרְךְ

וּקְהַל בּוֹיָרִים.

אלמוני.

מֶה חָדָשׁ?

פלמוני.

עֲדֶנָּה

יַקְשֶׁה עָרְפּוֹ; אַךְ לֹא אָפְסָה תִקְוָה.

אשה

(עם ילדה.)

גּוּגוּ! אַל תֵּבְךְּ, אַל תֵּבְךְּ; הַדֹּב, הַדֹּב

יִקָּחֲךָ! גּוּגוּ! גּוּגוּ! אַל תֵּבְךְּ!

פלוני.

אוּלַי נִפְרוֹץ לִפְנִים מִן הַגָּדֵר?

אלמוני.

חָלִילָה! רַב הַדְּחָק גַּם בַּשָּׂדֶה,

לֹא שָׁם בִּלְבַד. מַה פֶּלֶא? כָּל מוֹסְקְבָה

נִדְחֶקֶת פֹּה; הַבֵּט: גָּדֵר, גַּגּוֹת,

כָּל יְצִיעוֹת מִגְדַּל־הַפַּעֲמוֹן,

כִּפּוֹת הַכְּנֵסִיָּה, אַף הַצְּלָבִים,

כֻּסּוּ הֲמוֹן אָדָם.

ראשון.

מַרְהִיב עֵינַיִם!

פלוני.

מַה קּוֹל הָרַעַשׁ?

אלמוני.

שְׁמַע־נָא! מָה הָרַעַשׁ?

הָעָם בּוֹכִים, כּוֹרְעִים כִּדְכִי גַּלִּים,

שְׂדֵרוֹת, שְׂדֵרוֹת… וְעוֹד… וְעוֹד…. נוּ' אָחָא,

תּוֹרֵנוּ בָּא; מַהֵר! כָּרֹעַ בֶּרֶךְ!

העם

(על ברכיהם.) קול בכי ויללה.

הָהּ, חוּסָה נָא, אָבִינוּ, מְלוֹךְ עָלֵינוּ!

הֱיֵה נָא אָב וָמֶלֶךְ!

פלוני.

(חרש.)

מָה הַבֶּכִי?

אלמוני.

אֵיכָה נֵדַע? יוֹדְעִים זֹאת הַבּוֹיָרִים,

מָה אָנוּ!

אשה

וילד בזרועותיה.

וְעַכְשָׁו, כִּי עֵת לִבְכּוֹת,

מַחְרִישׁ הוּא. אוֹי לְךָ! הִנֵּה הַדֹּב!

בְּכֵה, בֵּן שׁוֹבָב!

משליכתו ארצה. (הילד מיבב.)

אָכֵן!

פלוני.

הַכֹּל בּוֹכִים,

גַּם אָנוּ נֵבְךְּ.

אלמוני.

אוֹנֵסְנִי אֶת עַצְמִי,

וְאֵין דִּמְעָה.

ראשון.

גַּם לִי. הֲיֵשׁ בָּצָל?

נָשׁוּף עֵינַיִם.

שני.

לֹא, אֶמְרַח בְּרֹק.

וּמַה זֶּה שָׁמָּה עוֹד?

ראשון.

מִי יֵדָעֵם?

העם.

הַכֶּתֶר לוֹ! הוּא מֶלֶךְ! הוּא נֵאוֹת!

בּוֹרִיס מַלְכֵּנוּ הוּא! יְחִי בּוֹרִיס!

 

ארמון הקּרמלין    🔗

(בוריס, הפטריארךְ, הבוירים.)

בוריס.

אַתָּה, הַפַּטְרִיאַרְךְ, אַתֶּם, כָּל הַבּוֹיָרִים,

לִבִּי לְעֵינֵיכֶם כַּסֵּפֶר הַפָּתוּחַ:

אַתֶּם עֵדַי, כִּי בְּעַנְוָה וָפַחַד

אֲנִי נוֹטֵל אֶת עֹצֶר הַשִּׁלְטוֹן.

עַד מָה כָּבְדָה מִמֶּנִּי מִשְׁמַרְתִּי!

אֲנִי יוֹרֵשׁ אֶת חֹסֶן הַיּוֹהַנִים –

יוֹרֵשׁ גַּם אֶת מַלְכֵּנוּ־הַמַּלְאָךְ!..

אֲהָהּ, צַדִּיק! אָבִי בְּהוֹד־מַלְכוּת!

הַשְׁקֵף מֵרֹם עַל דֶּמַע עֲבָדֶיךָ

וְאָנָּא שְׁלַח לָאִישׁ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

אֲשֶׁר קַרְנוֹ רוֹמַמְתָּ לְהַפְלִיא,

אֶת בִּרְכָתְךָ־בַּקֹּדֶשׁ לְמִמְשָׁל:

אֲשֶׁר אֶנְהַג עַמִּי לְתִפְאָרָה,

אֶלְבַּשׁ צְדָקָה וַחֲסָדִים כָּמוֹךָ.

מִכֶּם, בּוֹיָרִים, אֲיַחֵל לְעֵזֶר.

עִבְדוּנִי נָא כְּעָבְדְּכֶם אוֹתוֹ,

עֵת כִּי בַּעֲמַלְכֶם לָקַחְתִּי חֶבֶל,

בְּטֶרֶם אֶבָּחֵר בִּרְצוֹן הָעָם.

הבוירים.

לֹא נְחַלֵּל שְׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ.

בוריס.

עַתָּה נֵלֵךְ, נִשְׁתַּחוּ לְקִבְרוֹת

מַלְכֵי רוּסִיָה, מְנוּחָתָם כָּבוֹד,

אַחַר נִקְרָא עַמֵּנוּ לְמִשְׁתֶּה

מִשּׁוֹעַ וְעַד רָשׁ עִוּר־עֵינַיִם;

וְכָל דִּכְפִין, כָּל הַבָּאִים בְּרוּכִים.

יוצא, ואחריו הבוירים.

וורוטינסקי.

עוצר בשויסקי.

מֵרֹאשׁ חָזִיתָ.

שויסקי.

מָה?

וורוטינסקי.

פֹּה, תְּמוֹל־שִׁלְשׁוֹם,

הֲלֹא תִּזְכּוֹר?

שויסקי.

לֹא, לֹא אֶזְכּוֹר דָּבָר.

וורוטינסקי.

בִּנְסוֹעַ הֶהָמוֹן לִשְׂדֵה־בְּתוּלָה,

אָמַרְתָּ לִי…

שויסקי.

לֹא עֵת לִזְכּוֹר הִיא זוֹ,

וַעֲצָתִי לִשְׁכּוֹחַ לְעִתִּים.

אַגַּב, בִּלְזוּת־שְׂפָתַי לְמַרְאִית־עָיִן

לִבְחוֹן אֶת כִּלְיוֹתֶיךָ אָז אָמַרְתִּי,

סִתְרֵי לִבְּךָ לָדַעַת עַל בֻּרְיָם;

אַךְ כְּבָר הָעָם מֵרִיעַ אֶל הַמֶּלֶךְ –

אִם אֵעָדֵר, יַשְׁגִּיחוּ בַּדָּבָר –

אֵלֵךְ אַחְרָיו.

וורוטינסקי.

הוֹ חֶצְרוֹנִי עָרוּם!

לילה. צלע בּמנזר הצ’ודובי

שנת 1603

אבא פימן, גריגורי הרדום בשינה.

פימן.

כותב לאור הלמפדוס.

עוֹד פָּרָשָׁה אַחַת וְאַחְרוֹנָה לִי –

וְסֵפֶר־הָעִתִּים הִנֵּה נֶחְתַּם,

הִשְׁלַמְתִּי חֹק, שֶׁשָּׂם עָלַי אֱלֹהַּ,

עָלַי, עֲמוּס־הַחֵטְא, לֹא לְחִנָּם

צוֹפֶה לְרֹב שָׁנִים הָאֵל קָנַנִי

וַיַּשְׂכִּילֵנִי מְלֶאכֶת הַסּוֹפְרִים;

בְּיוֹם מִן הַיָּמִים נָזִיר מַתְמִיד

יִמְצָא אֶת עֲמָלִי עֲלוּם־הַשֵּׁם,

כָּמוֹנִי יַעֲלֶה אֶת הַלַּמְפָּדוֹס,

יִנְעַר מִן הַגְּוִילִים אֲבַק דּוֹרוֹת

וְיַעְתִּיק מֵהֶם דִּבְרֵי אֱמֶת, –

אָז יִלְמְדוּ נִינֵי הַפְּרָבוֹסְלָבִים

קוֹרוֹת עָבָר בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵימוֹ,

אֶת מַלְכֵיהֶם הָאַדִּירִים יִזְכּוֹרוּ

עַל פָּעֳלָם, חַסְדָּם וְתִפְאַרְתָּם –

וְעַל חֶטְאָם, עַל פָּעֳלֵי־הָאָוֶן

בָּעֲנָוָה יַעְתִּירוּ לַמּוֹשִׁיעַ.

לְעֵת זִקְנָה הִנֵּה אֶחְיֶה שֵׁנִית,

יְמוֹת־עָבָר אֶל מוּל פָּנַי יַחְלוֹפוּ –

הֲכִי מִכְּבָר כִּבְדֵי עֲלִילִיָּה

כְּיָם גָּדוֹל הָמוּ עָלַי בְּסָעַר?

עַתָּה הִנֵּה יִשְׁלוּ, גַּם יֵאָלֵמוּ;

פָּנִים־מִסְפָּר בְּזִכְרוֹנִי צָפַנְתִּי,

מִלִּים־מִסְפָּר יַגִּיעוּ עַד אָזְנַי,

הַשְּׁאָר אָבַד זִכְרָם, וְלֹא יָשׁוּבוּ…

אַךְ יוֹם קָרוֹב, דּוֹעֶכֶת הַלַּמְפָּדָה –

עוֹד פָּרָשָׁה אַחַת וְאַחְרוֹנָה לִי.

כותב.

גריגורי.

מקיץ. שׁוּב הַחֲלוֹם! אֵיכָכָה? בַּשְּׁלִישִׁית!

חֲלוֹם אָרוּר!… וְעוֹד לְאוֹר לַמְפָּדוֹס

יוֹשֵׁב הַסָּב, כּוֹתֵב – וְכָל הַלַּיְלָה

וַדַּאי הִדִּיד שֵׁנָה מֵעַפְעַפָּיו.

עַד מָה אָהַבְתִּי אֶת שַׁלְוַת מַרְאֵהוּ,

לְעֵת כָּתְבוֹ בְּסֵפֶר עִתּוֹתָיו,

בְּצֹל רוּחוֹ בִּיְמוֹת עָבָר; רַבּוֹת

בִּקַּשְׁתִּי לְשַׁעֵר, עַל מָה כּוֹתֵב הוּא?

עַל מַחְשַׁכֵּי מֶמְשֶׁלֶת הַטָּטָרִים?

עַל אַכְזְרוּת הַטֶּבַח שֶׁל יוֹהַן?

עַל סַעֲרוֹת עֲצֶרֶת נוֹבְגּוֹרוֹד?

אוֹ עַל תְּהִלַּת מוֹלֶדֶת? אַךְ לַשָּׁוְא.

לֹא רוּם מִצְחוֹ, לֹא מַבָּטֵי עֵינָיו

אֶת מַצְפּוּנֵי לִבּוֹ לֹא יְחַשֵּׂפוּ;

עַנְוָה וָהוֹד יֹאמְרוּ פָּנָיו תָּמִיד.

כָּךְ הַסּוֹפֵר שֶׁשָּׂב בָּעַרְכָּאוֹת,

צוֹפֶה שָׁלֵו צַדִּיק וְגַם רָשָׁע,

לְטוֹב וָרָע יַקְשִׁיב בְּשִׁוְיוֹן־רוּחַ,

וְאֵין חֶמְלָה וְרֹגֶז לְפָנָיו.

פימן.

הַהֲקִיצוֹתָ, בְּנִי?

גריגורי.

בָּרְכַנִי נָא,

הוֹ אָב צַדִּיק.

פימן

יָשִׂים לְךָ בְּרָכָה

אֱלוֹהַּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

גריגורי.

כָּתַבְתָּ כָּל הָעֵת וְלֹא נִרְדַּמְתָּ,

וּמְנוּחָתִי חֲלוֹם־חֶזְיוֹן שָׂטָן

הֶחְרִיד, וַעֲכָרַנִי הַמַּשְׁחִית.

בַּחֲלוֹמִי, וּבְגֶרֶם־מַעֲלוֹת

אֲנִי עוֹלֶה אֶל רֹאשׁ־מִגְדָּל; מִמַּעַל

רָאִיתִי אֶת מוֹסְקְבָה כִּרְאוֹת כַּוֶּרֶת;

לְמַטָּה, בַּכִּכָּר, רָגַשׁ הָעָם

וּלְעֻמָּתִי הִצְבִּיעַ וְצָחַק;

הַבֹּשֶׁת וְהַפַּחַד אֲחָזוּנִי –

וּבְצָלְלִי לְמַטָּה, הֲקִיצוֹתִי…

שָׁלשׁ מוֹנִים רָאִיתִי הַחֲלוֹם.

לֹא פֶּלֶא הוּא?

פימן.

דַּם עֲלוּמִים יֶחְמָר;

עֲשֵׂה תְשׁוּבָה בְּצוֹם וּבִתְפִלָּה,

וְקַלּוּ הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר יַרְאוּךָ

בַּחֲלוֹמְךָ. גַּם עָתָּה – כִּי יִקְרֵנִי

וְתַשׁ כֹּחִי בְּאֹנֶס הַתְּנוּמוֹת,

וְלֹא אַרְבֶּה תְפִלָּה לִקְרַאת הַלַּיְלָה –

לֹא־זָךְ וְלֹא־שָׁלֵו חֲלוֹם־זְקוּנָי,

בַּחֲלוֹמִי – מִרְזַח מִשְּׁתֵּי־הַיַּיִן,

אוֹ מַחֲנֵה־צָבָא, אוֹ נַפְתּוּלֵי־קְרָבוֹת,

הַבְלֵי־שַׁעֲשׁוּעֵי הָעֲלוּמִים!

גריגורי.

מָה רַבּוּ הַשְּׂמָחוֹת בַּעֲלוּמֶיךָ!

עַל מָעוּזֵי קָזָן אַתָּה לָחַמְתָּ,

וַתַּךְ עִם שׁוּיְסְקִי חֵיל הַלִּיטָאִים,

חֲצַר יוֹהַן וְתִפְאַרְתּוֹ רָאִיתָ!

אַשְׁרֶיךָ! וַאֲנִי עוֹדֶנִּי נַעַר,

פָּרוּשׁ עָלוּב נוֹדֵד בַּמִּנְזָרִים!

מַדּוּעַ לֹא אָשִׂישׂ אֶל קְרָב גַּם אָנִי

וְלֹא אֶשְׂמַח בְּמִשְׁתְּאוֹת מְלָכִים?

כָּמוֹךָ, גַּם אֲנִי, לְעֵת זִקְנוּת

הַבְלֵי־עוֹלָם הֲלֹא אוּכַל לִזְנוֹחַ,

לִנְדוֹר לָאֵל אֶת נֵדֶר הַפְּרִישׁוּת

וּבְסֵתֶר הַמִּנְזָר לִמְצוֹא מָנוֹחַ.

פימן.

אַל תִּתְלוֹנֵן, אָחִי, כִּי כֹה הִקְדַּמְתָּ

לִנְטוֹשׁ עוֹלַם הַחֵטְא, וְלֹא הִרְבָּה

הָאֵל לְנַסּוֹתְךָ. עַל דִּבְרָתִי:

יִשְׁבּוּנוּ מֵרָחוֹק תְּהִלָּה וָהוֹד

וְאַהֲבַת נָשִׁים רַבַּת־הַכַּחַשׁ.

אָרְכוּ יָמַי, אַף נְעִימוֹת שָׂבַעְתִּי;

אַךְ לֹא יָדַעְתִּי אֹשֶׁר עַד הַיּוֹם

בּוֹ אֶל מִנְזָר נָחַנִי אֱלֹהָי.

תַּן, בְּנִי, לִבְּךָ אֶל עֹז מַלְכֵי הָאָרֶץ.

מִי רָם מֵהֶם? אַךְ אֱלֹהִים. וּמִי

יָקוּם בָּהֶם? לֹא אִישׁ. וּרְאֵה: רַבּוֹת

כָּבְדָה מֵהֶם עֲטֶרֶת הַזָּהָב,

וְהֵמָּה הֱמִירוּהָ בְּבַרְדָּס.

הַצַּאר יוֹהַן בִּקֵּשׁ שַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ

בִּכְעֵין עֻלָּם שֶׁל נְזִירִים בַּקֹּדֶשׁ.

דְּבִירוֹ, עַל יְדִידָיו רָמֵי־הַלֵּב,

הָיָה לוֹבֵשׁ מַרְאֶה שֶׁל בֵּית־מִנְזָר:

חֵיל הַכְּרֵתִים חוֹבְשֵׁי כִּפּוֹת וָשַׂק

הוֹפִיעוּ כִּנְזִירִים בְּהַכְנָעָה,

וְצַאר אָיֹם – כְּאַב־מִנְזָר שְׁפַל־בֶּרֶךְ.

רָאִיתִי כָּאן – פֹּה, בַּצֵּלָע הַזֹּאת

(שָׁכַן בָּהּ אָז קִירִיל, אִישׁ־מַכְאוֹבוֹת,

צַדִּיק תָּמִים. אֲזַי חַנַּנִי אֵל

וָאָבֶן גַּם אֲנִי, כִּי אַךְ מֵאֶפַע

הַבְלֵי עוֹלָם), רָאִיתִי פֹּה הַצַּאר

שְׂבַע רֹגֶז וְעָיֵף לַהֲרֵגָה.

הוֹגֶה דוּמָם יָשַׁב כָּאן הָאָיֹם,

עָמַדְנוּ לְפָנָיו בְּלִי נִיד וָנִיעַ,

וְהוּא שׂוֹחַח עִמָּנוּ בְּהַשְׁקֵט,

וְכֹה אָמַר לָאָב וְלָאַחִים:

"שִׁמְעוּ, אָבוֹת, יָבוֹא הַיּוֹם קִוִּיתִי,

פֹּה אֶתַצֵּב צָמֵא לְמוֹשָׁעוֹת.

הוֹ נִיקוֹדִים, הוֹ סֶרְגִי, הוֹ קִירִיל,

כֻּלְּכֶם שִׁמְעוּ נִדְרִי בִּכְלוֹת־הַנֶּפֶשׁ:

חוֹטֵא נָזוּף אָבוֹאָה אֲלֵיכֶם,

אֶשְׁתַחוּ לְפָנֶיךָ, אָב קָדוֹשׁ,

וְאֶנָּזֵר פֹּה לִפְרִישׁוּת בַּקֹּדֶשׁ".

כֹּה יְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ הָאַדִּיר,

וְנֹעַם אִמְרָתוֹ יִזַּל מִפִּיהוּ –

וַיֵּבְךְּ. וַנִּתְפַּלֵּל בְּדִמְעַת־עָיִן:

יָשִׂים הָאֵל שָׁלוֹם וְאַהֲבָה

לַנֶּפֶשׁ הַדְּווּיָה וְהַנִּסְעֶרֶת.

וּבְנוֹ שֶׁלּוֹ פֵיאוֹדוֹר? עַל כִּסְאוֹ

נָשָׂא נַפְשׁוֹ לִחְיוֹת חַיֵּי־שַׁלְוָה

בְּנֵדֶר־הַשּׁוֹתְקִים. אֶת הֵיכָלָיו

הָפַךְ לְתָא תְפִלּוֹת שֶׁלַּנָּזִיר;

שָׁם צַעַר הַמַּלְכוּת וּמְצוּקוֹתֶיהָ

לֹא עוֹד עָכְרוּ אֶת נִשְׁמָתוֹ בַּקֹּדֶשׁ.

רָצָה הָאֵל עַנְוַת־רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,

וְרוּס יָשְׁבָה לָבֶטַח בְּיָמָיו

וַתִּתְהַלָּל, – וְכִנְטוֹתוֹ לָמוּת,

קָרָה הַנֵּס, שֶׁלֹּא שְׁמָעַתּוּ אֹזֶן:

אֶל מוּל עַרְשׂוֹ בְּנֹגַהּ שִׁבְעָתַיִם

הוֹפִיעַ אִישׁ, הוּא לְבַדּוֹ יִרְאֶנּוּ,

וַיָּחֶל לְדַבֵּר אֵלָיו פֵיאוֹדוֹר

וַיִּקְרְאֶנּוּ “כְּבוֹד הַפַּטְרִיאַרְךְ.”

וְכָל הַנִּצָּבִים סָמְרוּ מִפַּחַד,

בְּהַשְׂכִּילָם אֶל פֶּשֶׁר הֶחָזוֹן,

בְּיַעַן כִּי נִפְקַד בָּעֵת הַהִיא

אָבִינוּ הַקָּדוֹשׁ מִנְּוֵה הַמֶּלֶךְ.

וּכְשֶׁנִּפְטַר, מָלְאָה הַפָּלָטִין

אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ שֶׁלַּקֹּדֶשׁ,

וְאוֹר פָּנָיו כְּזֹהַר הָרָקִיעַ –

לֹא עוֹד נִזְכֶּה לְמֶלֶךְ כְּמוֹתוֹ.

הָהּ, פֻּרְעָנוּת קָשָׁה, לֹא־יְדַעְנוּהָ!

הִקְצַפְנוּ אֵל עֶלְיוֹן, פָּעַלְנוּ אָוֶן:

מָשַׁחְנוּ לְנָגִיד רוֹצֵחַ־מֶלֶךְ,

וְהוּא יִמְלוֹךְ עָלֵינוּ.

גריגורי.

אָב קָדוֹשׁ,

זֶה כְּבָר אָמַרְתִּי לִשְׁאָלְךָ עַל מוֹת

דִּימִיטְרִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ; יֵשׁ אוֹמְרִים:

הָיִיתָ אָז בְּאוּגְלִיץ'.

פימן.

הָהּ, זוֹכֵרְנִי!

הִקְרַנִי אֱלֹהִים לִרְאוֹת הָרֶשַׁע,

אֶת פֶּשַׁע הַדָּמִים. בָּעֵת הַהִיא

שֻׁלַּחְתִּי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בְּאוּגְלִיץ';

עִם לַיְלָה בָּאתִי. בֹּקֶר, עִם שַׁחְרִית,

קוֹל פַּעֲמוֹן, קוֹל־בֶּהָלוֹת שָׁמַעְתִּי,

וּזְעוֹק, וּרְעוֹשׁ, וְרוּץ אֶל הַמַּלְכָּה.

וָאָרָץ גַּם אֲנִי – שָׁם כָּל הָעִיר.

אַבִּיט: שָׁחוּט מֻטָּל יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר;

עֻלְפָּה עָלָיו אִמּוֹ הַקֵּיסָרִית,

בִּילֵל־יֵאוּשׁ סוֹפֶדֶת הַמֵּינֶקֶת,

וְכָאן הָמוֹן בְּעֶבְרָתוֹ סוֹחֵב

אֶת הָאוֹמֶנֶת נַעֲוַת־הַמַּעַל…

לְפֶתַע, אַכְזָרִי, חִוֵּר מִכַּעַשׂ,

מוֹפִיעַ בִּיטְיָגוֹבְסְקִי הַנּוֹכֵל,

“הִנֵּה, הִנֵּה הַזֵּד!” צָוְחוּ הָעָם,

וּכְלֹא הָיָה. וַיָּעַט הֶהָמוֹן

אֶל שְׁלשֶׁת הָרוֹצְחִים הַנִּמְלָטִים;

תָּפְסוּ אֶת הַזֵּדִים בְּמַחְבּוֹאָם

וַיַּצִּיבוּם אֶל מוּל גְּוִיַּת הַיֶּלֶד,

וּרְאֵה זֶה נֵס: פִּתְאֹם פִּרְפֵּר הַמֵּת. –

“הוֹדוּ! הוֹדוּ!” – זָעַק לָהֶם הָעָם;

וְהַזֵּדִים, מִפַּחַד הַגַּרְדּוֹם,

הוֹדוּ – וַיִּקְרְאוּ בְּשֵׁם בּוֹרִיס.

גריגורי.

כַּמָּה הָיוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל הָרָצוּחַ?

פימן.

כְּשֶׁבַע: אִלּוּ חַי כָּעֵת־עַתָּה –

(כְּבָר שְׁנוֹת עָשׂוֹר עָבְרוּ… לֹא, כִּי יוֹתֵר:

כִּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה) – הֲלֹא הָיָה כָּמוֹךָ

וּכְבָר מָלַךְ; לֹא כֵן גָּזַר אֱלוֹהַּ.

בְּפֶרֶק הַתּוּגָה הַזֶּה אֶחְתֹּם

אֶת סֵפֶר עִתּוֹתַי; מֵאָז רָחַקְתִּי

מֵהֲוָיוֹת עוֹלָם. אָחִי גְרִיגוֹרִי,

לִבְּךָ הִשְׂכִּיל בְּדַעַת כְּתָב וָסֵפֶר,

קוּם רֵשׁ אֶת פָּעֳלִי. לְעֵת הַפְּנַאי,

בְּשָׁבְתְּךָ מִמִּפְעֲלוֹת־הַקֹּדֶשׁ,

אַל תִּתְחַכֵּם הַרְבֵּה וּכְתוֹב עַל סֵפֶר

כָּל הַקּוֹרוֹת אֲשֶׁר יִרְאוּ עֵינֶיךָ:

שָׁלוֹם וּמִלְחָמוֹת, מִמְשַׁל מְלָכִים,

שִׁבְחֵי הַצַּדִּיקִים וּמוֹפְתֵיהֶם,

וְכָל חָזוֹן וְאוֹת מִן הַשָּׁמַיִם, –

וְלִי כְּבָר עֵת, כְּבָר עֵת אֲשֶׁר אָנוּחַ

וַאֲכַבֶּה נֵרִי… קוֹל פַּעֲמוֹן

קוֹרֵא אֶל שַׁחֲרִית… בָּרֵךְ, אֵלִי,

אֶת עֲבָדֶיךָ… תֵּן מַקְלִי, גְרִיגוֹרִי.

יוצא.

גריגורי.

בּוֹרִיס, בּוֹרִיס! חִתְּךָ עַל כָּל אָדָם,

וְאֵין עוֹרֵב לִבּוֹ לְהַזְכִּירֶךָ

אֶת גּוֹרָלוֹ שֶׁל יֶלֶד אֲמֵלָל, –

וּפֹה נָזִיר בַּאֲפֵלַת צַלְעוֹ

מַרְשִׁיעֲךָ בִּכְתָב־שִׂטְנָה אָיֹם:

וְלֹא תָנוּס מִדִּין בָּשָׂר־וָדָם,

כְּשֵׁם שֶׁלֹּא תָנוּס מִדִּין שֶׁל מָעְלָה.

 

ארמוֹן הפּטריארךְ    🔗

הפטריארךְ, אב המנזר הצ’וּדוֹבי.

הפטריארך.

וְהוּא בָּרַח, אֲבִי־הַנְּזִירִים?

אב־הנזירים.

בָּרַח, אִישִׁי שַׂר־הַקֹּדֶשׁ. מִזֶּה יָמִים שְׁלשָׁה.

הפטריארך.

רֵיקָא, יִמַּח שְׁמוֹ! וּמַה יִחוּסוֹ?

אב־הנזירים.

יִחוּס אָבוֹת לְבֵית אוֹטְרֵיפְּיֶב מִיַּלְדֵי הַבּוֹיָרִים אֲשֶׁר בְּגָלִיץ'. בְּעוֹדוֹ נַעַר גִּלַּח אֶת נִזְרוֹ, וְאֵין יוֹדֵעַ הֵיכָן, וְהָיָה מִתְגּוֹרֵר בְּסוּזְדַּל, בְּמִנְזַר יֶפִימִי, נִסְתַּלֵּק מִשָּׁם, וְהָיָה נָע־וָנָד בְּבָתֵּי־נְזִירִים רַבִּים וְכֵן שׁוֹנִים, לְסוֹף בָּא לְהִסְתַּפֵּחַ אֶל עֲדָתִי אֲשֶׁר בַּמִּנְזָר הַצּ’וּדוֹבִי. וַאֲנִי, כֵּיוָן שֶׁרָאִיתִיו, שֶׁרַךְ־בְּשָׁנִים הוּא וְאֵינוֹ מְיֻשָּׁב בְּדַעְתּוֹ, הִפְקַדְתִּיו תְּחִלָּה בִּידֵי פִּימֶן, שֶׁזָּקֵן הוּא וְעָנָו וּשְׁפַל־בֶּרֶךְ; וְהָיָה הַנַּעַר מַשְׂכִּיל מְאֹד בְּדַעַת כְּתָב וָסֵפֶר. וְהָיָה קוֹרֵא בְּסִפְרֵי־הָעִתִּים אֲשֶׁר לָנוּ, מְחַבֵּר מִזְמוֹרֵי־תְּהִלָּה לִקְדוֹשֵׁי־עֶלְיוֹן; אֶלָּא שֶׁנִּכָּר הוּא שֶׁלֹּא מִידֵי־הָאֱלֹהִים נִתְּנָה לוֹ דַעַת הַכְּתָב וְהַסֵּפֶר…

הפטריארך.

אוֹי לִי מִיּוֹדְעֵי־סֵפֶר! מַה זּוֹ עָלְתָה עַל לִבּוֹ! מֶלֶךְ אֶהְיֶה עַל מוֹסְקְבָה! אַח, כְּלִי הַמַּשְׁחִית הוּא! וְאוּלָם אֵין הַדָּבָר שׁוֹוֶה לְהַגִּידוֹ לַמֶּלֶךְ; כִּי לָמָּה נַחְרִיד אֶת אָבִינוּ־מַלְכֵּנוּ? דַּיֵּנוּ שֶׁאָנוּ מוֹדִיעִים אֶת דְּבַר הַמְּנוּסָה לַטַּפְסָר סְמִירְנוֹב, אוֹ לַטַּפְסָר יֶפִימְיֶב; מִינוּת אֲשֶׁר כָּזֹאת! מֶלֶךְ אֶהְיֶה עַל מוֹסְקְבָה!… תָּפוֹס, תָּפוֹס אֶת עֶבֶד הַשָּׂטָן וּלְשַׁלְּחוֹ לְמִנְזַר סוֹלוֹבְקִי לִתְשׁוּבַת עוֹלָמִים. הֲלֹא מִינוּת הִיא, אִישִׁי אַב־הַנְּזִירִים.

אב־הנזירים.

מִינוּת, כְּבוֹד קְדֻשָּׁתְךָ כֹּהֵן־הָרֹאשׁ, מִינוּת גְּמוּרָה.

 

ארמון המּלךְ    🔗

שני שרי־השולחן.

הראשון.

אַיֵּה הַצַּאר?

השני.

בְּחֶדֶר־מִשְׁכָּבוֹ

סָפוּן הוּא עִם אַחַד הָאַשָּׁפִים.

הראשון.

הִנֵּה, אֵפוֹא, שִׂיחוֹ אֲשֶׁר אָהַב:

אוֹבוֹת עִם מְכַשְּׁפוֹת וְיִדְעוֹנִים,

עוֹשֶׂה קְסָמִים, כְּדֶרֶךְ הַכַּלּוֹת.

מַה נַּחֵשׁ יְנַחֵשׁ, חָפַצְתִּי דַעַת.

השני.

הִנֵּה הוּא בָּא. אוּלַי תֹאבֶה לִשְׁאוֹל?

הראשון.

קָדְרוּ פָּנָיו!

יוצאים.

המלך.

נכנס.

מְרוֹם שִׁלְטוֹן הִשַּׂגְתִּי;

כְּשֵׁשׁ שָׁנִים אֶמְלוֹךְ בְּאֵין מַחְרִיד.

אוּלָם אֵין אֹשֶׁר בְּנַפְשִׁי. הֲכֵן

נַחְשׁוֹק בַּעֲלוּמֵינוּ וְנִשְׁאַף

אֶל מַנְעַמֵּי דוֹדִים, וְאַךְ נַרְוֶה

צִמְאוֹן־לֵבָב בִּכְבוֹשׁ כְּהֶרֶף־עַיִן,

כְּשֹׁךְ הָאֵשׁ, נָקוּט וְנִשּׁוֹמֵם?…

לַשָּׁוְא חוֹבְרֵי־הַחֶבֶר יַבְטִיחוּנִי

שַׁלְוַת מַלְכוּת לְאֹרֶךְ־הַיָּמִים –

חַיַּי וּמַלְכוּתִי לֹא יְשַׂמְּחוּנִי;

לִבִּי יָחוּשׁ צָרָה וְנֵפֶץ־רָעַם.

אֵין אֹשֶׁר לִי. אָמַרְתִּי כִּי אַשְׁקִיט

עַמִּי בְּרֹב טוֹבָה וְתִפְאָרָה,

כִּי בִּנְדִיבוֹת אֶנְחַל אַהֲבָתוֹ –

אַךְ שַׁבְתִּי מִלִּשְׁקוֹד עַל כָּךְ לַתֹּהוּ:

הָאֲסַפְסוּף שׂוֹנֵא מוֹשְׁלִים חַיִּים.

רַק אֶת הַמֵּת הִסְכִּינוּ לֶאֱהוֹב.

אִוֶּלֶת הִיא, אֲשֶׁר תְּרוּעַת הָמוֹן

אוֹ צִוְחָתוֹ יַרְעִישׁוּ אֶת לִבֵּנוּ!

הָאֱלֹהִים שָׁלַח רָעָב בָּאָרֶץ,

וַיֵּאָנֵק הָעָם בִּמְצוּקוֹתָיו;

פָּתַחְתִּי אֲסָמַי, הוֹנִי פִּזַּרְתִּי,

גַּם מְלֶאכֶת־עֲבוֹדָה לָהֶם מָצָאתִי –

וְהֵם נִשְׁתּוֹלְלוּ וַיְקַלְּלוּנִי!

הָאֵשׁ אָכְלָה בָּתֵּי־מְגוּרֵיהֶם,

וָאִבֶן חֲדָשִׁים לְמִשְׁכָּנָם.

וְהֵם בַּתַּבְעֵרָה הֶאֱשִׁימוּנִי!

זֶה דִין הָמוֹן: הָפֵק נָא רְצוֹנוֹ.

בְּמִשְׁפַּחְתִּי לִמְשׂוֹשׂ־לֵבָב קִוִּיתִי,

אַשֵּׁר בִּתִּי קִוִּיתִי בִּכְלוּלוֹת –

כְּחֶתֶף בָּא מוֹתוֹ שֶׁל הֶחָתָן…

וְשׁוּב נִכְלֵי־דִבָּה עָלַי יִטְפּוֹלוּ

עֲווֹן־אַשְׁמָה בְּאַלְמְנוּת בִּתִּי,

עָלַי, עָלַי, אָבִיהָ הָאֻמְלָל!…

אֲשֶׁר יָמוּת – אֲנִי רוֹצְחוֹ בַּסֵּתֶר;

אֲנִי הִכִּיתִי נֶפֶשׁ אֶת פֵיאוֹדוֹר,

אֲנִי אֶת אֲחוֹתִי מַלְכָּה הִרְעַלְתִּי,

הָעֲנָוָה שֶׁבַּנְּזִירוֹת… הַכֹּל אֲנִי!

לִבִּי אוֹמֵר: אֵין כָּל מְאוּם בַּחֶלֶד

אֲשֶׁר יְנַחֲמֵנוּ בִּיגוֹנִים;

אֵין כְּלוּם, אֵין כְּלוּם…

אוּלַי רַק הַמַּצְפּוּן.

אִם הוּא מְתֹם, יַצְלִיחַ וְיָעֹז

עַל מַשְׂטֵמוֹת, עַל עֲלִילוֹת בַּסֵּתֶר.

אַךְ אִם רְבָב אֶחָד, לוּא בִּשְׁגָגָה,

אֶחָד בִּלְבַד, חָלִילָה, יִמָּצֵא בּוֹ, –

אֲבוֹי לָאִישׁ! כִּבְקֶטֶב מְרִירִי

תּוּקַד נַפְשׁוֹ, לִבּוֹ כְּסַף־הָרַעַל,

קוֹל תּוֹכֵחָה כְּהֹלֶם בְּאָזְנָיו,

וְקָץ בַּכֹּל, רֹאשׁוֹ עָלָיו סְחַרְחַר,

וְדָם שֶׁל תִּינוֹקוֹת בְּתוֹךְ עֵינָיו…

יֹאמַר לָנוּס, וְאֵין מִפְלָט לוֹ… פַּחַד!

אֲבוֹי לָאִישׁ נִכְתַּם בּוֹ מַצְפּוּנוֹ.

 

פונדק בגבול ליטא    🔗

מישאיל וּוארלאם, נזירים־משוטטים; גריגורי אוטרפּיב בבגדי חילונים; הפונדקית.

הפונדקית. ב

ַּמֶּה אֲכַבֶּדְכֶם, נְזִירִים צַדִּיקִים?

ורלאם.

בְּכָל אֲשֶׁר יִתֵּן הָאֱלֹהִים, הַפֻּנְדָּקִית. הֲיֵשׁ עִמָּךָ יָיִן?

הפונדקית.

הֲיִתָּכֵן כִּי אֵינֶנּוּ, אָבוֹת קְדוֹשִׁים? הִנֵּה אֲבִיאֶנּוּ.

יוצאת.

מישאיל.

מַה לְּךָ, יְדִידִי, שֶׁנַּפְשְׁךָ קְנוּטָה עָלֶיךָ? הִנֵּה־הִנּוֹ גְּבוּלָהּ שֶׁל לִיטָא, שֶׁכָּכָה נִשְׁתּוֹקַקְתָּ לְהַגִּיעַ אֵלָיו.

גריגורי.

כָּל זְמַן שֶׁאֵינֶנִּי שָׁרוּי בְּלִיטָא, אֵין שָׁלוֹם לְנַפְשִׁי.

ורלאם.

מַה זֶּה שֶׁכָּכָה נִתְחַבְּבָה עָלֶיךָ לִיטָא? הִנֵּה אֲנַחְנוּ, אַבָּא מִישָׂאִיל וַאֲנִי בַּעֲווֹנוֹתַי, כֵּיוָן שֶׁמִּלַּטְנוּ עַצְמֵנוּ מִבֵּית־הַמִּנְזָר, שׁוּב אֵין שׁוּם נִדְנוּד־הִרְהוּר בְּלִבֵּנוּ. כְּלִיטָא כֵּן רוּס, כַּקַּתְרוֹס כָּאִירוּס. הַפְרֵשׁ אָיִן, שֶׁהָעִקָּר הוּא הַיָּיִן… וְהִנֵּה הוּא, הַמְּשַׂמֵּחַ לֵב וָעָיִן.

מישאיל.

יָפֶה חָרַזְתָּ, אַבָּא וַרְלָאָם.

הפונדקית.

נכנסת.

הִתְכַּבְּדוּ נָא, אָבוֹת קְדוֹשִׁים, שְׁתוּ וְיִבְסַם לָכֶם.

מישאיל.

חֵן־חֵן לָךְ, הַנִּלְבֶּבֶת, יְבָרְכֵךְ הָאֱלֹהִים.

הנזירים שותים. ורלאם פותח בזמר: “ויהי בקזן עיר ואם…”

ורלאם.

לגריגורי.

מַה לְּךָ שֶׁאֵינְךָ מוֹשֵׁךְ לֹא בִּנְעִימָה וְלֹא בִּלְגִימָה?

גריגורי.

אֵינִי רוֹצֶה.

מישאיל.

רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם כְּבוֹדוֹ…

ורלאם.

וְהַשִׁכּוֹר יִשְׁתֶּה בְּכָל מְאֹדוֹ, אַבָּא מִישָׂאִיל! נִלְגּוֹם, אֵפוֹא, כּוֹסִיָּה לִכְבוֹד הַפֻּנְדָּקִיָּה… וְאוּלָם, אַבָּא מִישָׂאִיל, לְעֵת מִשְׁתֵּה הַשֵּׁכָר, אַפִּי בַּפִּכְּחִים יִחַר; שֶׁאֵין דּוֹמֶה בַּעַל־תַּאֲוָה לְבַעַל־גַּאֲוָה; רְצוֹנְךָ לִחְיוֹת כָּמוֹנוּ, אָנָּא בְּטוּבְךָ – וָלֹא, פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, לֶךְ־לְךָ: לֹא יָבוֹא מֻקְיוֹן בְּסוֹד כֹּהֵן־עֶלְיוֹן.

גריגורי.

יֵינְךָ לְגוֹם וּפִיךְ בְּלוֹם, אַבָּא וַרְלָאָם! עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת, שֶׁעִתִּים מַשְׂכִּיל גַּם אֲנִי לְדַבֵּר בַּחֲרוּזִים.

ורלאם.

וְכִי מַה לִּי, שֶׁאֶבְלוֹם אֶת פִּי?

מישאיל.

הַנַּח לוֹ, אַבָּא וַרְלָאָם.

ורלאם.

כְּבַיָּכוֹל צַיְמָן הוּא זֶה? וַהֲרֵי בְּעַצְמוֹ נִטְפַּל אֵלֵינוּ לְהִתְחַבֵּר עִמָּנוּ, אֵין יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא, וְאֵין יוֹדֵעַ מִנַּיִן, – וְעוֹדוֹ זוֹקֵף חָטְמוֹ; מִן הַסְּתָם לַחֲמוֹר־שֶׁל־מַלְקִיּוֹת הֵרִיחַ הַלָּז…

שותה ושר: “בחור־נזיר שם ראש נזרו גלח”.

גריגורי.

לפונדקית.

אָנָה מוֹלִיכָה הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת?

הפונדקית.

לְלִיטָא, מְכֻבָּדִי, אֶל גִּבְעוֹת־לוּי.

גריגורי.

וּרְחוֹקָה הַדֶּרֶךְ עַד גִּבְעוֹת־לוּי?

הפונדקית.

לֹא רְחוֹקָה הִיא, עַד עֶרֶב עָשׂוּי אָדָם לְהַגִּיעַ שָׁמָּה אִלְמָלֵא מַחְסוֹמֵי־הַמַּלְכוּת וְשׁוֹטְרֵי־הַמִּשְׁמָר.

גריגורי.

אֵיךְ זֶה, מַחְסוֹמִים! מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר?

הפונדקית.

פְּלוֹנִי בָּרַח מִמּוֹסְקְבָה, וְיָצְאָה גְזֵרָה לַעֲצוֹר כָּל אִישׁ וּלְחָקְרוֹ.

גריגורי.

לנפשו. הֲרֵי לְךָ, דּוֹדִי, קוֹץ בָּאַלְיָה!

ורלאם.

אִי, יְדִידִי! אַחֲרֵי הַפֻּנְדָּקִית כָּרוּךְ אַתָּה. מַשְׁמָע, לֹא אֶל הַיַּ"שׁ נִשְׁתּוֹקַקְתָּ, בַּבְּתוּלָה חָשַׁקְתָּ, עִנְיָן הוּא, אָחִי, לַעֲנוֹת בּוֹ! אִישׁ אִישׁ וּמִנְהָגוֹ; וַאֲנִי וְאַבָּא מִישָׂאִיל אֵין לָנוּ שְׁקִידָה נִבְחֶרֶת, אֶלָּא מִן הַכּוֹס וְלַגַּרְגֶּרֶת, וּבְחִבּוּט הַקַּרְקֶרֶת נִפְתַּח הָאַחֶרֶת.

מישאיל.

יָפֶה חָרַזְתָּ, אַבָּא וַרְלָאָם.

גריגורי.

וְכִי מִי זֶה מִתְבַּקֵּשׁ לָהֶם? מִי הוּא שֶׁבָּרַח מִמּוֹסְקְבָה?

הפונדקית.

הָאֱלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ, אִם לִסְטִים וְאִם רוֹצֵחַ, – אֵין כֹּה וָכֹה גַם לַאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים אֵין מַנִּיחִים עַתָּה לַעֲבוֹר בְּכָאן. וּמַה יַעֲלוּ בְּתַקָּנָתָם? חֶרֶס יַעֲלוּ; אֲפִילוּ שֵׁד קֵרֵחַ לֹא יִתְפְּשׂוּ בַּכָּף: כְּבַיָּכוֹל אֵין דֶּרֶךְ לְלִיטָא, זוּלַת דֶּרֶךְ־הַמֶּלֶךְ! הִנֵּה מִכָּאן אַתָּה מַשְׂמְאִיל וְהוֹלֵךְ בְּמִשְׁעוֹל שֶׁבְּיַעַר־הָאַשּׁוּחִים עַד בֵּית־הַצְּלָמִים אֲשֶׁר עִם נַחַל צֶ’קַן, וְשָׁם הַיְשַׁר דֶּרֶךְ הַבִּצָּה לִחְלוֹפִּינוֹ, וּמִשָּׁם לְזָחָרְיֶבוֹ, וְכָאן כָּל תִּינוֹק מוֹלִיכְךָ עַד גִּבְעוֹת־לוּי. וְהַשּׁוֹטְרִים הַלָּלוּ אֵין בְּרָכָה מֵהֶם אֶלָּא שֶׁמְּצִיקִים לְעוֹבְרֵי־אֹרַח וּמְעַוְּלִים בְּאֶבְיוֹנִים אֲשֶׁר כָּמוֹנוּ. קול שאון נשמע. וְכִי מַה זֶה שָׁם? אַח, הִנֵּה־הִנָּם הָאֲרוּרִים! בָּאִים לְפִקּוּחַ.

גריגורי.

הַפֻּנְדָּקִית! הַאֵין פִּנָּה אַחֶרֶת בַּבַּיִת?

הפונדקית.

אָיִן, רְחִימָאִי. אֲנִי עַצְמִי שְׂמֵחָה הָיִיתִי לְהֵחָבֵא. כָּל עִקַר גְּדֻלָּתָם שֶׁמְּפַקְּחִים פִּקּוּחִים, וְאַתָּה לֶחֶם וְיַיִן הָבָה לָהֶם וְכָל אַוַּת־נַפְשָׁם – וּלְוַאי מִיתָה חֲטוּפָה עֲלֵיהֶם, יִמַּח זִכְרָם! וּלְוַאי…

נכנסים השוטרים.

השוטר.

שָׁלוֹם עָלַיִךְ, הַפֻּנְדָּקִית.

הפונדקית.

בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם, אוֹרְחִים יְקָרִים, אָנָּא בְּטוּבְכֶם.

אחד השוטרים.

לחברו.

וַהּ! לְגִימָה עֲרוּכָה בְּכָאן; טוֹבַת־הֲנָאָה מְזֻמֶּנֶת לָנוּ. אל הנזירים. מִי אַתֶּם?

ורלאם.

זִקְנֵי עֶלְיוֹן אֲנַחְנוּ, נְזִירִים שִׁפְלֵי־בֶּרֶךְ, הַמְחַזְּרִים עַל הַיִּשּׁוּבִים וּמְקַבְּצִים צְדָקָה שֶׁל־נָצְרִים לְצָרְכֵי בֵּית־הַמִּנְזָר.

השוטר.

לגריגורי.

וְאַתָּה?

מישאיל.

חֲבֵרֵנוּ…

גריגורי.

חִלּוֹנִי מֵאַנְשֵׁי הַפַּרְבָּר; לִוִּיתִי אֶת הַנְּזִירִים עַד הַגְּבוּל וְעַתָּה אָשׁוּבָה לְבֵיתִי.

מישאיל.

וּבְכֵן, חָזַרְתָּ בְּךָ…

גריגורי.

חרש.

שְׁתוֹק.

השוטר.

הַפֻּנְדָּקִית, הַקְרִיבִי־נָא עוֹד יַיִן – וְאָנוּ לוֹגְמִים לְגִימָה עִם הַנְּזִירִים וּמְגַלְגְּלִים בִּדְבָרִים.

שוטר ב.

חרש.

הַבָּחוּר, לִכְאוֹרָה, עָנִי מְדֻקְדָּק הוּא, אֵין לִטּוֹל מִמֶּנּוּ כְּלוּם; וַאֲלוּ הַזְּקֵנִים…

שוטר א.

שְׁתוֹק, הִנֵּה תַשִּׂיגֵם יָדֵנוּ… וּמָה, אֲבוֹתֵינוּ, הֵיאַךְ פַּרְנָסַתְכֶם?

ורלאם.

רָע, בְּנִי, רָע! אֲנָשִׁים־נָצְרִים יָדָם קְפוּצָה לָעֵת הַזֹּאת; בְּהוּלִים עַל מָמוֹנָם, שׁוֹכְבִים עַל דִינְרֵיהֶם, וּמַתְּנָתָם לֵאלֹהִים מְעוּטָה. רַבָּה הָרָעָה בְּקֶרֶב עַמְמֵי הָאָרֶץ. שֶׁהַכֹּל שְׁטוּפִים בְּעִסְקֵי מִסְחָר, בְּתַחְבּוּלוֹת־עָרְמָה; עֵינָם לְבִצְעָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלִישׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ לֹא יִשְׁעוּ. וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְהַלֵּךְ; שׁוֹאֵל וּמְשָׁאֵל; וּפְעָמִים שֶׁשָּׁלשׁ מָעוֹת קְטַנּוֹת בִּשְׁלשָׁה יָמִים אִי אַתָּה זוֹכֶה לְקַבֵּץ. צָרָה צְרוּרָה! שָׁבוּעַ הוֹלֵךְ, וְשָׁבוּעַ בָּא, וְאַתָּה מִסְתַּכֵּל בְּכִיסְךָ, וְאֵין בּוֹ אֶלָּא מִעוּט שֶׁבְּמִעוּט, עַד שֶׁבּוּשָׁה הִיא לְהֵרָאוֹת פָּנִים בְּבֵית־הַמִּנְזָר; וּמַה תַּעֲשֶׂה? מֵעָגְמַת־הַנֶּפֶשׁ אֲפִלּוּ אֶת הַשִּׁיּוּר הָאַחֲרוֹן תּוֹצִיא בְּיָיִן; אַךְ יָגוֹן וַאֲנָחָה. – וַי לָנוּ, נִכָּרִים הַדְּבָרִים שֶׁקֵּץ יָמֵינוּ הִנֵּה הוּא בָּא…

הפונדקית.

בוכה.

חוּסָה אֱלֹהִים, וְהוֹשִׁיעָה נָא.

כל שעת שיחו של ורלאם זוקף שוטר א' את עיניו במישאיל.

שוטר א.

אַלְיוֹכָה! הֲיֵשׁ עִמְּךָ פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ?

שוטר ב.

יֵשׁ עִמִּי.

הראשון.

הָבָה נָא.

מישאיל.

מַה לְּךָ שֶׁכָּכָה זָקַפְתָּ בִּי עֵינֶיךָ?

שוטר א.

זֶהוּ הָעִנְיָן: מִמּוֹסְקְבָה בָּרַח פְּלוֹנִי כּוֹפֵר בְּלִיַעַל, גְּרִישְׁקָא אוֹטְרֵפְּיֶב שְׁמוֹ. הֲשָׁמַעְתָּ זֹאת?

מישאיל.

לֹא שָׁמַעְתִּי.

השוטר.

לֹא שָׁמַעְתָּ? יְהִי כֵן. וְנִצְטַוִּינוּ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ לִתְפּוֹס לוֹ לְאוֹתוֹ כּוֹפֵר שֶׁבָּרַח וְלִתְלוֹתוֹ עַל עֵץ. הֲיָדַעְתָּ זֹאת?

מישאיל.

לֹא יָדַעְתִּי.

השוטר.

לורלאם.

הֲלָמַדְתָּ קְרוֹא?

ורלאם.

לָמַדְתִּי בִּנְעוּרַי וְשָׁכַחְתִּי תַלְמוּדִי.

השוטר.

למישאיל.

וְאַתָּה?

מישאיל.

לֹא הִשְׂכִּילַנִי הָאֱלֹהִים.

השוטר.

הֲרֵי לְךָ, אֵפוֹא, פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ.

מישאיל.

וּמַה חֵפֶץ לִי בָּהּ?

השוטר.

דּוֹמֶה עָלַי, שֶׁאוֹתוֹ כּוֹפֵר בּוֹרֵחַ, אוֹתוֹ נוֹכֵל וְרַמַּאי, – אַתָּה הוּא.

מישאיל.

אֲנִי! חַס־וְשָׁלוֹם! מָה אַתָּה סָח?

השוטר.

עֲמוֹד! שְׁמוֹר הַדֶּלֶת. מִיַּד נַחְקוֹר וְנִוָּכַח.

הפונדקית.

אַח, נוֹגְשִׂים אֲרוּרִים שֶׁכְּמוֹתָם! גַּם לְנָזִיר זָקֵן לֹא יִתְּנוּ מָנוֹחַ!

השוטר.

מִי כָּאן יוֹדֵעַ סֵפֶר?

גריגורי.

יוצא לפניו.

אֲנִי הַיּוֹדֵעַ.

השוטר.

הֲרֵי לְךָ! וּמִפִּי מִי לָמַדְתָּ?

גריגורי.

מִפִּי שַׁמַּשׁ בֵּית־יִרְאָתֵנוּ…

השוטר.

נותן את כתב־הפקודה לידו.

קְרָא אֵפוֹא בְּקוֹל.

גריגורי.

קורא.

“הַנָּזִיר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן מִבֵּית־הַמִּנְזָר הַצּ’וּדוֹבִי, הַמְכֻנֶּה גְרִיגוֹרִי לְבֵית אוֹטְרֵפְּיֶב, נִתְפַּקֵר וְנִתְחַצֵּף, וְהִסִּיתוֹ הַשָׂטָן לְהַדִּיחַ אֶת הָאַחִים הַקְּדוֹשִׁים בְּמִינֵי מַדּוּחִים וּפְרִיקַת־עֹל. בָּדְקוּ וּמָצְאוּ, שֶׁאוֹתוֹ גְרִישְׁקָא, יִמַּח זִכְרוֹ, בָּרַח אֶל גְּבוּל לִיטָא…”

השוטר.

למישאיל.

הֲיִתָּכֵן שֶׁלֹּא אַתָּה הוּא?

גריגורי.

“וְגָזַר הַמֶּלֶךְ לְתָפְשׂוֹ…”

השוטר.

וְלִתְלוֹתוֹ עַל עֵץ.

גריגורי.

אֵין הַכָּתוּב אוֹמֵר לִתְלוֹתוֹ.

השוטר.

הֲבָלִים: שֶׁיֵּשׁ כְּתִיב וְיֵשׁ קְרִי. קְרָא: לְתָפְשׂוֹ וְלִתְלוֹתוֹ עַל עֵץ.

גריגורי.

“וְלִתְלוֹתוֹ עַל עֵץ. וִימֵי שְׁנוֹת חַיָּיו שֶׁל אוֹתוֹ נוֹכֵל גְּרִישְׁקָא… מסתכל בורלאם. לְמַעְלָה מֵ־50, וְקוֹמָתוֹ מְמֻצַּעַת, מִצְחוֹ גִּבֵּחַ, זְקָנוֹ שֵׂיבָה, כְּרֵסוֹ עָבָה…”

כולם מסתכלים בורלאם.

שוטר א.

חַבְרַיָּא! הִנֵּוּה גְרִישְׁקָא! אֶחֱזוּהוּ, כִּפְתוּהוּ! אָכֵן, מִי פִּלֵּל, מִי מִלֵּל.

ורלאם.

חוטף את הכתב.

הַרְפּוּ, צְפִיעֵי הַכְּלָבִים! וְכִי מַה לִּי וְלִגְרִישְׁקָא? – הָכֵיצַד! בֶּן 50, זָקָן שֶׁל שֵׂיבָה, כָּרֵס עָבָה! לֹא, אָחָא! דַּרְדָּק אַתָּה מִלְּשַׁטּוֹת בִּי. יָמִים רַבִּים לֹא קָרָאתִי כְּתָב־וָסֵפֶר וַהֲרֵינִי מִתְקַשֶּׁה בִּקְרִיאָה, אַךְ כֵּיוָן שֶׁחֶבֶל מְבַקְּשִׁים לִכְרוֹךְ עַל צַוָּארִי, אֶתְאַמֵּץ וְאֶקְרָא. קורא הברות־הברות. “וִי־מֵי שְׁ־נוֹת חַיָּיו… 20”. מֶה, אָחָא? אֵי כָּאן 50? רָאִיתָ? 20.

שוטר ב.

אָכֵן, זָכוּרְנִי, 20. וְאָמְנָם כָּךְ הֻגַּד לָנוּ.

שוטר א.

לגריגורי.

נִכָּרִים הַדְּבָרִים, אָחָא, שֶׁמִּן הַלֵּצָנִים אַתָּה.

בשעת הקריאה עומד גריגורי בהשפלת־הראש, וידו בחיקו.

ורלאם.

ממשיך.

“וְקוֹמָתוֹ נְמוּכָה, חֲזֵהוּ רָחָב, אַחַת יָדוֹ קְצָרָה מֵחֲבֶרְתָּהּ, עֵינָיו תְּכֻלּוֹת, שַׂעֲרוֹתָיו אַדְמוֹנִיּוֹת, עַל לֶחְיוֹ שׁוּמָא, וְעוֹד אַחַת עַל מִצְחוֹ”. וְשֶׁמָּא, אָחָא, לֹא אַתָּה הוּא זֶה?

גריגורי שולף פתאם פגיון; כלם נרתעים מפניו לצדדין, והוא קופץ דרך החלון.

השוטרים.

עֲצוֹר! עֲצוֹר!

כלם רצים במהומה.

 

מוסקבה. בית שויסקי    🔗

שויסקי, אורחים רבים. סעודת־ערב.

שויסקי

עוֹד יָיִן.

קם, אחריו שאר המסובים.

וְעַתָּה, אוֹרְחִים כְּבוּדִים,

כַּד אַחֲרוֹן! קוּם, שָׂא תְּפִלָּה, הַנָּעַר.

הנער.

שׁוֹכֵן מָרוֹם, חֶבְיוֹן עֻזְּךָ לָנֶצַח,

קוֹלֵנוּ שְׁמַע, כִּי אָנוּ עֲבָדֶיךָ;

נִשָּׂא תְּפִלָּה לִשְׁלוֹם הֲדַר מַלְכֵּנוּ,

אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בּוֹ, צַדִּיק תָּמִים,

הוּא לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ עַל הַנָּצְרִים.

שָׁמְרֵהוּ בָּאַרְמוֹן בִּשְׂדֵה־הַקֶּטֶל,

בְּמַסָּעָיו וּמִשְׁכָּבוֹ בַּדֶּרֶךְ.

עַטְּרֵהוּ נִצָּחוֹן עַל מְשַׂנְּאָיו,

וְתַעֲלֶה קַרְנוֹ מִיָּם עַד יָם.

יָנוּבוּ בְּשָׁלוֹם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ,

וְתֶחֱסֶה בְּצֵל סַרְעַפּוֹתָם

תֵּבֵל רַבָּה – וְלָנוּ, עֲבָדָיו,

יִמְשׁוֹךְ חַסְדּוֹ, כְּמִיָּמִים יָמִימָה,

בְּרַחֲמִים וַאֲרִיכוּת אַפַּיִם

וְשֶׁפַע־חָכְמָתוֹ יָקֵר עָלֵינוּ

פַּלְגֵי מֵימָיו כַּנַּחַל הַנוֹבֵעַ;

אֲשֶׁר עַל־כֵּן נִשָּׂא אֶת כּוֹס־הַמֶּלֶךְ

וְנִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ, אֵל עֶלְיוֹן.

שויסקי.

שותה.

יְחִי מַלְכֵּנוּ הָאַדִּיר!

הֱיוּ שָׁלוֹם, אוֹרְחַי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי;

חֵן־חֵן לָכֶם, אֲשֶׁר לֹא מְאַסְתֶּם

בְּפַת־בַּגִּי. תְּהִי שְׁנָתְכֶם שָׁלוֹם.

האורחים הולכים, והוא מלוום עד הפתח.

פושקין.

סוֹף־סוֹף הָלְכוּ לָהֶם; נוּ, הַנָּסִיךְ וַסִּילִי אִיוָנוֹבִיץ', וַאֲנִי סָבַרְתִּי, כִּי לֹא נַצְלִיחַ עוֹד לָבוֹא לִידֵי שִׂיחָה.

שויסקי.

למשרתיו.

מַה לָּכֶם, כִּי פְּעַרְתֶּם פֶּה? לְצוֹתֵת לְדִבְרֵי אֲדוֹנֵיכֶם זוֹ כָּל תַּאֲוַתְכֶם – סַלְּקוּ הַשֻּׁלְחָן וּצְאוּ לָכֶם מִפֹּה. – מָה הַדָּבָר, אֲפָנָסִי מִיכָיְלוֹבִיץ'?

פושקין.

פִּלְאֵי־פְּלָאִים וְלֹא עוֹד. הַיּוֹם גַּבְרִילָא פּוּשְׁקִין, בֶּן אָחִי,

צִיר־אֱמוּנִים שָׁלַח אֵלַי מִקְּרָקוֹב.

שויסקי.

נוּ?

פושקין.

זָרוּ הַבְּשׂוֹרוֹת אֲשֶׁר בִּשְּׂרַנִי. בֶּן הָאָיֹם… חַכֵּה.

נגש את פתח הדלת ומביט כה וכה.

יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר,

אֲשֶׁר נִרְצַח בְּרֶמֶז מִבּוֹרִיס…

שויסקי.

אַךְ אֵין בָּזֶה חִדּוּשׁ.

פושקין.

הַמְתֵּן מְעָט:

דִּימִיטְרִי חָי.

שויסקי.

הֲרֵי לְךָ בְּשׂוֹרָה!

יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר חָי! אָכֵן פְּלִיאָה הִיא.

וְזֶה הַכֹּל?

פושקין.

שְׁמָעֵנִי עַד כְּלוֹתִי.

יְהִי אֲשֶׁר יִהְיֶה, אִם בֶּן־הַמֶּלֶךְ

אֲשֶׁר נִצַּל, אוֹ רוּחַ בְּצַלְמוֹ,

נוֹכֵל נוֹעָז, כּוֹזֵב בְּאֶפֶס בֹּשֶׁת,

אִם כֹּה אוֹ כֹה, דִּימִיטְרִי שָׁם הוֹפִיעַ.

שויסקי.

לֹא יִתָּכֵן.

פושקין.

בְּמוֹ עֵינָיו רָאָהוּ

זֶה פּוּשְׁקִין, בָּא לִפְקוֹד אֶת הָאַרְמוֹן

וּבֵין טוּרֵי שׁוֹעֵי הַלִּיטָאִים

פּוֹסֵעַ אֶל לִשְׁכַּת־סִתְרֵי הַמֶּלֶךְ.

שויסקי.

אַךְ מִי הוּא? וּמֵאָיִן?

פושקין.

אֵין יוֹדֵעַ.

מוּדַעַת הִיא, כִּי מְשָׁרֵת הָיָה

אֶת וִישְׁנְיֶבֶצְקִי, כִּי עַל עֶרֶשׂ־דְּוָי

לַכֹּמֶר הִתְוַדָּה, וַאֲדוֹנָיו

בְּרוּם לִבּוֹ, לְשֵׁמַע דְּבַר הַסּוֹד,

טִפְּחָהוּ, הֱקִימוֹ מֵעֶרֶשׂ־חֹלִי,

אַחַר נָסַע עִמּוֹ אֶל סִיגִיזְמוּנְד.

שויסקי.

וּמָה אוֹמְרִים עָלָיו, עַל בֶּן־הֶחָיִל?

פושקין.

כִּי הוּא חָכָם, זָרִיז, מַסְבִּיר־פָּנִים,

רָצוּי לְכָל רוֹאָיו. פְּלִיטֵי מוֹסְקְבָה

מְקֻסָּמִים כֻּלָּם. כְּמָרֵי דַת־רוֹמָא

מוֹשְׁכִים יָדָם אִתּוֹ. וְסִיגִיזְמוּנְד

מֵיטִיב עִמּוֹ וְעֵזֶר הִבְטְיחָהוּ.

שויסקי.

כָּל זֶה, אָחִי, הִיא מְהוּמָה כָּזֹאת,

שֶׁלְּשִׁמְעָה סְחַרְחַר עָלַי רֹאשִׁי.

אֵין כָּל סָפֵק: הוּא מִתְיַחֵשׂ עַל שֶׁקֶר,

אַךְ לֹא מִצְּעָר, אוֹדֶה, סַכָּנָתוֹ.

בְּשׂוֹרָה נִכְבֶּדֶת הִיא! וְאִם יִפְרוֹץ

שִׁמְעָה בָּעָם, גָּדוֹל יִהְיֶה הַסָּעַר.

פושקין.

גָּדוֹל, עֲדֵי סָפֵק אִם רֹאשׁ בּוֹרִיס

יִשְׁמוֹר בְּחָכְמָתוֹ עַל הָעֲטֶרֶת.

וְכָךְ יָאֶה לוֹ! הוּא מוֹלֵךְ עָלֵינוּ

כְּצַאר אִיוַן (הַס מִלְּהַזְכִּיר בַּלַּיְלָה!).

מַה בֶּצַע כִּי אֵין הֶרֶג בַּעֲלִיל,

כִּי עַל כְּלוֹנְסֵי דָמִים, לְעֵינֵי כֹּל,

לֹא נְזַמֵּר שִׁירֵי־תְהִלּוֹת לְיֵשׁוּ,

כִּי לֹא נִדּוֹן בָּאֵשׁ, וּבְשַׁרְבִיטוֹ

הַמֶּלֶךְ לֹא יַחְתֶּה הַגֶּחָלִים?

הֲיֵשׁ מִבְטָח לַעֲלִיבוּת חַיֵּינוּ?

יוֹם־יוֹם צְפוּיִים אֲנַחְנוּ אֶל נִדּוּי,

צִינוֹק, סִיבִּיר, בַּרְדָּס אוֹ נְחֻשְׁתַּיִם,

וּבַגָּלוּת מִיתַת רָעָב אוֹ חֶנֶק.

אַיֵּה אַיָּם כָּל נִכְבַּדֵי־הַיָּחַשׂ?

אֵי נְסִיכֵי בֵּית סִיצְק, בֵּית שֶׁסְטוּנוֹב,

בֵּית רוֹמָנוֹב, רֹאשׁ תִּקְוַת הָאָרֶץ?

סְכוּפִים, חוֹבְשֵׁי־צִינוֹק, עוֹרְכֵי־גָלוּת.

הַמְתֵּן מְעָט: זוֹ אַחְרִיתְךָ גַּם אָתָּה.

הֲכִי נָקֵל הוּא! כִּנְצוּרֵי מִלִּיטָא,

אִישׁ בְּבֵיתוֹ עַבְדֵי אַכְזָב צָרוּנוּ;

אַךְ מְלָשְׁנִים הַנְּכוֹנִים לְמַעַל,

אַךְ גַּנָּבִים בְּשֹׁחַד הַשִּׁלְטוֹן.

כָּל עֶבֶד שֶׁאָמַרְנוּ לְעָנְשׁוֹ –

חַיֵּינוּ וּמוֹתֵנוּ בְּיָדוֹ.

הֵן לְבַטֵּל אָמַר יוֹמוֹ־שֶׁל־יוּרִי.

אֵין אִישׁ שׂוֹרֵר בְּחֶבֶל נַחְלָתוֹ.

לֹא תְגָרֵשׁ נִרְפֶּה! עַל כָּרְחֲךָ

תְּפַרְנְסוֹ; לֹא תְפַתֶּה עוֹבֵד

מֵאֲדוֹנָיו! וָלֹא – תִּתֵּן הַדִּין.

הֲנִשְׁמְעָה, וְלוּ בִּימֵי אִיוַן,

צָרָה כָּזֹאת? אוֹ כִּי רָוַח לָעָם?

שְׁאַל אֶת פִּיו. יָבוֹא נָא הַכּוֹזֵב

וְיַבְטִיחֵם חִדּוּשׁ יוֹמוֹ־שֶׁל־יוּרִי –

וּתְהִי הַמֶּרְקָחָה!

שויסקי.

צָדַקְתָּ, פּוּשְׁקִין.

אַךְ הֲתֵדַע? עַל אֵלֶּה הַדְּבָרִים

נִשְׁתּוֹק עַד בּוֹא מוֹעֵד.

פושקין.

אֱמֶת־נָכוֹן.

יָפָה שְׁתִיקָה. אָדָם מַשְׂכִּיל אַתָּה;

תָּמִיד אֶשְׂמַח לִקַּח עִמְּךָ דְּבָרִים,

וְכָל עִנְיָן, כִּי יְצִיקֵנִי לְעִתִּים,

לֹא אֶתְאַפֵּק מִלְּהַגִּידוֹ לְךָ.

וּלְבַד מִזֶּה, שְׁכָרְךָ וּמֵי־דִבְשֶׁךָ

בָּסְמוּ לִי וּפָתְחוּ הַיּוֹם אֶת פִּי…

שָׁלוֹם, נָסִיךְ.

שויסקי.

שָׁלוֹם, וּלְהִתְרָאוֹת!

מלווה את פושקין.

 

ארמון המלך    🔗

בן־המלך, המשרטט מפה של כתיבת־הארץ, בת־המלך ואומנתה.

כסניה.

מנשקת תמונה.

חֲתָנִי שֶׁלִּי, חִבַּת־עֵינִי שֶׁלִּי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ יְפֵה־הַתֹּאַר, לֹא לִי הָיִיתָ לְנַחְלָה, לֹא לְכַלָּתֶךָ –כִּי לְבוֹר־צַלְמָוֶת, עַל אַדְמַת נֵכָר. נֶצַח לֹא תִנָּחֵם עָלַי נַפְשִׁי, עֲדֵי עוֹלָם בָּכֹה אֶבְכֶּה עָלֶיךָ.

האומנת.

אִי לָךְ, בַּת־הַמֶּלֶךְ! בְּכִי עֲלָמוֹת כְּטַל מַשְׁכִּים; וְזָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ וְהוֹבִישָׁה הַטַּל. חָתָן אַחֵר יִהְיֶה לָךְ, אִישׁ חֲמוּדוֹת וּמְאוֹר־פָּנִים. אָהֹב תֶּאֱהָבִיהוּ, בִּתִּי, מַחְמַל־עֵינִי, וְנִשְׁכַּח בֶּן־מַלְכֵּךְ מִלִּבֵּךְ.

כסניה.

לֹא, אוֹמַנְתִּי, כִּי גַם בְּמוֹתוֹ אֶשְׁמוֹר לוֹ אֶת בְּרִיתִי.

נכנס בוריס.

המלך.

מַה, כְּסֶנִיָּה? מַה, בַּת־שַׁעֲשׁוּעַי?

עוֹדֵךְ כַּלָּה לָבַשְׁתְּ בִּגְדֵי־אַלְמוֹן!

עוֹד תִּסְפְּדִי לַחֲתָנֵךְ כִּי מֵת.

בִּתִּי שֶׁלִּי! אֲבוֹי כִּי לֹא זָכִיתִי

לִהְיוֹת מֵסֵב בְּנַחַת חַיֵּיכֶם.

אוּלַי חָרָה בִּי אַף הָאֱלֹהִים,

קָצְרָה יָדִי מִתֵּת לָךְ אֶת הָאֹשֶׁר.

אַךְ אַתְּ זַכָּה, וְלָמָּה תֵעָנֵשִׁי? –

וּמָה הֵם מַעֲשֶׂיךָ, בְּנִי? מַה זֹאת?

פיאודור.

מַפַּת גְּלִילוֹת מוֹסְקְבָה הִיא; מַמְלַכְתֵּנוּ

מִגְּבוּל עַד גְּבוּל. רְאֵה נָא: פֹּה מוֹסְקְבָה,

פֹּה נוֹבְגוֹרוֹד, פֹּה אַסְטְרָחָן. זֶה יָם,

זֶה סֹבֶךְ יְעָרוֹת אֲשֶׁר לְפֶּרְם,

וּפֹה הִנֵּה סִיבִּיר.

המלך.

וּמַהוּ זֶה,

הַמִּתְפַּתֵּל כְּעֵין רִקְמָה?

פיאודור.

זוֹ ווֹלְגָה.

המלך.

הֶאָח! מָתוֹק פִּרְיָם שֶׁל לִמּוּדִים!

כְּמִמְּרוֹמִים אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה

תּוּכַל לִסְקוֹר: נָהָר וּגְבוּל וָעִיר.

קְנֵה דַעַת, בְּנִי: הַדַּעַת מְקַצֶּרֶת

נִסְיוֹן חַיֵּינוּ נִמְהֲרֵי־הַשֶּׁטֶף –

בְּיוֹם מִן הַיָּמִים, אוּלַי מַהֵר,

כָּל הַגְּלִילוֹת, אֲשֶׁר אֶת תַּבְנִיתָם

בְּתַחְבּוּלוֹת עַל גִּלָּיוֹן תֵּאַרְתָּ,

לְךָ כֻּלָּם יָקוּמוּ לְנַחְלָה, –

קְנֵה דַּעַת, בְּנִי, וְלֹא יִכְבַּד מִמֶּךְּ

הָבֵן בָּרוּר בִּמְלֶאכֶת הַשִּׁלְטוֹן.

נכנס סמיון גודונוב.

זֶה גוֹדוּנוֹב, הַבָּא לְהוֹדִיעֵנִי.

לכסניה.

מַחְמַל־נַפְשִׁי, עֲלִי אֶל קִיטוֹנֵךְ;

סִלְחִי, בִּתִּי. יְנַחֲמֵךְ אֱלוֹהַּ.

כסניה ואומנתה יוצאות.

מָה הַבְּשׂוֹרוֹת, סֶמְיוֹן נִיקִיטִיץ'?

סמיון גודונוב.

בֹּקֶר

וְעֶבֶד פּוּשְׁקִין, וְעִמּוֹ בֶּן־מֶשֶׁק

נָסִיךְ וַסִּילִי, בָּאוּ לְשִׂטְנָה.

המלך.

נוּ?

סמיון גודונוב.

עֶבֶד פּוּשְׁקִין סָח לִי רִאשׁוֹנָה,

כִּי רָץ בָּא אֲלֵיהֶם אֶתְמוֹל עִם שַׁחַר

מִקְּרָקוֹב – וּמִקֵּץ שָׁעָה אֶחָת

הָחְזַר אֶל אֲדוֹנָיו בְּלִי כְּתָב־אִגֶּרֶת.

המלך.

תִּפְשׂוּ הָרָץ.

סמיון גודונוב.

שָׁלַחְתִּי לְרָדְפוֹ.

המלך.

וּמַה מִּשּׁוּיְסְקִי?

סמיון גודונוב.

אֶמֶשׁ בְּבֵיתוֹ

מִשְׁתֵּה־רֵעִים עָרַךְ לַמִּילוֹסְלַבְסְקִים

וְלַבּוּטוּרְלִינִים וּלְסַלְטִיקוֹב

וּלְפּוּשְׁקִין – וְאִתָּם עוֹד אֲנָשִׁים;

וַיֹּאחֲרוּ לָשֶׁבֶת שָׁם. אַךְ פּוּשְׁקִין

נוֹתַר עִמּוֹ בַּחֶדֶר לְבַדּוֹ

וַיַּאֲרִיךְ שִׂיחָה אִתּוֹ עַד בּוֹשׁ.

המלך.

יֻבְהַל כָּרֶגַע שׁוּיְסְקִי.

סמיון גודונוב.

מֶלֶךְ רָם,

הִנֵּה הוּא כָּאן.

המלך

קְרָאוּהוּ וְיָבוֹא.

גודונוב יוצא.

המלך.

קִשְׁרֵי־סְתָרִים עִם אֶרֶץ לִיטָא! מַה זֹאת?…

אוֹיֵב הוּא לִי בֵּית פּוּשְׁקִין, בֵּית הַמֶּרִי,

וְשׁוּיְסְקִי זֶה – כַּבְּדֵהוּ וְחָשְׁדֵהוּ:

הוּא חֲמַקְמָק, אַךְ עָז וְעַרְמוּמִי…

נכנס שויסקי.

דָּבָר עִמִּי אֵלֶיךָ, הַנָּסִיךְ,

אַךְ אֲדַמֶּה, כִּי אִישׁ־בְּשׂוֹרָה גַם אָתָּה,

וּלְשָׁמְעֲךָ חָפַצְתִּי רִאשׁוֹנָה.

שויסקי.

אָכֵן, מַלְכִּי: עָלַי לְבַשֶׂרְךָ

דָּבָר נִכְבָּד.

המלך.

הַגֵּד וְאֶשְׁמָעֶנּוּ.

שויסקי.

חרש, ברמזו על פיאודור.

אֲבָל, מַלְכִּי…

המלך.

אַל יְכֻסֶּה מִבְּנִי

אֲשֶׁר גָּלוּי לְשׁוּיְסְקִי. קוּם דַּבֵּר.

שויסקי.

מַלְכִּי, מִלִּיטָא יֵשׁ בְּשׂוֹרָה…

המלך.

לֹא זוֹ

שֶׁאֶמֶשׁ הֱבִיאָה הָרָץ לְפּוּשְׁקִין?

שויסקי.

הַכֹּל יָדוּעַ לוֹ! – מַלְכִּי, חָשַׁבְתִּי,

כִּי טֶרֶם נִתְגַּלָּה לְךָ הַסּוֹד.

המלך.

אֵין רָע, נָסִיךְ: אָמַרְתִּי לְכַוֵּן

אֶת הַשְּׁמוּעוֹת; וָלֹא – לֹא נַעֲמוֹד

עַל הָאֱמֶת.

שויסקי.

מוּדַעַת לִי אַךְ זֹאת,

כִּי מִתְיַחֵשׂ־עַל־שֶׁקֶר בָּא מִקְּרָקוֹב,

וְכִי עִמּוֹ הַמֶּלֶךְ וְשׁוֹעָיו.

המלך.

וּמָה אוֹמְרִים? מִי בַּעַל שֵׁם־הַשֶּׁקֶר?

שויסקי.

זֹאת לֹא אֵדָע.

המלך.

אַךְ… מַה סַכָּנָתוֹ?

שויסקי.

אָמְנָם, מַלְכִּי: מָעוֹז הוּא מַלְכוּתֶךָ,

בְּחֶסֶד וּנְדִיבוֹת וְרָב שְׁקִידָה

כִּלְבַב בָּנִים לֵב עֲבָדֶיךָ שַׂמְתָּ.

אַךְ הֵן יָדַעְתָּ: אֲסַפְסוּף נִבְעָר

הוּא הֲפַכְפַּךְ, סוֹרֵר, תּוֹעֶה בַּהֶבֶל,

הוֹלֵךְ שׁוֹלֵל אַחַר תּוֹחֶלֶת־שָׁוְא,

נוֹטֶה אָזְנוֹ לְכָל שְׁמוּעָה נִמְהֶרֶת,

לִדְבַר־אֱמֶת נוֹתֵן כָּתֵף סוֹרֶרֶת,

אַךְ יְחַיֶּה נַפְשׁוֹ מִקְסַם־כָּזָב.

חָבִיב עָלָיו הָרַהַב הַבּוֹטֵחַ,

וְאִם הַפַּלְמוֹנִי, זֶה הַפּוֹחֵחַ,

יִזְכֶּה לַחְצוֹת אֶת גְּבוּל הַלִּיטָאִים.

וְנָהֲרוּ אֵלָיו הֲמוֹן פְּתָאִים

בְּכֹחַ שֵׁם דִּימִיטְרִי שֶׁהֶחְיָה.

המלך.

דִּימִיטְרִי!… אֵיךְ? הַנַּעַר הַלָּזֶה!

דִּימִיטְרִי!… קוּמָה, בְּנִי, וְהִסְתַּלֵּק.

שויסקי.

אָדְמוּ פָּנָיו: הַסַּעַר בָּא!…

פיאודור.

הַמֶּלֶךְ,

הֲלֹא תַּרְשֶׁה…

המלך.

חָלִילָה, בְּנִי, קוּם לֵךְ.

פיאודור יוצא.

דִּימִיטְרִי!…

שויסקי.

לֹא נוֹדַע לוֹ שׁוּם דָּבָר.

המלך.

הַקְשֵׁב, נָסִיךְ: הָחִישׁוּ תַּחְבּוּלוֹת;

גִּדְרוּ מִיָּד אֶת רוּסִיָּה מִלִּיטָא

בְּמַחְסוֹמִים; בַּל יַעֲבוֹר אָדָם

הַגְּבוּל הַזֶּה; אַרְנֶבֶת בַּל תֶּחְמַק

מִפּוֹלִין עַד הֲלוֹם; עוֹרֵב מִקְּרָקוֹב

בַּל יְגֻנַּב בִּיעָף אֵלֵינוּ. לֵךְ!

שויסקי.

אֵלֵךְ.

המלך.

עֲמוֹד. וְלֹא מְשַׁעֲשַׁעַת

הִיא הַבְּשׂוֹרָה? הֲנִשְׁמְעָה כָּזֹאת

אֲשֶׁר מֵתִים יָקוּמוּ מִקִּבְרָם

לַחְקוֹר מְלָכִים, מְלָכִים כְּדָת וָדִין,

הַמְיֻעָדִים, הַנִּבְחָרִים בָּעָם,

הַמֻּכְתָּרִים בִּידֵי הַפַּטְרִיאַרְךְ?

אַךְ צְחוֹק הוּא? מָה? וְלָמָּה לֹא תִּצְחָק?

שויסקי.

אֲנִי?…

המלך.

שְׁמָעֵנִי, הַנָּסִיךְ וַסִּילִי:

אַךְ נִתְבַּשַּׂרְתִּי אָז, כִּי אֶת הַנַּעַר…

כִּי נַעַר זֶה חַיָּיו קֻפְּדוּ לְפֶתַע,

לַחֲקִירָה נִשְׁלַחְתָּ; וְכָעֵת

בִּצְלָב וּבְשֵׁם־שָׁמַיִם הִשְׁבַּעְתִּיךָ,

הַגֵּד לִי הָאֱמֶת בְּתֹם־לֵבָב

הַהִכַּרְתּוֹ לַנַּעַר הָרָצוּחַ?

הַאִם לֹא הֱמִירוּהוּ אָז? עֲנֵה.

שויסקי.

נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ…

המלך.

לֹא, אַל נָא תִּשָּׁבַע,

עֲנֵה: הָיָה זֶה בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

שויסקי.

הוּא!

המלך.

שִׂים לֵב, נָסִיךְ, מֻבְטָח לְךָ הַחֶסֶד,

בְּחֵרֶם־שָׁוְא עַל כַּחַשׁ הֶעָבָר

לֹא אֶקְנָסְךָ. אַךְ אִם בְּלֵב־וָלֵב

תִּנְהַג עִמִּי כָּעֵת, בִּבְנִי נִשְׁבַּעְתִּי –

שְׁפָטִים אַכְזָרִיִּים לְךָ נָכוֹנוּ,

שְׁפָטִים, שֶׁלְּשִׁמְעָם אִיוַן וַסִּילִיץ'

מִפַּלָּצוּת בַּקֶּבֶר יִתְחַלְחַל.

שויסקי.

מַה לִּי שְׁפָטִים; אֶת חֶרְמְךָ יָרֵאתִי;

אֵיכָה אָעֵז לְסוֹבֶבְךָ בְּכַחַשׁ?

וְאֵיךְ יָכְלוּ עֵינַי לְהַטְעוֹתֵנִי

לִבְלִי הַכִּיר דִּימִיטְרִי? גְּוִיָּתוֹ

שְׁלשָׁה יָמִים בַּכְּנֵסִיָּה בִּקַּרְתִּי,

כָּל אוּגְלִיץ' נִלְוְתָה עִמִּי לְשָׁם.

סְבִיבוֹ שָׁכְבוּ שָׁם שְׁלָשׁ־עֶשְׂרֵה גְוִיּוֹת,

אֲשֶׁר שִׁסְּעָן הָעָם, וְהָרָקָב

כְּבָר אוֹתוֹתָיו נָתַן בָּהֶן בָּרוּר,

אַךְ צֶלֶם הַיַּלְדוּת שֶׁל בֶּן־הַמֶּלֶךְ

שָׁקֵט הָיָה וָצַח כִּפְנֵי נִרְדָּם;

הַפֶּצַע הֶעָמֹק שָׁתַת דָּמוֹ,

אֲבָל תָּוֵי פָּנָיו לֹא נִשְׁתַּנּוּ.

לֹא, אֵין סָפֵק, מַלְכִּי: דִּימִיטְרִי

שׁוֹכֵן עָפָר הוּא.

המלך.

בשקט.

רַב לִי; הִסְתַּלֵּק.

שויסקי מסתלק.

הָהּ מוּעָקָה!… אָשִׁיבָה נָא רוּחִי…

הִרְגַּשְׁתִּי: כָּל דָּמַי פָּרְצוּ בְּפֶתַע

לְתוֹךְ פָּנַי – וּבִכְבֵדוּת נָסוֹגוּ…

הִנֵּה מַדּוּעַ שְׁלָשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה

חָלַמְתִּי עַל הַיֶּלֶד הָרָצוּחַ!

כֵּן, כֵּן – זֶה הַדָּבָר! עַתָּה יָדַעְתִּי.

אַךְ מִי הוּא יְרִיבִי זֶה הָאָיֹם?

מִי קָם עָלַי? אַךְ שֵׁם־שֶׁל־תֹּהוּ, צֵל –

הֲצֵל יִקְרַע אַדֶּרֶת מַלְכוּתִי,

אוֹ צְלִיל יוֹרִישׁ זַרְעִי מִמּוֹרַשְׁתּוֹ?

אֱוִיל אֲנִי! מַדּוּעַ זֶה נִבְהַלְתִּי?

תִּפַּח בְּצֵל־הַתֹּהוּ – וְעָבָר.

לוּ כֵן לִבִּי: יִסְמוֹךְ נָא וְיִבְטָח, –

אַךְ לֹא יֵקַל עוֹד בְּעֵינַי דָבָר…

כָּבְדָה מִשְּׂאֵת עֲטֶרֶת מוֹנוֹמָךְ!

 

קרקוב. בית וישנבצקי    🔗

הכוזב עם Pater צ’רניקובסקי.

הכוזב.

לֹא, אָב קָדוֹשׁ, כִּי לֹא יִהְיֶה מוֹקֵשׁ עוֹד;

יָדַעְתִּי אֶת עַמִּי וּסְגֻלּוֹתָיו;

אֵין בְּיִרְאַת־שָׁמָיו קִנְאָה עִקֶּשֶׁת,

מוֹפֵת מַלְכּוֹ הוּא קֹדֶשׁ בְּעֵינָיו.

וּבְאֵין קִנְאָה, הֲלֹא תִשְׁוֶה הַנֶּפֶשׁ.

עָרַבְתִּי, כִּי בְּטֶרֶם כְּלוֹת שְׁנָתַיִם

עַל בְּנֵי עַמִּי, כָּל כְּנֶסֶת הַצָּפוֹן

עֹל נְצִיבוֹ שֶׁל פֶּטְרוּס יְקַבֵּלוּ.

צ’רניקובסקי.

אִיגְנַטְיוּס הַקָּדוֹשׁ לוּ יַעַזְרֶךָ,

נָסִיךְ, עִם הַתְּמוּרָה כְּבוֹא הַיּוֹם.

אַךְ עַד מוֹעֵד הַטְמִינָה בִּלְבָבֶךָ

הַזֶּרַע שֶׁלַּחֶסֶד מִמָּרוֹם.

יֵשׁ וּמִצְוָה הִיא לַמְּשָׁרְתִים בַּקֹּדֶשׁ

לְהִתְחַפֵּשׂ בִּפְנֵי הַחִיצוֹנִים;

אֱנוֹשׁ יִבְחַן מִלֶּיךָ, מַעֲשֶׂיךָ,

אַךְ אֱלֹהִים בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב.

הכוזב.

אָמֵן. מִי שָׁם?

נכנס משרת.

אֱמוֹר, וְיִכָּנֵסוּ.

נפתחים השערים; נכנס המון רוסים ופולנים.

רֵעִים! מָחָר נֵצֵא לְמַסָּעֵנוּ

מִקְּרָקוֹב. בְּבֵיתְךָ שֶׁבְּסַמְבּוֹר

יָמִים שְׁלשָׁה אֶתְאַכְסְנָה לִי, מְנִישֶׁק.

יָדַעְתִּי: זֶה בֵּיתְךָ מַכְנִיס אוֹרְחִים,

בְּהֶדֶר אֲצִילִים נוֹדַע בַּשָּׁעַר,

וְתִפְאַרְתּוֹ עֲקֶרֶת צְעִירָה.

שָׁם אֲקַוֶּה לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי מָרִינָה

יְפַת־הַתֹּאַר. וְאַתֶּם, רֵעַי,

בְּנֵי רוּס וְלִיטָא, שֶׁדִּגְלֵי אַחִים

עַל מְשַׂנֵּא אֶחָד הֲנִיפוֹתֶם,

עַל אִישׁ מִרְמוֹת, עַל גֶּבֶר חֲמָסִי,

עַד מְהֵרָה אוֹלִיכָה, בְּנֵי הַסְּלָבִים,

חֵילְכֶם אֵימִים אֶל קְרָב אֲשֶׁר אִוִּינוּ.

אַךְ מִי הֵם הַפָּנִים הַחֲדָשׁוֹת?

גברילא פושקין.

הֵם בָּאוּ לְבַקֵּשׁ מֵרוּם חַסְדֶּךָ

שָׁרֵת וָנֶשֶׁק.

הכוזב.

הִתְבָּרְכוּ, בָּנַי.

אֵלַי, רֵעִים. – אֲבָל אֱמוֹר נָא, פּוּשְׁקִין,

מִי הַיְפֵהפֶה?

פושקין.

זֶה קוּרְבְּסְקי.

הכוזב.

שֵׁם נִכְבָּד הוּא!

לקורבסקי. קְרוֹבוֹ שֶׁל אִישׁ־הַחַיִל הַקָּזָנִי?

קורבסקי.

אֲנִי הוּא בְּנוֹ.

הכוזב.

עוֹד חַי הוּא?

קורבסקי.

לֹא, כִּי מֵת.

הכוזב.

אִישׁ גְּדָל־עֵצָה! אִישׁ קְרָב וְתוּשִׁיָּה!

אַךְ מִן הַיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר הוֹפִיעַ,

נוֹקֵם עֶלְבּוֹנוֹתָיו בִּבְלִי רַחֵם,

עִם לִיטָאִים עַד עִיר־קְדוּמִים, עִיר אוֹלְגָה,

חָדַל שִׁמְעוֹ בָּאָרֶץ.

קורבסקי.

סוֹף יָמָיו

עָשָׂה אָבִי בְּיַרְכְּתֵי ווֹלִין,

בַּאֲחֻזּוֹת־נַחְלָה, אֲשֶׁר בָּטוֹרִי

נָתַן לוֹ מַתָּנָה. שׁוֹקֵט, בּוֹדֵד,

בַּמַּדָּעִים בִּקֵשׁ מָשׂוֹשׂ לַנֶּפֶשׁ;

אַךְ לֹא נֻחַם בְּנַחַת עֲמָלוֹ:

זָכוֹר זָכַר מוֹלַדְתּוֹ מִנֹּעֵר

וַיִּכָּסֵף אֵלֶיהָ עַד מוֹתוֹ.

הכוזב.

מַצְבִּיא אֻמְלָל! בְּאֵיזֶה אוֹר גָּדוֹל

זָרְחוּ חַיָּיו כִּבְדֵי שָׁאוֹן וָסַעַר.

שָׂמַחְתִּי, הָאַבִּיר אֲצִיל־הַיַּחַשׂ,

אֲשֶׁר זַרְעוֹ מַשְׁלִים עִם הַמּוֹלֶדֶת.

פִּשְׁעֵי אָבוֹת חָלִילָה לְהַזְכִּיר;

שָׁלוֹם נוּחָם! גַּשׁ, קוּרְבְּסְקי, הַב יָדֶךָ!

הֲלֹא פְּלִיאָה? בֶּן קוּרְבְּסְקי מַעֲלֶה

עַל כֵּס, אֶת מִי? אָכֵן – אֶת בֶּן יוֹהָן…

הַכֹּל עִמִּי: גּוֹרָל וּבְנֵי־אָדָם. –

וּמִי אַתָּה?

פולני.

סוֹבַּנְסְקִי, בֶּן הַשְּׁלְיַכְטָה.

הכוזב.

כָּבוֹד וִיקָר לְךָ, בֶּן הַחוֹרִין!

מֵרֹאשׁ יֻתַּן לוֹ שְׁלִישׁ מִמַּשְׂכֻּרְתּוֹ. –

אַךְ אֵלֶּה מִי? בִּגְדֵי מְכוֹרָתִי

הִכַּרְתִּי עֲלֵיהֶם. שֶׁלָּנוּ הֵם.

חרושצ’וב.

נופל על פניו.

כֵּן, מֶלֶךְ רָב, אֲנַחְנוּ עֲבָדֶיךָ,

שְׁלוֹמֵי הָאֱמוּנִים הַנִּרְדָּפִים.

פְּלִיטֵי־נִדּוּי אֵלֶיךָ, קֵיסָרֵנוּ,

בָּרַחְנוּ מִמּוֹסְקְבָה – וּלְמַעֲנֶךָ

נַפְשֵׁנוּ נְחָרֵףְ, וּגְוִיּוֹתֵינוּ

יִהְיוּ לְךָ הֲדֹם לְכִסְאֲךָ.

הכוזב.

הִתְאוֹשְׁשׁוּ, סוֹבְלֵי עַל לֹא־עָווֹן –

חַכּוּ לִי עַד אַגִּיעַ לְמוֹסְקְבָה,

אָז יְשַׁלֵּם בּוֹרִיס כָּל עֲווֹנָיו.

וּמִי אַתָּה?

קרלא.

קָזָק. מִדּוֹן נִשְׁלַחְתִּי,

מִצְּבָא הַדְּרוֹר, שָׂרָיו אוֹזְרֵי־הַחַיִל,

מִמַּעֲלֵה הַדּוֹן וּמוֹרְדוֹתָיו,

לִרְאוֹת אֶת זִיו פָּנֶיךָ, מֶלֶךְ רָב,

וּלְהִשָּׁבַע לְךָ בְּחֵי רֹאשָׁם.

הכוזב.

יָדַעְתִּי בְּנֵי־הַדּוֹן וּרְאוֹת פִּלַּלְתִּי

אֶת נִסֵּיהֶם בְּקֶרֶב צִבְאוֹתַי.

נַחְזִיק טוֹבָה לִצְבָא הַדּוֹן שֶׁלָּנוּ.

יָדַעְנוּ סִבְלוֹתָם שֶׁל הַקָּזָקִים,

הַנִּרְדָּפִים כַּיּוֹם בְּיַד עַוְלָה;

אַךְ אִם נִזְכֶּה, בְּעֵזֶר־יָהּ, לָשֶׁבֶת

עַל כֵּס אָבוֹת, כְּקֶדֶם נֵט חַסְדֵנוּ

עַל דּוֹן הַחָפְשִׁיָה וְנֶאֱמֶנֶת.

משורר.

נגש, משתחוה אפים, אוחז בכנפי בגדו של גרישקא.

נָסִיךְ גְּדוֹל, בֶּן־מֶלֶךְ רַב־הַזֹּהַר!

הכוזב.

מַה חֶפְצְךָ?

המשורר.

מושיט לו גליון.

קַבֵּל נָא בְּרָצוֹן

אֶת דַּל פִּרְיוֹ שֶׁל יֶגַע עֲמָלִי.

הכוזב.

מַה זֹּאת אֶרְאֶה? דִּבְרֵי שִׁירָה לָטִינִית?

קְדוֹשָׁה הִיא בְּרִית הַחֶרֶב וְהַנֵּבֶל,

דַּפְנָה אַחַת גַּם יַחַד תְּעַטְּרֵם.

מוֹלַדְתִּי הִיא תַּחַת שְׁמֵי צָפוֹן,

אַךְ בַּת־הַשִּׁיר שֶׁל רוֹמָא לֹא זָרָה לִי,

וְאֶת פִּרְחֵי פַּרְנָסוֹס אֲחַבֵּב.

בָּטַחְתִּי בִּנְבוּאוֹת אַנְשֵׁי־הַפַּיִט.

לֹא, לֹא לַשָּׁוְא יִלְהַט בְּאֵשׁ לִבָּם

הַשִּׁגָּיוֹן: בָּרוּךְ הַמַּעֲשֶׂה,

שֶׁהֵם מֵרֹאשׁ נָתְנוּ לוֹ עֹז וָשֶׁבַח!

קְרֵב הֵנָּה, יְדִידִי. לְאוֹת מַזְכֶּרֶת

קַבֵּל הַשַּׁי. נותן לו טבעת. וְכִי יָקוּם רְצוֹן

הַהַשְׁגָּחָה, וְכֶתֶר אֲבוֹתַי

יֻתַּן לִי, אֲקַוֶּה שֵׁנִית לִשְׁמוֹעַ

קוֹל נֹעַם הִמְנוֹנֶיךָ הַנִּפְעָם.

Musa gloriam coronat, gloriaque musam.

וּבְכֵן, רֵעַי, הֱיוּ שָׁלוֹם עַד בֹּקֶר.

כלם.

לַקְּרָב! לַקְּרָב! תְּנוּ גֹּדֶל לְדִימִיטְרִי,

יְחִי לָעַד אַרְכִידֻכַּס מוֹסְקְבָה!

 

טירת הנציב מנישק בסמבור    🔗

שורת חדרים מוארים. כלי־זמר.

וישנבצקי, מנישק.

מנישק.

רַק עִם בִּתִּי מָרִינָה הוּא מֵשִׂיחַ,

כָּל עִנְיָנָיו מָרִינָה לְבַדָּהּ…

וְיֵשׁ בְּכָךְ מֵרֵיחַ הַכְּלוּלוֹת;

הוֹדֵה נָא, וִישְׁנֶבֶצְקִי, הֲפִלַּלְתָּ,

כִּי עֲתִידָהּ בִּתִּי לְהִתְקַסֵּר?

וישנבצקי.

אָכֵן, נִסִּים… וַהֲפִלַּלְתָּ, מְנִישֶׁק,

כִּי מְשָׁרְתִי יֵשֵׁב עַל כֵּס מוֹסְקְבָה?

מנישק.

וּמַה תֹּאמַר עַל זוֹ בִּתִּי מָרִינָה?

אַךְ שַׂחְתִּי לָהּ לֵאמֹר: נוּ, שִׂימִי עָיִן!

הַחְזִיקִי בְּדִימִיטְרִי!… וְהִנֵּה

הַכֹּל נִשְׁלָם. הוּא כְּבָר בְּרִשְׁתּוֹתֶיהָ.

כלי־זמר מנגנים פולונז.

הכוזב יוצא עם מרינה בצמד ראשון.

מרינה.

חרש לדימיטרי.

אָכֵן, מָחָר לִפְנֵי חֲצוֹת אֵצֵא אֶל הַתְּרָזוֹת לְיַד הַמִּזְרָקָה.

מתפרדים. צמד שני.

האביר.

בַּמֶּה לָקְחָה אֶת לֵב דִימִיטְרִי?

הגבירה.

הוֹ!

יְפַת־מַרְאֶה הִיא.

האביר.

כֵּן, נִימְפִית שֶׁל שַׁיִשׁ:

עֵינַיִם, פֶּה בְּלִי בַּת־צְחוֹק, בְּלִי חַיִּים…

צמד אחר.

הגבירה.

אֵין הוּא יָפֶה, אַךְ נֹעַם בְּמַרְאֵהוּ,

וּמִתְנַכֵּר בּוֹ גֶזַע הַמַּלְכוּת.

צמד אחר.

הגבירה.

וְהַמַּסָּע מָתַי?

האביר.

בִּפְקֻדָּתוֹ,

כֻּלָּנוּ מוּכָנִים; אַךְ פַּנָּה־מְנִישֶׁק

אוּלַי בַּשֶּׁבִי תַּשְׁהֵנוּ עִם דִימִיטְרִי.

הגבירה.

נָעִים הוּא שֶׁבִי זֶה.

האביר.

כֵּן, אִם גְּבִרְתִּי…

מתפרדים. החדרים מתרוקנים.

מנישק.

זָקַנּוּ מִלִּרְקוֹד, וְאֶל הַצֶּמֶד

לֹא יִקְרָאֵנוּ רַעַם הַכְּלֵי־זְמָר,

לֹא עוֹד נִלְחַץ, נִשַּׁק יְדֵי־הַחֶמֶד –

הוֹ, עוֹד אֶזְכּוֹר תַּעֲלוּלֵי עָבָר!

עַתָּה הַכֹּל לֹא כִּבְיָמִים יָמִימָה:

הַנֹּעַר בְּיָמֵינוּ – עָם לֹא־עֹז,

הַיֹּפִי לֹא יִצְלַח עוֹד לַעֲלֹז, –

הַכֹּל אָבֵל, רֵעִי, – הֲלֹא תַסְכִּימָה.

נָסוּר מֵהֶם; נֵלֵךְ, רֵעִי, מִכָּאן,

בַּקְבּוּק שֶׁל יֵין אוּנְגָּרִיָּה יָשָׁן

נַחְפּוֹר מִמַּטְמוֹנִים וּנְצַו לִפְתֹּחַ

וּבְקֶרֶן־הַזָּוִית יַחְדָּו נִגְמָע

שִׁקּוּי דָּשֵׁן כְּשֶׁמֶן הַנִּיחוֹחַ,

וְאַגַּב־כָּךְ נָדוּן עַל דָּא וְהָא.

נֵלְכָה, אָחִי.

וישנבצקי.

אָכֵן, רֵעִי, נֵלְכָה.

 

לילה. גן. מזרקה.    🔗

הכוזב.

נכנס.

הִנֵּה הַמִּזְרָקָה; לְכָאן תָּבוֹא.

דּוֹמֶה, כִּי לֹא נִבְרֵאתִי רַךְ־לֵבָב;

רָאִיתִי אֶת הַמָּוֶת מוּל פָּנַי,

וְלֹא יָרְאָה נַפְשִׁי מִפְּנֵי הַמָּוֶת.

אֶל כֶּלֶא־עוֹלָמִים צָפוּי הָיִיתִי,

נִרְדַּפְתִּי – וְלֹא חַת עָלַי רוּחִי,

וּבְעֹז־נַפְשִׁי נִצַּלְתִּי מִן הַכֶּלֶא.

אַךְ מָה עַכְשָׁו כּוֹלֵא נִשְׁמַת רוּחִי?

מַה פֵּשֶׁר רַעַד זֶה לֹא אֶכְבְּשֶׁנּוּ?

הַרְתֵת־מַאֲוַיִּים עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ?

לֹא – זֶהוּ פַּחַד. יוֹם תָּמִים צִפִּיתִי

לְרַאֲיוֹן־בַּסֵּתֶר עִם מָרִינָה,

שָׁקַלְתִּי כָּל דִּבּוּר אֲשֶׁר אֹמַר לָהּ,

אֵיךְ אֲפַתֶּה שִׂכְלָהּ הַמִּתְיַהֵר,

אֵיךְ אֲכַנֶּנָּה שֵׁם מַלְכַּת מוֹסְקְבָה.

אַךְ בָּא מוֹעֵד – וְלֹא אֶזְכּוֹר מְאוּמָה.

נִתְּקוּ מִפִּי מִלַּי אֲשֶׁר שִׁנַּנְתִּי;

הָאַהֲבָה עוֹכֶרֶת דִּמְיוֹנִי…

אַךְ פֶּתַע רַחַשׁ־מָה… רִשְׁרוּשׁ… וְשֶׁקֶט..

לֹא, זֶה אוֹרוֹ שֶׁל סַהַר רְמִיָּה,

וְרוּחַ קַל הוּא שֶׁהָמָה.

מרינה.

נכנסת.

בֶּן־מֶלֶךְ!

הכוזב.

זוֹ הִיא!… דָּמִי קוֹפֵא בְּתוֹךְ עוֹרְקָי.

מרינה.

דִימִיטְרִי! הוּא?

הכוזב.

הוֹ קוֹל קְסָמִים וָנֹעַם!

הולך לקראתה.

הַאַתְּ, סוֹף־סוֹף? הֲכִי אֶרְאֵךָ פָּנִים,

בָּדָד עִמִּי, בְּסֵתֶר דְּמִי הַלָּיִל?

מַה לְאִטּוֹ שֵׂרַךְ לוֹ יוֹם שׁוֹמֵם!

מַה לְאִטָּם כָּבוּ דִּמְדּוּמֵי־עֶרֶב!

עַד מָה אָרְכָה צִפִּיָּתִי בַּלָּיְלָה!

מרינה.

חוֹלְפוֹת שָׁעוֹת, וְעִתּוֹתַי יָקְרוּ לִי –

פֹּה רֵאָיוֹן הוֹעַדְתִּי לְךָ

לֹא בַּעֲבוּר אֶשְׁמַע דִּבְרֵי־דוֹדִים.

מִלִּים אַךְ לְמוֹתָר הֵן. אַאֲמִינָה,

כִּי אֲהַבְתַּנִי; אַךְ הַקְשֵׁב: אָמַרְתִּי

לִקְשׁוֹר גּוֹרַל חַיֵּי בְּגוֹרָלְךָ,

שֶׁסַּעַר וְאַכְזָב בּוֹ; וּזְכוּתִי הִיא

לִדְרוֹשׁ אַךְ זֹאת, דִימִיטְרִי, מֵעִמְּךָ:

אֶדְרוֹשׁ, כִּי תְּגַלֶּה כָּאן לְפָנַי

כָּל סֵבֶר נַפְשְׁךָ וּמְזִמּוֹתֶיךָ

וְכָל חֲשָׁשׁוֹתֶיךָ הַכְּמוּסִים, –

לְמַעַן צֵאת עִמְּךָ בְּאֹמֶץ־רוּחַ

אֶל הַחַיִּים – לֹא בְּעִוְרוֹן יַלְדוּת,

לֹא כְּשִׁפְחָה לִשְׁרִירוּת־לֵב הַבַּעַל,

פִּילֶגֶשׁ כְּכִבְשָׂה נֶאֱלָמָה, –

כִּי אִם אִשָּׁה לְעֵזֶר כְּנֶגְדֶּךָ,

שֶׁיָּאֲתָה לְמֶלֶךְ שֶׁל מוֹסְקְבָה.

הכוזב.

הוֹ, תְּנִינִי נָא לִשְׁכּוֹחַ, לוּ מְעַט,

לִבְטֵי גוֹרַל חַיַּי וְחֶרְדּוֹתָיו!

נָא שִׁכְחִי גַם אַתְּ, כִּי לְפָנַיִךְ

עוֹמֵד נָסִיךְ. מָרִינָה! לוּ אֶהְיֶה לָךְ

הַנֶּאֱהָב, אֲשֶׁר בָּחַר לִבֵּךְ,

שֶׁמַּבָּטֵךְ – אַךְ הוּא יָסֵב לוֹ אֹשֶׁר.

הוֹ, שִׁמְעִי־נָא תְּפִלַּת הָאַהֲבָה

וּתְנִי לַלֵּב לִשְׁפּוֹךְ אֶת כָּל קִרְבּוֹ.

מרינה.

לֹא עֵת, נָסִיךְ. אַתָּה שׁוֹהֶה – בֵּינְתַיִם

רוֹפֶפֶת הַדְּבֵקוּת שֶׁל חֲסִידֶיךָ,

יוֹם יוֹם הַסַּכָּנָה וְהַיְגִיעָה

מְסֻכָּנוֹת אַף יְגֵעוֹת פִּי שֶׁבַע,

וּכְבָר שְׁמוּעוֹת שֶׁל פִּקְפּוּקִים תִּפְשׁוֹטְנָה,

וַחֲדָשׁוֹת תָּבֹאנָה לִבְקָרִים;

וְגוֹדוּנוֹב חוֹבֵל תַּחְבּוּלוֹתָיו…

הכוזב.

מַה גּוֹדוּנוֹב? הֲכִי בִּידֵי בּוֹרִיס

אַהֲבָתֵךְ, אָשְׁרִי שֶׁאֵין עֲרֹךְ לוֹ?

לֹא, לֹא. עַכְשָׁיו אַבִּיט בְּשִׁוְיוֹן־רוּחַ

אֶל רוּם כִּסְאוֹ, אֶל עֹצֶר הַמַּלְכוּת,

אַהֲבָתֵךְ… מַה לִּי חַיִּים בִּלְתָּהּ,

גַּם זִיו תְּהִלָּה, גַּם עֹז מַמְלֶכֶת רוּסְיָה?

בִּקְצֵה מִדְבָּר, בְּאֹהֶל־עֹנִי – אַתְּ,

אַתְּ לִי תִהְיִי עֲטֶרֶת הַמַּלְכוּת,

אַהֲבָתֵךְ…

מרינה.

הֲלֹא תֵבוֹשׁ; זְכוֹר נָא

אֶת הַיֵּעוּד הָרָם וְהַקָּדוֹשׁ;

רוּם תָּאֳרְךָ הֲלֹא יִיקַר לְךָ

מִכָּל שָׂשׂוֹן, כָּל מַדּוּחֵי חַיִּים,

וְאֵין דָּבָר יִשְׁוֶה לוֹ בְּעֵינֶיךָ.

לֹא לְבָחוּר חָמוּם, אֲשֶׁר הָקְסַם

מִזִּיו פָּנַי עַד הִטָּרֵף נַפְשֵׁהוּ,

דַּע: אֶת יָדִי אֶתֵּן בְּרָב הָדָר

לְבֶן־מְלָכִים, יֵשֵׁב עַל כֵּס מוֹסְקְבָה,

יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר פְּדוּי הַהַשְׁגָּחָה.

הכוזב.

מָרִינָה הַיָּפָה, אַל תְּעַנִּינִי,

אַל נָא תֹאמְרִי: בַּתֹּאַר וְלֹא בִּי

בָּחַר לִבֵּךְ. מָרִינָה! לוּ יָדַעַתְּ,

אֵיכָה בָּזֹאת מָחַצְתְּ אֶת לְבָבִי –

אֵיכָה! וְלוּ… אֲבוֹי, פִּקְפּוּק אָיֹם! –

הַגִּידִי: אִלּוּלֵא הוּלֶדֶת מֶלֶךְ

הוֹעִיד לִי גוֹרָלִי בְּעִוִרוֹנוֹ;

וְאִלּוּלֵא הָיִיתִי בֶּן יוֹהַן,

לֹא נַעַר זֶה, אֲשֶׁר נִשְׁכַּח מִלֵּב:

אֲזַי… הֲכִי אֲזַי לֹא אֲהַבְתִּינִי?…

מרינה.

דִימִיטְרִי, לֹא תּוּכַל הֱיוֹת אַחֵר;

אָהֹב אַחֵר קוֹנָם עָלַי.

הכוזב.

לֹא! רַב לִי:

אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שֻׁתָּף־לְמֵת

בָּאַהֲבָה, שֶׁהִיא נַחֲלָתוֹ.

לֹא, רַב לִי הִתְחַפֵּשׂ! אֶת הָאֱמֶת

אֹמַר; דְּעִי, אֵפוֹא, דִימִיטְרִי זֶה

נִסְפָּה מִכְּבָר, נִקְבַּר – וְלֹא יִחְיֶה עוֹד;

וַהֲתֹאבִי לָדַעַת, מִי אֲנִי?

וּבְכֵן, אֹמַר: נָזִיר עָלוּב אָנֹכִי;

בְּשִׁעֲמוּם שִׁבְיָהּ שֶׁל נְזִירוּת,

חֲבוּשׁ בַּרְדָּס, זָמַמְתִּי גַם הִרְהַבְתִּי

וְנֵס גָּדוֹל תִכַּנְתִּי לָעוֹלָם –

עַד יוֹם אֶחָד בָּרַחְתִּי מִצַּלְעִי

אֶל הָאוּקְרָיְנִים, אֶל בִּקְתּוֹת הַפֶּרֶא,

לָמַדְתִּי רִכְבָּה וְתֵפֶשׂ חֶרֶב;

הִגַּעְתִּי אֲלֵיכֶם וּבְשֵׁם לֹא לִי

אֶת הַסְּכָלִים הַפּוֹלַנִּים רִמִּיתִי.

וּמַה תֹּאמְרִי, מָרִינָה הַגֵּאָה?

הַהִשְׂבַּעְתִּיךְ רָצוֹן בְּוִדּוּיִי?

מַה תִּשְׁתְּקִי?

מרינה.

הָהּ, צַעַר! הָהּ, חֶרְפָּה!

שתיקה.

הכוזב.

חרש.

עַד אָנָה הֱבִיאַנִי רֹגֶז־לֵב?

אוּלַי לָעַד קִפַּחְתִּי אֶת הָאֹשֶׁר,

אֲשֶׁר כּוֹנַנְתִּי לִי בְּרָב עָמָל.

הָהּ, מָה עוֹלַלְתִּי לִי! –

בקול.

עַתָּה יָדַעְתִּי:

נִכְלֶמֶת אַתְּ מֵאַהֲבַת הֶדְיוֹט,

אִמְרִי, אֵפוֹא, דְּבָרֵךְ גּוֹזֵר־הַדִּין,

גּוֹרַל־חַיַּי הִנֵּה הוּא בְּיָדַיִךְ,

לְמִשְׁפָּטֵךְ אוֹחִיל.

כורע על ברכיו.

מרינה.

קוּם, דַּל כּוֹזֵב.

הֲתִתְיַמֵּר, כִּי בִּכְרִיעַת־הַבֶּרֶךְ,

כִּלְנַעֲרָה פּוֹתָה וּרְפַת־אוֹנִים,

תַּכְמִיר לִבִּי, הַשָׂשׂ אֱלֵי כָּבוֹד?

טָעִיתָ, יְדִידִי: מַרְגְּלוֹתַי

הַרְבֵּה רוֹזְנִים וְאַבִּירִים כָּרָעוּ;

אַךְ כָּל תַּחְנוּנֵיהֶם בְּקֹר־לֵבָב

דָּחִיתִי, לֹא בִּכְדֵי שֶׁפְּלִיט מִנְּזָר…

הכוזב.

קם.

אַל תִּמְאֲסִי בְּעֶלֶם מִתְיַמֵּר;

אוּלַי נַפְשׁוֹ צוֹפֶנֶת הַסְּגֻלּוֹת

שֶׁהֵן יָאוֹת לְכֵס מַלְכֵי מוֹסְקְבָה,

שֶׁהֵן יָאוֹת לְחִין יִקְרַת יָדֵךְ…

מרינה.

יָאוֹת, חָצוּף, לְחֶבֶל־הַקָּלוֹן!

הכוזב.

אָשַׁמְתִּי: גַּאֲוָה כִּי עֲנָקַתְנִי,

רִמִּיתִי אֱלֹהִים וְקֵיסָרִים,

שִׁקַּרְתִּי לַבְּרִיּוֹת; אוּלָם לֹא לָךְ

לִשְׁפּוֹט אוֹתִי; זַכּוֹתִי לְפָנַיִךְ.

הוֹ, לֹא, כִּי לֹא יָכֹלְתִּי רַמּוֹתֵךְ.

אַתְּ לְבַדֵּךְ הָיִית לִי הַקְּדוּשָׁה

וְלֹא מָצָאתִי עֹז בִּי לְכַזֵּב לָהּ.

רַק אַהֲבָה, עַזָּה כִּשְׁאוֹל, עִוֶּרֶת,

רַק אַהֲבָה אִלְּצַתְנִי לְפָנַיִךְ

לְהִתְוַדּוֹת בַּכֹּל.

מרינה.

הָהּ, מִתְהַלֵּל אֱוִיל!

מִי זֶה בִּקֵּשׁ מִמְּךָ כִּי תִּתְוַדֶּה?

אִם נָע־וְנָד כָּמוֹךָ, בֶּן־בְּלִי־שֵׁם,

שְׁנֵי לְאֻמִּים עִוֵּר בְּאֹרַח־פֶּלֶא,

הֲלֹא שׂוּמָה עָלֶיךָ, לְמִצְעָר,

לִהְיוֹת רָאוּי לְנֵס הַצְלָחָתֶךָ

וְתַרְמִיתְךָ נוֹעֶזֶת לְכוֹנֵן

בְּסוֹד כָּמוּס וְעַקְשָׁנִי לָנֶצַח.

אֵיכָה אוּכַל וְאֶתְמַכֵּר אֵלֶיךָ,

אֵיכָה אֶשְׁכַּח תֻּמִּי וְיַחֲשִׂי

וְגוֹרָלִי אֶקְשׁוֹר בְּגוֹרָלֶךָ,

אִם בְּפַשְׁטוּת כָּזֹאת וְקַלּוּת־דַּעַת

אַתָּה מוֹקִיעַ כָּכָה אֶת קְלוֹנְךָ?

מֵאַהֲבָה פִּטְפֵּט לִי אֶת סוֹדוֹ!

פְּלִיאָה הִיא בְּעֵינַי: אֵיךְ אֶל אָבִי

מֵרֹב רֵעוּת עֲדֶן לֹא הִתְוַדַּעְתָּ,

מִגֹּדֶל הַשִּׂמְחָה גַם אֶל הַמֶּלֶךְ,

אוֹ גַם אֶל וִישְׁנְיֶבֶצְקִי אֲדוֹנֶיךָ

מֵרֹב מְסִירוּתוֹ שֶׁל מְשָׁרֵת.

הכוזב.

נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ, כִּי אַתְּ בִּלְבַד יָכֹלְתְּ

מִסְּגוֹר־לִבִּי לַחְצוֹב אֶת הַוִּדּוּי.

נִשְׁבַּעְתִּי: מֵעוֹדִי וּבְשׁוּם מָקוֹם,

לֹא בְּמִשְׁתֶּה עַל כּוֹס הַהוֹלֵלוּת,

לֹא בְּשִׂיחַת רֵעִים מִלֵּב אֶל לֵב,

לֹא מֵאֵימַת פִּגְיוֹן וְעִנּוּיִים,

אֶת מַר סוֹדִי שְׂפָתַי לֹא תְּגַלֶּינָה.

מרינה.

נִשְׁבַּעְתָּ! וְעָלַי לְהַאֲמִין –

הוֹ אַאֲמִין! – אַךְ שֶׁמָּא תּוֹדִיעֵנִי,

בַּמֶּה נִשְׁבַּעְתָּ לִי? בְּשֵׁם שָׁמַיִם,

כַּאֲסוּפִי חָסִיד שֶׁל יֵשׁוּעִים?

אוֹ בִּכְבוֹדְךָ, כַּאֲרִיאֵל נָדִיב?

אוֹ רַק בְּנִיב־שְׂפָתַיִם שֶׁל מַלְכוּת

כְּבֶן־מְלָכִים? הֲאִם לֹא כֵן? דַּבֵּר.

הכוזב.

בגאון.

צִלּוֹ שֶׁל הָאָיֹם לְבֵן אִמְּצַנִי,

מִקֶּבֶר שֵׁם דִּימִיטְרִי לִי נָתַן,

הֲמוֹן גּוֹיִים בְּמֶרֶד הִקִּיפַנִי

וְאֶת בּוֹרִיס יָעַד לִי לְקָרְבָּן –

אֲנִי בֶּן־מֶלֶךְ. רַב לִי הִתְרַפֵּס

לִפְנֵי פּוֹלַנִּיָּה רָמַת־עֵינַיִם.

שָׁלוֹם לָעַד. מִשְׂחַק דָּמִים וּקְרָב,

חֶרְדּוֹת־גּוֹרָל רַבּוֹת, אֲנִי תִקְוָה,

אֶת כִּסּוּפֵי הָאַהֲבָה יַחְרִישׁוּ.

הוֹ, מָה עַזָּה תִהְיֶה מַשְׂטֵמָתִי לָךְ,

בִּדְעוֹךְ בַּלֵּב הַלַּהַט הַמֵּבִישׁ!

עַכְשָׁו אֵלֵךְ לִי – כֶּתֶר אוֹ אָבְדָן

נָכוֹנוּ בְּרוּסִיָּה לְרֹאשִׁי,

אִם מוֹת חַיָּל אָמוּת בִּקְרָב תִּפְאֶרֶת,

אוֹ מוֹת נָבָל, בַּשַּׁעַר עַל גַּרְדֹּם,

אַתְּ לֹא תִּהְיִי לִי רְעוּתִי שֶׁלִּי,

וְלֹא תִּשְׁתִּי עִמִּי אֶת כּוֹס חַיָּי;

אַךְ – יִתָּכֵן מְאֹד, כִּי עוֹד יֵצַר לָךְ

עַל הַגּוֹרָל אֲשֶׁר הֵשַׁבְתְּ רֵיקָם.

מרינה.

וְאִם אַקְדִּים וַאֲגַלֶּה מֵרֹאשׁ

אֶת רַהַב תַּרְמִיתְךָ לְעֵינֵי כֹּל?

הכוזב.

הַתְּדַמִּי, כִּי חַתִּי מִפָּנַיִךְ?

כִּי תֵאָמֵן עַלְמָה פּוֹלַנִּיָּה

יוֹתֵר מִנְּסִיךְ רוּסִיָה? – אַךְ דְּעִי:

הָאַפִּיפְיוֹר, הַמֶּלֶךְ, הָרוֹזְנִים

לֹא אֶל צִדְקַת דְּבָרַי לִבָּם יִתֵּנוּ.

דִּימִיטְרִי אָנֹכִי, אוֹ לֹא – אַחַת הִיא!

אַךְ תּוֹאֲנָה אֲנִי לְרִיב וּקְרָב.

וְזֶהוּ כָל חֶפְצָם, עַל כֵּן אוֹתָךְ,

הַסּוֹרֵרָה, יַשְׁתִּיקוּ, הַאֲמִינִי.

שָׁלוֹם.

מרינה.

חַכֵּה, בֶּן־מֶלֶךְ, סוֹף־כָּל־סוֹף

לֹא קוֹל פִּרְחָח שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא גֶבֶר,

וְהוּא יַשְׁלִים בֵּינֵינוּ, הַנָּסִיךְ.

אֶת פֶּרֶץ שִׁגְעוֹנְךָ אֲנִי שׁוֹכַחַת,

וְשׁוּב הִנְּךָ דִימִיטְרִי. אַךְ – שְׁמָעֵנִי:

הָעֵת, הָעֵת! הָקֵץ, אַל תִּתְבּוֹשֵׁשׁ עוֹד;

מַהֵר, הַנְחֵה גְדוּדֶיךָ אֶל מוֹסְקְבָה.

טַהֵר הַקְּרֶמְל, עַל כֵּס מוֹסְקְבָה עֲלֵה,

אוֹ־אָז תִּשְׁלַח הַצִּיר לִכְלוּלוֹתֵינוּ;

אַךְ – יָהּ עֵדִי – כָּל עוֹד כַּף־רַגְלְךָ

לֹא צַגְתָּ עַל הֲדוֹם כִּסֵּא־הַמֶּלֶךְ,

וְגוֹדוּנוֹב לָאָרֶץ לֹא מִגַּרְתָּ,

לֹא אַט אָזְנִי לִשְׁמוֹעַ אַהֲבָה.

יוצאת.

הכוזב.

נָקֵל הוּא לִי מַגֵּר אֶת גּוֹדוּנוֹב,

אוֹ יֵשׁוּעִי חַצְרָן הוֹלִיךְ שׁוֹלָל,

וְלֹא אִשָּׁה – הַשֵּׁד עִמָּן; אֵין כֹּחַ.

זָחוֹל, וְהִלָּפֵת, וְהִפָּתֵל,

חָמוֹק וּרְחוֹשׁ, אַיֵּם וְשׁוּף עָקֵב.

נָחָשׁ! נָחָשׁ! – לֹא לְחִנָּם נִבְהַלְתִּי.

כִּמְעַט מִזְעָר שׁוֹאָה עָלַי הֵמִיטָה.

אַךְ נֶחְרָצָה: עִם בֹּקֶר לַמַּסָּע.

 

גבול ליטא    🔗

שנת 1604, 16 באוקטובר

הנסיך קורבסקי והכוזב, שניהם רכובים. הגדודים קרבים אל הגבול.

קורבסקי.

בא ראשון בדהרה.

הִנֵּה הִנּוֹ! הִנֵּה גְבוּלָהּ שֶׁל רוּסְיָה!

אַרְצִי בַּקֹּדֶשׁ, רוּס! אֲנִי שֶׁלָּךְ!

אֲבַק נֵכָר אֶנְעַר בִּשְׁאָט בַּנֶּפֶשׁ

מֵעַל בְּגָדַי – אֲוִיר חָדָשׁ אֶגְמָע:

כִּי הוּא שֶׁלִּי!… אָבִי, עַכְשָׁו יִזְכֶּה

לִבְּךָ לְנֶחָמָה, וּבְקִבְרְךָ

יָגִילוּ עַצְמוֹתֶיךָ הַמְנֻדּוֹת!

הִבְהִיקָה שׁוּב זוֹ חֶרֶב־מוֹרַשְׁתֵּנוּ,

זוֹ חֶרֶב־הוֹד, אֵימַת קָזָן אַכְזֶרֶת,

זוֹ חֶרֶב־עֹז, שָׁרֵת מַלְכֵי מוֹסְקְבָה!

עַכְשָׁו בְּיוֹם חַגָּהּ תִּשְׁכַּר מִדָּם

לְמַעַן קֵיסָרָהּ וּמִשְׂגַּבָּהּ!…

הכוזב.

נוסע לאטו בראש מושפל.

מָה רַב אָשְׁרוֹ! אֵיכָה בְּבֹר לִבּוֹ

יָשִׂישׂ אֶל גִּיל בְּעֹז וְרֹב תִּפְאֶרֶת!

הוֹ אַבִּירִי! קַנּוֹא קִנֵּאתִי בָּךְ.

בֶּן קוּרְבְּסְקִי, שֶׁגָּדַלְתָּ בַּגּוֹלָה,

אֶת עֶלְבּוֹנוֹת אָבִיךָ כִּי נָשִׁיתָ,

אַחַר מוֹתוֹ כִּפַּרְתָּ עֲווֹנוֹ,

אַתָּה נָכוֹן לְמַעַן בֶּן יוֹהַן

לִשְׁפּוֹךְ דָּמֶיךָ; מֶלֶךְ כַּמִּשְׁפָּט

לָשִׁיב לִמְכוֹרָתְךָ… אָכֵן צָדַקְתָּ,

לְךָ יָאֶה עָלֹז בְּלַהַט־נֶפֶשׁ.

קורבסקי.

הֲכִי אָמְנָם לֹא תַעֲלוֹז גַּם אָתָּה?

הִנֵּה הִיא רוּס: שֶׁלְּךָ הִיא, בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

שָׁם בְּנֵי עַמְךָ אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ:

מוֹסְקְבָה שֶׁלְּךָ, קְרֶמְלִין, מַמְלַכְתְּךָ.

הכוזב.

הָהּ קוּרְבְּסְקִי, דַּם רוּסִיָה יִשָּׁפֵךְ!

אַתֶּם זַכִּים, לְמַלְכְּכֶם תִּלְחָמוּ.

וַאְנִי מוּל פְּנֵי אַחִים אֲנַהֶלְכֶם;

אֲנִי הַלִּיטָאִים עוֹרַרְתִּי עַל רוּסִיָה

וּבְרֹאשׁ אוֹיְבִים עוֹלֶה עַל הוֹד־מוֹסְקְבָה!…

אַךְ הֶעָווֹן לֹא עַל רֹאשִׁי יָחוּל נָא,

כִּי עַל רֹאשְׁךָ, בּוֹרִיס רוֹצֵחַ־מֶלֶךְ! –

עֲלוּ!

קורבסקי.

עֲלוּ! וְאוֹי לְגוֹדוּנוֹב!

דוהרים. הגדודים צולחים את הגבול.

 

מועצת המלך    🔗

המלך, הפטריארך, בוירים.

המלך.

הֲיִתָּכֵן? עֲרִיק־מִנְזָר, נָדִיחַ,

עָלֵינוּ בָּא בְּרֹאשׁ גְּדוּדֵי־בְּלִיַעַל,

מַחְצִיף כִּתְבֵי־אִיּוּם עָלֵינוּ! דַּי,

הִגִּיעָה עֵת לַדְבִּיר אֶת הָאֱוִיל! –

סַע, טְרוּבֶּצְקוֹי, סַע גַּם אַתָּה, בַּסְמָנוֹב;

יֵשׁ לְהָחִישׁ הָעֵזֶר לִנְצִיבָי.

הַמִּתְמָרֵד חוֹנֶה עַל עִיר צֶ’רְנִיגוֹב.

הוֹשִׁיעוּ עִיר וּמְתִים!

בסמנוב.

מַלְכִּי הָרָם.

לֹא יַעַבְרוּ כִּשְׁלשֶׁת יְרָחִים,

וְיִמָּחֶה זִכְרוֹ שֶׁל הַכּוֹזֵב;

כְּמוֹלִיכֵי חַיָּה לְרַאֲוָה,

בִּכְלוּב־בַּרְזֶל לְמוֹסְקְבָה נְבִיאֶנּוּ.

בְּאֵל עֶלְיוֹן נִשְׁבַּעְתִּי.

יוצא עם טרובצקוי.

המלך.

מֶלֶךְ שְׁוֶדְן

בְּפִי שְׁלִיחָיו הִצִּיעַ לִי בְּרִיתוֹ;

אַךְ לְמוֹתָר הוּא עֵזֶר הַנָּכְרִים;

יֵשׁ לָנוּ מִשֶּׁלָּנוּ חַיִל רָב

הַכּוֹת אָחוֹר בּוֹגְדִים וּמֶלֶךְ פּוֹלִין, –

סֵרַבְתִּי לוֹ. שְׁצֶ’לְקַלוֹב! שְׁלַח אִגְּרוֹת

אֶל נְצִיבַי בְּכָל קַצְוֵי הָאָרֶץ,

רָכוֹב עַל סוּס וּשְׁלוֹחַ הַפְּקוּדִים

אֶל הַצָּבָא כְּמִיָּמִים מִקֶּדֶם;

כֵּן יְחָלְצוּ מֵאֵת הַמִּנְזָרִים

כָּל כְּלֵי־הַקֹּדֶשׁ. בְּיָמִים מִקֶּדֶם,

בְּבוֹא צָרָה עַל אֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ,

גַּם הַנְּזִירִים הָיוּ עִם הַצּוֹבְאִים.

אַךְ לֹא נַחְפּוֹץ לְהַחְרִידֵם הַפָּעַם;

יִתְפַּלְּלוּ עָלֵינוּ – כֹּה גָזַר

הַמֶּלֶךְ, וְאִשְּׁרוּהוּ הַבּוֹיָרִים.

עַתָּה נִבְחַן דָּבָר נִכְבָּד מְאֹד:

הֲלֹא תֵּדְעוּ, כִּי זֶה כּוֹזֵב בְּלִיַּעַל

שְׁמוּעוֹת־מִרְמָה הֵפִיץ בְּכָל מָקוֹם;

וְאִגְּרוֹתָיו אֲשֶׁר הֵרִיץ זָרָעוּ

בְּכָל מָקוֹם סָפֵק וּבֶהָלוֹת;

בְּרֹאשׁ־חוּצוֹת יָזוּעַ לַחַשׁ מֶרִי,

כָּל לֵב מֻרְתָּח… וְיֵשׁ לְצַנְּנוֹ;

חָפַצְתִּי כִּי אֶמְנַע אֶת הַשְּׁפָטִים, –

אֵיכָה? בַּמֶּה? כָּעֵת נִפְסוֹק. אַתָּה,

הַפַּטְרִיאַרְךְ, רִאשׁוֹן תַּבִּיעַ אֹמֶר.

הפטריארך.

בָּרוּךְ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נָטַע

חֶמְלָה וַעֲנָוָה וְאֹרֶךְ־רוּחַ

בְּנַפְשְׁךָ, מַלְכֵּנוּ הָאַדִּיר;

כִּי לֹא תַּחְפּוֹץ בְּמוֹת הַחַטָּאִים,

תִּכְבּוֹשׁ אַפְּךָ עַד סוּר מְשׁוּגָתָם.

וְהִיא תָּסוּר, וְאוֹר אֱמֶת נִצַּחַת

יוֹפִיעַ. צַלְיָנְךָ הַנֶּאֱמָן,

שׁוֹפֵט נִבְעַר בַּהֲוָיוֹת עוֹלָם,

מֵעֵז הַיּוֹם לָשֵׂאת קוֹלוֹ אֵלֶיךָ.

בֶּן־הַשָּׂטָן, נָדִיחַ וּבְלִיַעַל,

הִשְׂכִּיל בָּעָם לְהֵחָשֵׁב דִּימִיטְרִי;

כִּבְאִצְטְלָה גְנוּבָה, בְּאֶפֶס בֹּשֶׁת,

הוּא הִתְעַטֵּף בְּשֵׁם יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר;

אוּלָם אַךְ תִּקְרָעֶנָּה, וּמִיָּד

יֵבוֹשׁ גַּם הוּא מִפְּנֵי מֵעֲרוּמָיו.

הָאֱלֹהִים הִקְרָנוּ הַתְּרוּפָה:

הַקְשֵׁב, מַלְכִּי: לִפְנֵי כְּשֵׁשׁ שָׁנִים –

הִיא הַשָּׁנָה, אֲשֶׁר בִּרְכַּת אֱלוֹהַּ

עִטְּרָה רֹאשְׁךָ עֲטֶרֶת הַמַּלְכוּת,

בָּא יוֹם אֶחָד אֵלַי לְעֵת הָעֶרֶב

רוֹעֶה פָּשׁוּט, זָקֵן וּכְבַד־יָמִים,

וְסוֹד נִפְלָא בַּסֵּתֶר הוֹדִיעַנִי.

בִּצְעִירוּתִי – אָמַר לִי – הִתְעַוַּרְתִּי,

וּמִנִי אָז עַד עֵת זִקְנָה חָדַלְתִּי

לָדַעַת יוֹם וָלַיְלָה: שָׁוְא בִּקַּשְׁתִּי

מַרְפֵּא בָּעֲשָׂבִים וּבִלְחָשִׁים;

לַשָּׁוְא הִרְבֵּיתִי שׁוּט בַּמִּנְזָרִים

שַׁחֵר פְּנֵיהֶם שֶׁל בַּעֲלֵי־הַנֵּס;

לַשָּׁוְא הִזֵּיתִי עַל חֶשְׁכַת עֵינַי

מֵימֵי מַרְפֵּא מִבֶּאֱרוֹת הַקֹּדֶשׁ;

הָאֱלֹהִים מָנַע רִפְאוּת מִמֶּנִּי.

הִנֵּה כִּי כֵן נוֹאַשְׁתִּי מִתִּקְוָה,

הִסְכַּנְתִּי עִם חָשְׁכִּי, וַיַּשְׁכִּיחֵנִי

גַּם חֲלוֹמִי אֶת זֵכֶר הַמַּרְאוֹת,

וְאַךְ קוֹלוֹת חָלַמְתִּי. יוֹם אֶחָד

בַּתַּרְדֵּמָה שָׁמַעְתִּי קוֹל שֶׁל יֶלֶד

אוֹמֵר אֵלַי: קוּם, סַבָּא, וְהָלַכְתָּ

לְבֵית־כְּנִסְתָּהּ שֶׁל אוּגְלִיץ' הַקִּרְיָה,

וְהִתְפַּלַּלְתָּ שָׁם עַל תֵּל־קִבְרִי,

הָאֵל רַחוּם – אֶמְחוֹל לְךָ גַּם אָנִי!

– אַךְ מִי אַתָּה? – שָׁאַלְתִּי קוֹל הַיֶּלֶד.

– דִּימִיטְרִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ. אֵל עֶלְיוֹן

עִם מַלְאָכָיו בַּקֹּדֶשׁ נְתָנַנִי,

וּבַעַל־נֵס גָּדוֹל אֲנִי כָּעֵת!

לֵךְ, סַבָּא. – הֲקִיצוֹתִי וָאֶחְשׁוֹב:

אוּלַי אָמְנָם יִשְׁלַח לִי אֱלֹהִים,

וְלוּ בְּאַחְרִיתִי, מַרְפֵּא עֵינַיִם.

אֵלֵךְ נָא – וָאֵלֵךְ לַמֶּרְחַקִּים.

וְכָךְ עַד אוּגְלִיץ' בָּאתִי וָאָסוּר

לַכְּנֵסִיָּה, אֶל עֲבוֹדַת־הַקֹּדֶשׁ,

וּבְסַעֲרַת־הַנֶּפֶשׁ בֶּכֶה רָב

בָּכִיתִי בִּמְתִיקוּת, כְּבַיָּכוֹל

גַּם עִוְרוֹנִי נִגַּר עִם דִּמְעוֹתַי.

וּבְצֵאת הָעָם, אָמַרְתִּי לְנֶכְדִּי:

אִיוַן, קוּם הוֹבִילֵנִי נָא אֶל קֶבֶר

דִּימִיטְרִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ. – וְהַנַּעַר

נָחַנִי – וְאַךְ שָׁם, לְיַד הַקֶּבֶר,

עָרַכְתִּי תְּפִלָּתִי הַחֲרִישִׁית,

וְנִפְקְחוּ עֵינַי וַתֶּחֱזֶינָה

אֶת אוֹר הַיּוֹם, הַנֶּכֶד וְהַקֶּבֶר.

הִנֵּה, מַלְכִּי, דְּבָרָיו שֶׁלַּזָּקֵן.

כולם נבוכים. פעם בפעם, לשמע הדברים, מוחה בוריס את פניו במטפחת.

אָז אוּגְלִיצָ’ה שָׁלַחְתִּי אִישׁ עִתִּי,

וְיִּוָּכַח, כִּי רַבּוּ הַדְּווּיִים

הַנּוֹשָׁעִים בְּדֶרֶךְ זֶה מֵחֹלִי,

בְּהִשְׁתַּטְחָם עַל קֶבֶר בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

זוֹ עֲצָתִי: לְהַעֲלוֹת הַקְּרֶמְלָה

אֶת עַצְמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ לְקֶבֶר

בִּכְנֶסֶת־מִיכָאֵל; אָז בַּעֲלִיל

יִרְאוּ הָעָם אֶת שֶׁקֶר הַבְּלִיַּעַל,

וְכֹחַ הַשֵּׁדִים יוּשַׂם לְאַל.

שתיקה.

הנסיך שויסקי.

אָבִינוּ הַקָּדוֹשׁ, דַּרְכֵי עֶלְיוֹן

מִי יֵדָעֵם? לֹא לִי הוּא הַמִּשְׁפָּט.

הוּא הַנּוֹתֵן לְעַצְמוֹתָיו שֶׁל יֶלֶד

שְׁנַת אֵין־רָקָב וְכֹחַ הַנִּסִּים,

אֲבָל שׂוּמָה הִיא בְּיִשּׁוּב־הַדַּעַת

לַחְקוֹר הֵיטֵב, מַה יְדֻבַּר בָּעָם;

וְאֵיךְ נוּכַל לְעֵת סוּפָה וָמֶרִי

לִיזוֹם דָּבָר נִשְׂגָּב אֲשֶׁר כָּזֶה?

הֲלֹא יֹאמְרוּ, כִּי לְעִסְקֵי חֻלִּין

כִּכְלִי־שָׁרֵת עָשִׂינוּ אֶת הַקֹּדֶשׁ?

בֵּין כֹּה וָכֹה נָבוֹךְ הָעָם בְּלִי דַעַת,

בֵּין כֹּה וָכֹה הִרְעִישׁוּ הַשְּׁמוּעוֹת;

לֹא עֵת הַסְעִיר לִבָּם שֶׁלַּבְּרִיּוֹת

בַּחֲדָשָׁה נִכְבֶּדֶת, לֹא־שֻׁעָרָה.

אָכֵן, יֵשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַשְּׁמוּעָה

הַמּוּפָצָה מִפִּיו שֶׁל הַנָּדִיחַ,

אַךְ יֵשׁ עֵצָה אַחֶרֶת וּפְשׁוּטָה.

הִנֵּה כִּי כֵן, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב,

אָבוֹא אֲנִי לְהִתְיַצֵּב בַּשַּׁעַר

וַאֲשַׁדֵּל, אוֹכִיחַ אֶת הַבֶּלַע

וּזְדוֹן כְּזָבוֹ שֶׁלַּפּוֹחֵז אוֹקִיעַ.

המלך.

לוּ כִּדְבָרְךָ! אִישִׁי הַפַּטְרִיאַרְךְ,

הוֹאִילָה נָא וּבוֹא אֶל אַרְמוֹנִי:

הַיּוֹם תִּכְסוֹף נַפְשִׁי לְשִׂיחָתֶךָ.

יוצא. ואחריו כל הבויארים.

אחד הבויארים.

חרש לחברו.

רָאִיתָ, אֵיךְ הִלְבִּינוּ פְּנֵי הַמֶּלֶךְ,

אֵיךְ מִמִּצְחוֹ נָטְפוּ אֶגְלֵי זֵעָה?

השני.

אוֹדֶה, כִּי לֹא הֵעַזְתִּי שֵׁאת עֵינַי,

נָשׁוֹם יָרֵאתִי, אַף כִּי נוּד־וָנוּעַ.

הראשון.

וְהִצִּילָנוּ שׁוּיְסְקִי. גֶּבֶר־חָיִל!

 

מישור בקרבת נובגורוד־סֶוֶרסק    🔗

21 בדצמבר שנת 1604

קרב

אנשי־צבא.

נסים בבהלה.

צָרָה! צָרָה! בֶּן־הַמֶּלֶךְ! הַפּוֹלַנִים!

הִנֵּה־הִנָּם! הִנֵּה־הִנָּם!

נכנסים הקצינים מרז’רט וּואלטר רוזן.

מרז’רט.

לְאָן, לְאָן? Allons… חֲסוֹר אָחוֹר!

אחד הבורחים.

בְּעַצְמְךָ חֲסוֹר, אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, עוֹבֵד־גִּלּוּלִים אָרוּר.

מרז’רט.

Quoi? Quoi?

שני.

קְוָה! קְוָה! טוֹב לְךָ, צְפַרְדֵּעַ לוֹעֲזִי שֶׁכְּמוֹתְךָ, לְקַרְקֵר עַל בֶּן־מֶלֶךְ רוּסִי, וְאָנוּ הֲלֹא אֲנָשִׁים פְּרָבוֹסְלָבִים אֲנַחְנוּ.

מרז’רט.

Qu’est־ce à dire pravoslavim?… Sacrés gueux, maudites canaillee! Mordieu, mein Herr, j’enrage; on dirait que ça n’a pas des bras pour frapper, ça n’a que des jambes pour foutre le camp.

ו. רוזן.

Est ist Schande.

מרז’רט.

Ventre־saint־gris! Je ne bouge plus d’un pas – puisque le vin est tiré, il faut le boire. Qu’en dites־vous mein Herr?

ו. רוזן.

Sie haben Recht.

מרז’רט.

Tudieu, il y fait chaud! Ce diable de Samoz־vanetz, comme ils l’appellent, est un bougre qui a du poil au cul. Qu’en pensez־vous, mein Herr?

ו. רוזן.

Oh ja!

מרז’רט.

Hé! Voyez done, voyez done! L’action s’engage sur les derrières de l’ennemi. Ce doit être le brave Basmanoff, qui aurait fait une sortie.

ו. רוזן.

Ich glaube das.

נכנסים הגרמנים.

מרז’רט.

Ha, ha! Voici nos Allemands. – Messieurs!… Mein Herr, dites leur donc de se rallier et, sacrebleu, chargeons!

ו. רוזן.

Sehr gut. Halt!

הגרמנים נערכים.

Marsch!

הגרמנים.

Hilf Gott!

קרב. הרוסים נסים שוב.

הפולנים.

נִצָּחוֹן! נִצָּחוֹן! יְחִי הַצַּאר דִּימִיטְרִי!

דימיטרי.

רכוב על סוס.

הָרִיעוּ הֶרֶף! נִצַּחְנוּ. דַּי: חוּסוּ עַל דָּמָם שֶׁל הָרוּסִים. הָרִיעוּ!

קול שופר וקול תוף.

 

הככר שלפני הכנסיה במוסקבה    🔗

העם

ראשון.

הֲבִמְהֵרָה יֵצֵא הַמֶּלֶךְ מִבֵּית הַכְּנֵסִיָּה?

שני.

תַּמָּה תְּפִלַּת־הַמּוּסָף; עַתָּה תֵּעָרֵךְ תְּפִלַּת־הַהוֹדָיָה.

הראשון.

מַה? הַכְּבָר נִדּוּ אֶת הַהוּא?

השני.

עָמַדְתִּי בָּעֲזָרָה וְשָׁמַעְתִּי אֶת כֹּהֵן־הַמִּשְׁנֶה גּוֹעֶה בְּקוֹל: גְּרִישְׁקָא אוֹטְרֵפְּיֶב – חֵרֶם הוּא!

הראשון.

יְקַלְּלוּ לָהֶם; מַה לְּבֶן־הַמֶּלֶךְ וּלְאוֹטְרֵפְּיֶב?

השני.

וְעַל בֶּן־הַמֶּלֶךְ מִתְפַּלְּלִים עַתָּה לְהַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ.

הראשון.

הַזְכָּרַת־נְשָׁמָה לְאִישׁ בְּחַיָּיו! נָשׂוֹא יִשְּׂאוּ אֶת עֲווֹנָם, הַכּוֹפְרִים.

שלישי.

הָס! קוֹל רָעַשׁ. וְלֹא הַמֶּלֶךְ הוּא?

רביעי.

לֹא; כִּי הַמְשֻׁגָּע הוּא.

נכנס המשוגע בכפת־ברזל, ועליו כבל־ברזל, וילדים סובבים אותו.

הילדים.

נִיקוֹלְקָא, נִיקוֹלְקָא – כִּפָּה שֶׁל בַּרְזֶל!… טְר רְ רְ רְ רְ…

אשה זקנה.

הַרְפּוּ מֵאִישׁ־הָאֱלֹהִים, זֶרַע הַשָּׂטָן. – הִתְפַּלֵּל, נִיקוֹלְקָא, עַל נַפְשִׁי הַחוֹטֵאת.

המשוגע.

הָבִי, הָבִי, הָבִי פְּרוּטָה.

המשוגע.

יושב על הארץ ושר.

יָרֵחַ שָׁט,

חָתוּל גּוֹנֵחַ,

קוּמָה, הַמְשֻׁגָּע,

וְהִתְפַּלֵּלָה!

הילדים חוזרים וסובבים אותו.

אחד הילדים.

שָׁלוֹם לְךָ, נִיקוֹלְקָא; וְלָמָּה לֹא תָסִיר אֶת הַכִּפָּה?

מקיש על כפת־הברזל.

אָכֵן, זֶהוּ צְלִיל!

המשוגע.

וְלִי יֵשׁ פְּרוּטָה.

אחד הילדים.

שֶׁקֶר! הַרְאֶנָּה וְנִרְאֶה.

חוטף את הפרוטה ובורח.

המשוגע.

בוכה.

לָקְחוּ אֶת פְּרוּטָתִי; מְקַפְּחִים אֶת נִיקוֹלְקָא!

העם.

הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ הוֹלֵךְ וּבָא!

המלך יוצא משער בית־הכנסיה. בויאר הולך לפניו ומחלק נדבות לעניים. בויארים.

המשוגע.

בּוֹרִיס בּוֹרִיס! יְלָדִים מְקַפְּחִים אֶת נִיקוֹלְקָא.

המלך.

יֻתַּן לוֹ נְדָבָה. לָמָּה יִבְכֶּה?

המשוגע.

יְלָדִים קְטַנִּים מְקַפְּחִים אֶת נִיקוֹלְקָא… צַו נָא וְיִשְׁחָטוּם, כַּאֲשֶׁר שָׁחַטְתָּ אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ הַקָּטָן.

בוירים.

סוּר מִפֹּה, מְשֻׁגָּע! תִּפְשׂוּ אֶת הָאֱוִיל!

המלך.

הַנִּיחוּ לוֹ. הִתְפַּלֵּל עָלַי, נִיקוֹלְקָא הַמִּסְכֵּן.

הולך.

המשוגע.

לֹא, לֹא! חָלִילָה לִי מֵהִתְפַּלֵּל עַל הוֹרְדוֹס הַצַּאר הַצּוֹרֵר – הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה אוֹסֶרֶת.

 

סֶוְסְק    🔗

הכוזב ואנשיו סביב לו

הכוזב.

אֵי הַשָּׁבוּי?

הפולנים.

הוּא פֹּה.

הכוזב.

יוּבָא אֵלָי.

נכנס שבוי רוסי.

אֵי מִי אַתָּה?

השבוי.

רוֹזְ’נוֹב, אֲצִיל מוֹסְקְבָה.

הכוזב.

זֶה כְּבָר לֻקַּחְתָּ לַצָּבָא?

השבוי.

כְּחֹדֶשׁ.

הכוזב.

וְלֹא תֵבוֹשׁ, רוֹזְ’נוֹב, לָשֵׂאת אֵלַי

אֶת חַרְבְּךָ?

השבוי.

לֹא לָנוּ הַבְּחִירָה.

הכוזב.

עַל סֶוֶרְסְקִי נִלְחַמְתָּ?

השבוי.

כִּשְׁבוּעַיִם

אַחַר הַקְּרָב הִגַּעְתִּי – מִמּוֹסְקְבָה.

הכוזב.

וּמַה לְגוֹדוּנוֹב?

השבוי.

נֶחְרַד מִשְּׁמוֹעַ

עַל חֵילוֹתָיו אֲשֶׁר נִגְּפוּ וְעַל

מְסְטִיסְלַבְסְקִי שֶׁנִּפְצַע, וַיְמַן אֶת שׁוּיְסְקִי

לִהְיוֹת שַׁלִּיט עַל צִבְאוֹתָיו.

הכוזב.

וְלָמָּה

נִקְרָא אֵלָיו בָּסְמָנוֹב לְמוֹסְקְבָה?

השבוי.

זָהָב וִיקָר הֶעֱנִיקוֹ הַמֶּלֶךְ

עַל פָּעֳלוֹ. עַתָּה יוֹשֵׁב בָּסְמָנוֹב

בַּדּוּמָא.

הכוזב.

הֵן עָדִיף הוּא בַּצָּבָא.

מַה שְּׁלוֹם מוֹסְקְבָה?

השבוי.

שָׁלוֹם, תּוֹדָה לָאֵל.

הכוזב.

מַה? מְחַכִּים לִי שָׁם?

השבוי.

הָאֵל יוֹדֵעַ.

הַס מִלְּהָעֵז הַיּוֹם דַּבֵּר עָלֶיךָ.

יֵשׁ יִכְרְתוּ אֶת הַלָּשׁוֹן, וְיֵשׁ

אַף אֶת הָרֹאשׁ – אָכֵן, אֵימָה הִיא!

אֵין יוֹם בְּלֹא גַרְדּוֹם. בָּתֵּי־הַכֶּלֶא

מָלְאוּ מִפֶּה לְפֶה. שְׁלשָׁה בַּשּׁוּק

כִּי יִזְדַּמְנוּ – מִיָּד נִכְרָךְ בַּלָּשׁ,

וּלְעֵת הַפְּנַאי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ

חוֹקֵר חָקוֹר הֵיטֵב אֶת מַלְשִׁינָיו.

צָרָה צְרוּרָה; וְהַמַּשְׂכִּיל יִדֹּם.

הכוזב.

אַנְשֵׁי בּוֹרִיס – מִי יִתְקַנֵּא בָּהֶם!

וּמַה חֵילוֹ?

השבוי.

חֵילוֹ? לָבוּשׁ, שָׂבֵעַ,

שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

הכוזב.

וְהוּא גָדוֹל?

השבוי.

הָאֵל יוֹדֵעַ.

הכוזב.

כְּשָׁלשׁ רִבּוֹא?

השבוי.

גַּם רִבּוֹאוֹת חָמֵשׁ בְּסָךְ כּוֹלֵל.

הכוזב מהרהר. הנצבים עליו מביטים זה אל זה.

הכוזב.

וּמֶה עָלַי דוֹבְרִים בְּמַחַנְכֶם?

השבוי.

דוֹבְרִים עַל חַסְדְךָ, כְּלוֹמַר, אָמְנָם

כִּי זֵד אַתָּה (אַל בְּאַפְּךָ!), אֲבָל

גִּבּוֹר.

הכוזב.

צוחק.

וּבְכֵן, אוֹכִיחַ בַּעֲלִיל

אֶת הַדָּבָר: רֵעַי, אַל נָא נוֹסִיף

לְשׁוּיְסְקִי לְהַמְתִּין; יִישַׁר חֵילְכֶם:

מָחָר הַקְּרָב.

יוצא.

כלם.

הֵידָד! יְחִי דִימִיטְרִי!

פולני א.

מָחָר הַקְּרָב! חֵילָם חָמֵשׁ רִבּוֹא,

וְאָנוּ פֹּה כִּמְעַט רִבּוֹא וָחֵצִי.

הוּא מְטֹרָף.

פולני ב.

לֹא כְלוּם: כָּל פּוֹלַנִּי

יִקְרָא לַקְּרָב חָמֵשׁ מֵאוֹת רוּסִים.

השבוי.

קָרוֹא תִקְרָא! אַךְ בְּהָחֵל הַקְּרָב,

תָּנוּס מִפְּנֵי אֶחָד, הַמִּתְהַלֵּל!

פולני ב.

לוּ חַרְבְּךָ עִמְּךָ, שָׁבוּי עַז־מֶצַח,

הֲלֹא בָּזֹאת

מורה על חרבו.

לִמַּדְתִּיךָ לֶקַח.

השבוי.

בַּרְנַשׁ רוּסִי יַצְלִיחַ גַּם בְּלִי חֶרֶב:

אוּלַי בָּזֶה

שולח אגרופו.

חָשַׁקְתָּ, הַסָּכָל!

הפולני מביט אליו ביוהרה ופורש בשתיקה.

כולם צוחקים.

 

יער    🔗

הכוזב, פושקין.

מרחוק מוטל סוס פוגר.

הכוזב.

סוּסִי הָאֲמֵלָל! אֵיכָה בְּעֹז

דָּהַר הַיּוֹם לַקְּרָב הָאַחֲרוֹן

וְחִישׁ־מַהֵר פָּצוּעַ נְשָׂאַנִי.

סוּסִי הָאֲמֵלָל!

פושקין.

לנפשו.

עַל כָּךְ יִבְכֶּה?

עַל סוּס מוּבָס! בְּעֵת אֲשֶׁר צְבָאֵנוּ

הָשְׁמַד כָּלִיל!

הכוזב.

שְׁמָעֵנִי: יִתָּכֵן

כִּי אַךְ הַפֶּצַע הוּא שֶׁהִתִּישׁוֹ,

וְעוֹד יַחְלִים.

פּוּשקין.

תּוֹחֶלֶת שָׁוְא! פּוֹגֵר הוּא.

הכּוזב.

הולך אל סוסו.

סוּסִי הָאֲמֵלָל!… מַה לַּעֲשׂוֹת?

הָסֵר רִסְנוֹ, הַתֵּר חִבְקוֹ, יִפְגּוֹר נָא

חָפְשִׁי.

מסיר את רסן סוסו ומתירו מאוכפו.

נכנסים כמה פולנים.

הֱיוּ בְּרוּכִים לִי, רַבּוֹתַי!

וְלָמָּה זֶה נִפְקַד הַפַּעַם קוּרְבְּסְקִי?

רָאִיתִי אֵיךְ בְּמַעֲבֵה הַקְּרָב

בָּקַע הַיוֹם; כְּנוֹע שִׁבֳּלִים,

יָם חֲרָבוֹת אָפַף אֶת בֶּן־הֶחָיִל;

אַךְ עַל כֻּלָּן הִתְנוֹפְפָה חַרְבּוֹ,

וְקוֹל אֵימָיו הֶחְרִישׁ אֶת הַקּוֹלוֹת.

אֵי אַבִּירִי?

פולני.

נָפַל בִּשְׂדֵה הַקֶּטֶל.

הכוזב.

הוֹד לַגִּבּוֹר, שָׁלוֹם לַעֲפָרוֹ!

מַה מְעַטִים שָׂרַדְנוּ מִן הַקְּרָב.

בּוֹגְדִים! בְּנֵי זַפּוֹרוֹזְ’יֶה בְּנֵי־בְּלִיַּעַל,

הָאֲרוּרִים! אַתֶּם, אַתֶּם עוֹכְרֵינוּ –

לֹא לַעֲמוֹד בַּהֶדֶף רִגְעָתַיִם?!

אֲנִי!… כָּל עֲשִׂירִי בָּהֶם אֶתְלֶה,

פּוֹשְׁעִים!

פושקין.

אַחַת הִיא, מִי הוּא הָאָשֵׁם,

אִם כֹּה אוֹ כֹה, מַכַּת־הַשְׁמֵד הֻכֵּינוּ,

שׁוֹק עַל יָרֵךְ.

הכוזב.

הֲלֹא גָבְרָה יָדֵנוּ;

אֶת חֵיל־חֲלוּצֵיהֶם כִּמְעַט הֵבַסְתִּי –

אַךְ גֶּרְמַנִּים הִפְלִיאוּ לְהָדְפֵנוּ;

בְּנֵי־חַיִל הֵם! חֵי אֱלֹהִים, בְּנֵי־חָיִל,

עַל כָּכָה אֲהַבְתִּים – וְאֶל נָכוֹן

שׁוֹמְרֵי־הָרֹאשׁ אַצִּיבָה לִי מֵהֵמָּה.

פושקין.

אֲבָל אֵיפֹה נִטֶּה לָלוּן הַלָּיְלָה?

הכוזב.

בְּיַעַר זֶה. הֲרַע הוּא לְלִינָה?

עִם אוֹר נִסַּע; וּבְרִילְסְק – בְּצָהֳרַיִם.

לֵיל־מְנוּחוֹת.

שוכב, שם את האוכף מראשותיו ונרדם.

פושקין.

תִּנְעַם שְׁנָתְךָ, בֶּן־מֶלֶךְ.

מוּבָס כָּלִיל, בּוֹרֵחַ עַל נַפְשׁוֹ,

שׁוֹקֵט הוּא וְשָׁלֵו, כְּיֶלֶד פֶּתִי;

אָכֵן, הַהַשְׁגָּחָה עָלָיו סוֹכֶכֶת;

וְלֹא תִּפּוֹל רוּחֵנוּ, יְדִידַי.

 

מוסקבה. ארמון המלך    🔗

בוריס, בסמנוב.

המלך.

הִנֵּה נֻצַּח, אַךְ מַה זֶּה יוֹעִילֵנוּ?

לַשָּׁוְא עָנַדְנוּ זֵר הַנִּצָּחוֹן.

הוּא שׁוּב אָסַף אֶת נְפוּצוֹת חֵילוֹ

וּמֵחוֹמוֹת פּוּטִיבְל יְאַיְּמֵנוּ.

וּמָה עוֹשִׂים בֵּינְתַיִם גִּבּוֹרַי?

עוֹמְדִים לְיַד קְרוֹמִי, וְכַת קָזָקִים

מֵעֵבֶר לַגָּדֵר בָּם יִתְקַלֵּסוּ.

אוֹי לַתְּהִלָּה! אֵין נַחַת לִי מֵהֶם.

אוֹתְךָ אֶשְׁלַח לִהְיוֹת לָהֶם לְרֹאשׁ;

לֹא זְכוּת־אָבוֹת אַצְבִּיא, כִּי אִם בִּינָה;

יִדְווּ גֵאִים עַל תּוֹר־הַמַּעֲלוֹת;

נָקְטָה נַפְשִׁי בַּאֲסַפְסוּף הַיַּחַשׂ,

עֵת לְבַטֵּל הַנֹּהַג הַנִּפְסָד.

בסמנוב.

הַמֶּלֶךְ, יְבֹרַךְ שִׁבְעִים וָשֶׁבַע

הַיּוֹם בּוֹ כָּל סִפְרֵי־הַמַּדְרֵגוֹת,

עַל הַמְּדָנִים וְגַאֲוַת הַיַּחַשׂ,

תֹאכְלֵם הָאֵשׁ!

המלך.

וְלֹא יִרְחַק הַיּוֹם;

אַךְ קֹדֶם הַנִּיחֵנִי וְאַכְנִיעַ

מַרְדּוּת הָעָם.

בסמנוב.

מַה כִּי תִּשְׁעֶה אֵלָיו;

דַּרְכּוֹ שֶׁל עָם לַחְרוֹשׁ מַרְדּוּת בַּסֵּתֶר.

כֹּה סוּס מָהִיר יִשּׁוֹךְ רִסְנוֹ בְּפִיהוּ;

כֹּה עַל מָרוּת אָבִיו יָקוּם הַבֵּן;

אַךְ הָרוֹכֵב יַטֶּה סוּסוֹ לָבֶטַח,

וְאָב יִשְׁפּוֹךְ אֶת מֶמְשַׁלְתּוֹ עַל בְּנוֹ.

המלך.

יֵשׁ וְהַסּוּס יַפִּיל רוֹכְבוֹ לָאָרֶץ,

וְאָב בִּבְנוֹ לֹא לְעוֹלָם יִמְשׁוֹל.

רַק בְּחֻמְרָה שֶׁלֹּא תֵדַע רִפְיוֹן

הָעָם נַכְנִיעַ. כֵּן חָשַׁב יוֹהַן,

מַשְׁבִּיחַ הַסּוּפוֹת, שַׁלִּיט חָכָם,

וְכֵן חָשַׁב נֶכְדּוֹ הָאַכְזָרִי.

לֹא, לֹא יַרְגִּישׁ הָעָם בַּחֲסָדִים:

הֵיטִיב עִמּוֹ – וְלֹא יַחְזִיק טוֹבָה;

הֲרוֹג, עֲשׁוֹק – וְלֹא יֵרַע לְךָ.

נכנס בויאר.

מָה הַדָּבָר?

הבויר.

רוֹכְלֵי עַמִּים הִגִּיעוּ.

המלך.

אֵלֵךְ לִרְאוֹת פְּנֵיהֶם; חַכֵּה, בַּסְמַנוֹב,

וְשֵׁב לְךָ בָּזֶה: עוֹד לִי דָבָר

אֵלֶיךָ.

יוצא.

בסמנוב.

מֶלֶךְ וּשְׁאָר־רוּחַ לוֹ.

אַךְ יְמֻגַּר תַּחְתָּיו בְּעֵזֶר יָהּ

אוֹטְרֵפְּיֶב הָאָרוּר, אֲזַי יַרְבֶּה,

יַרְבֶּה מְאֹד לִפְעוֹל טוֹבוֹת בָּאָרֶץ.

מַחְשֶׁבֶת נִכְבָּדָה הָגָה לִבּוֹ.

אַל נָא תָפוּג, חָלִילָה. מַה נִּרְחָב

יִהְיֶה הַכַּר לִפְעֻלָּתִי, לְעֵת

יִגְדַּע קַרְנוֹ שֶׁל יַחַשׁ הַבּוֹיָרִים!

אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁוֶה לִי בִּקְרָבוֹת;

רִאשׁוֹן אֶזְכֶּה לִהְיוֹת לְיַד הַמֶּלֶךְ…

וְיִתָּכֵן… מָה הַשָּׁאוֹן הַפֶּלִי?

בהלה. בויארים, משרתי החצר רצים במהומה, נפגשים ומתלחשים

אחד.

הָחִישׁ רוֹפֵא!

שני.

הַזְעִיק הַפַּטְרִיאַרְךְ!

שלישי.

אֶת הַנָּסִיךְ, אֶת הַנָּסִיךְ קוֹרֵא הוּא!

רביעי.

אֶת כֹּמֶר־הַוִּדּוּי!

בסמנוב.

מַה זֶּה קָרָה שָׁם?

חֲמִישִׁי.

הַצַּאר חָלָה.

ששי.

הַצַּאר גּוֹסֵס.

בסמנוב.

שָׁמַיִם!

החמישי.

הוּא עַל כִּסְאוֹ יָשַׁב, פִּתְאֹם צָנַח –

הַדָּם פָּרַץ מִפִּיו וּמֵאָזְנָיו.

נושאים את המלך על כסא; כל משפחת המלך, כל הבויארים.

המלך.

צְאוּ כֻּלְּכֶם – רַק אֶת יוֹרֵשׁ־הָעֶצֶר

הַשְׁאִירוּ עִמָּדִי. כולם יוצאים. אֲנִי גוֹוֵעַ;

בּוֹא נִתְחַבֵּק, שָׁלוֹם, בְּנִי: עוֹד מְעַט

תָּקוּם לִמְלוֹךְ תַּחְתָּי… אֵלִי, אֵלִי!

אָבוֹאָה לְפָנֶיךָ – וְהַנֶּפֶשׁ

אֵין עֵת לִי לְטַהֵר בְּוִדּוּיִי.

אֲבָל אַרְגִּישָׁה – בְּנִי, יָקַרְתָּ לִי

מֵהַצָּלַת נַפְשִׁי… לוּ יְהִי כֵן!

הָיִיתִי עֶבֶד מִלֵּדָה, וּכְעֶבֶד

הֻצְרַכְתִּי גַם לָמוּת בְּמַחְשַׁכִּים;

אֲבָל הִשַּׂגְתִּי רוּם שִׁלְטוֹן… בַּמֶּה?

אֶל תִּשְׁאָלֵנִי. רַב לִי: לֹא אָשַׁמְתָּ,

עַכְשָׁו תִּהְיֶה לְמֶלֶךְ כַּמִּשְׁפָּט,

אוֹתִי, אוֹתִי בִּלְבַד יָדִין אֱלוֹהַּ…

הוֹ בֵּן יַקִּיר, אַל תִּתְפַּתֶּה לַשֶּׁקֶר,

אַל תְּעַוֵּר עֵינֶיךָ בְּיוֹדְעִים –

לְעֵת־חֵרוּם תָּקוּם לִמְשׁוֹל בָּאָרֶץ:

זָר וּמְסֻכָּן הוּא מֶלֶךְ־שֶׁקֶר זֶה,

נוֹרָא הַשֵּׁם זוּ יְאַזְּרֶנּוּ חָיִל…

אֲנִי, שֶׁנִּתְנַסֵּיתִי בְּמִמְשָׁל,

עָצוֹר יָכֹלְתִּי מֶרִי וּפְרָעוֹת;

חִיל אֲחָזָם מִפַּחַד לְפָנַי;

וְלֹא הִרְהִיב הַבֶּגֶד שְׂאֵת קוֹלוֹ;

אֲבָל אַתָּה, שַׁלִּיט שֶׁלֹּא נֻסֵּיתָ,

אֵיכָה תוּכַל לִמְשׁוֹל לְעֵת סוּפָה,

יָקוֹשׁ בּוֹגְדִים, כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַמֶּרִי?

אַךְ אֵל – שַׁדַּי! יַשְׂכִּיל בִּינָה לַנֹּעַר,

וּלְאֵין־אוֹנִים יִתֵּן עָצְמָה… הַקְשֵׁב:

רֵאשִׁית חָכְמָה עֲשֵׂה לְךָ יוֹעֵץ,

אִישׁ־אֱמוּנִים, בִּשְׁנוֹת הָעֲמִידָה,

אֲהוּב עַמּוֹ – וּבְקֶרֶב הַבּוֹיָרִים

נִכְבָּד בִּזְכוּת־אָבוֹת, אוֹ בִּתְהִלָּה –

וְלוּ אֶת שׁוּיְסְקִי. שַׂר־צָבָא מֻבְהָק

נִדְרָשׁ כַּיּוֹם: הַפְקִידָה אֶת בַּסְמָנוֹב

וְשָׂא בְּעֹז תַּרְעֹמֶת הַבּוֹיָרִים.

מִיַּלְדוּתְךָ בְּסוֹד שָׂרַי יָשַׁבְתָּ,

נָהִיר לְךָ כָּל דֶּרֶךְ הַמִּמְשָׁל;

אַל תְּשַׁנֶּה מִן הַמִּנְהָג. הַרְגֵּל

הוּא נֶפֶשׁ כָּל שִׁלְטוֹן. עַתָּה אֻלַּצְתִּי

חַדֵּשׁ נִדּוּי וָהֶרֶג – אַךְ תּוּכַל

בַּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה; אָז תְּבֹרַךְ,

כְּדֶרֶךְ שֶׁבֹּרַךְ דּוֹדְךָ פֵאוֹדוֹר,

בְּעֵת יָרְשׁוֹ כִּסְאוֹ שֶׁל הָאָיֹם.

בְּבוֹא מוֹעֵד, וְאַט־לְאַט, חֲזוֹר נָא

וּמְשׁוֹךְ הֵיטֵב אֶת רֶסֶן הַשִּׁלְטוֹן.

עַכְשָׁו הַרְפֵּה, אַךְ אַל נָא תַּשְׁמִיטֶנּוּ…

הֱוֵי חַנּוּן וְנוֹחַ לַנָּכְרִים,

בֶּאֱמוּנָה קַבֵּל אֶת שֵׁרוּתָם.

הַקְפֵּד לִשְׁמוֹר חֻקּוֹת הַכְּנֵסִיָּה;

הֱוֵי שַׁתְקָן; אַל יְנַסֵּר בָּרוּחַ

קוֹל מֶלֶךְ הָאוֹבֵד לְבַטָּלָה;

כִּצְלִיל קָדוֹשׁ שׂוּמָה עָלָיו לִהְיוֹת

קוֹל מְבַשֵּׂר יָגוֹן גָּדוֹל, אוֹ חָג.

הוֹ בֵּן יַקִּיר כְּבָר בָּאתָ עַד מוֹעֵד,

בּוֹ צֶלֶם דְּמוּת אִשָּׁה יַסְעִיר דָּמֵינוּ.

נְצוֹר, נְצוֹר אֶת טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ

שֶׁלַּצְנִיעוּת וּבֹשֶׁת הַגָּאוֹן:

אֲשֶׁר הִסְכִּין אֶת רִגְשׁוֹתָיו מִנֹּעַר

הַצְלֵל בִּיְוֵן תַּעֲנוּגֵי הַחֵטְא,

זוֹעֵם הוּא וּצְמֵא־דָּם בְּגַבְרוּתוֹ,

וּבְטֶרֶם־עֵת יֶחְשַׁךְ עָלָיו שִׂכְלֵהוּ.

הֱוֵי תָמִיד אַלּוּף לְמִשְׁפַּחְתֶּךָ;

כַּבֵּד אִמְּךָ, אַךְ לְבַדְּךָ תִּמְשׁוֹל –

כִּי אִישׁ אַתָּה וְצַאר – אֱהַב אֶת כְּסֶנְיָה,

כִּי לֹא יִהְיֶה שׁוֹמֵר לָהּ זוּלָתֶךָ.

פאודור.

על ברכיו.

לֹא, לֹא – חֲיֵה וּמְלוֹךְ לַעֲדֵי־עַד:

הָעָם וְאָנוּ תַמְנוּ בִּלְעָדֶיךָ.

המלך.

הֵקִיץ הַקֵּץ – עֵינַי מֵרְאוֹת תֶּחְשַׁכְנָה,

אֲנִי מַרְגִּישׁ צִנָּה שֶׁל קֶבֶר…

נכנס הפטריארך, הגמונים, אחריהם כל הבויארים.

המלכה מובלת נתמכת בידיה, בת־המלכה מתיפחת

מִי שָׁם?

אָהּ! הַפְּרִישׁוּת… אָכֵן! מִגְלַח הַקֹּדֶשׁ…

קָרְבָה הָעֵת, הַמֶּלֶךְ מִתְנַזֵּר –

וּבוֹר־צַלְמָוֶת לְצֵלָע יִהְיֶה לִי…

חַכֵּה מְעַט, אִישִׁי הַפַּטְרִיאַרְךְ,

עוֹדֶנִּי צַאר: שִׁמְעוּ לִי, הַבּוֹיָרִים:

הִנֵּה לָזֶה צִוִּיתִי הַמַּלְכוּת;

נַשְּׁקוּ צְלָבוֹ שֶׁל פֵאוֹדוֹר… בַּסְמָנוֹב,

רֵעַי… עַל־פִּי קִבְרִי הִשְׁבַּעְתִּיכֶם:

עִבְדוּהוּ בִּשְׁקִידָה וֶאֱמוּנָה!

עוֹדוֹ כָּל־כָּךְ צָעִיר וּנְקִי־כַפַּיִם,

הֲנִשְׁבַּעְתֶּם?

הבוירים.

נִשְׁבַּעְנוּ.

המלך.

שִׂמַּחְתּוּנִי.

סִלְחוּ לִי מַדּוּחַי וַחֲטָאַי,

עֶלְבּוֹנוֹתַי מִדַּעַת וּבַסֵּתֶר…

גֶּשׁ הֵנָּה, אָב קָדוֹשׁ, אֲנִי מוּכָן.

מתחיל טכס מגלח־הנזירות.

נשים מתעלפות מוצאות על כפים.

 

מטה־הצבא    🔗

בסמנוב מכניס את פושקין

בסמנוב.

סוּר הֵנָּה וְדַבֵּר בְּאֵין אֹנֵס.

וּבְכֵן, הוּא שְׁלָּחֲךָ אֵלָי?

פושקין.

בְּרִיתוֹ שָׁלוֹם יַצִּיעַ לְפָנֶיךָ

וְשֶׁבֶת רִאשׁוֹנָה בְּמַלְכוּתוֹ.

בסמנוב.

אַךְ גַּם בִּלְעֲדֵי זֹאת כְּבָר רוֹמְמַנִי

פֵאוֹדוֹר. אָנֹכִי הוּא רֹאשׁ צְבָאוֹ,

הוּא בִּשְׁבִילִי זִלְזֵל בְּתוֹר־הַיַּחַשׂ

וְזַעַם הַבּוֹיָרִים – לוֹ נִשְׁבַּעְתִּי.

פושקין.

נִשְׁבַּעְתָּ לְיוֹרֵשׁ כִּסֵּא־הַמֶּלֶךְ

כְּמִשְׁפָּטוֹ; אֲבָל אִם חַי אַחֵר,

וְלוֹ מִשְׁנֵה־מִשְׁפָּט?…

בסמנוב.

שְׁמָעֵנִי, פּוּשְׁקִין,

חֲדַל לְךָ מִדִּבּוּרִים שֶׁל הֶבֶל;

יָדַעְתִּי, מִי הוּא.

פושקין.

רוּסִיָּה וְלִיטָא

הִכִּירוּ בּוֹ זֶה כְּבָר שֶׁהוּא דִימִיטְרִי,

אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינִי עוֹמֵד עַל כָּךְ.

אֶפְשָׁר שֶׁהוּא דִימִיטְרִי בֶּאֱמֶת,

אֶפְשָׁר דִּימִיטְרִי־שֶׁקֶר הוּא; אַךְ זֹאת

יָדַעְתִּי, אִם יַקְדִּים אוֹ יְאַחֵר,

סוֹף בֶּן בּוֹרִיס לִמְסוֹר לוֹ אֶת מוֹסְקְבָה.

בסמנוב.

כָּל עוֹד אֶתְמוֹךְ בַּמֶּלֶךְ הַצָּעִיר,

הוּא לֹא יִטּוֹשׁ אֶת כֵּס הַמַּמְלָכָה;

גְּדוּדֵינוּ הֵם רַבִּים, תּוֹדָה לָאֵל!

בַּנִּצָּחוֹן אַרְהִיב אֶת עֹז נַפְשָׁם,

וּמִי אַתֶּם לִלְחוֹם נֶגְדִי תִּשְׁלָחוּ?

אֶת הַקָּזָק קָרֶלָה? אוֹ אֶת מְנִישֶׁק?

וּמַה חֵילְכֶם? אַךְ שְׁמֹנֶת אֲלָפִים.

פושקין.

טָעוּת הִיא בְּיָדְךָ: אַף לֹא שְׁמֹנָה.

לֹא אֲכַחֵד, כִּי חֵיל רֵיקִים חֵילֵנוּ,

כִּי הַקָּזָק גִּבּוֹר לָבוּז כְּפָרִים,

הַפּוֹלַנִי – לִסְבּוֹא וּלְהִתְרַבְרֵב,

וְהָרוּסִים… מַה יֵּשׁ כָּאן לְדַבֵּר…

חָלִילָה לִי מִלְּהַעֲרִים עָלֶיךָ;

אַךְ הֲתֵדַע, בַּסְמָנוֹב, מַה כֹּחֵנוּ?

לֹא בְּעֶזְרַת פּוֹלִין, לֹא, לֹא בְּחַיִל,

כִּי אִם בָּעָם; כֵּן! בְּמִשְׁפָּט הָעָם.

הַלֹּא תִּזְכּוֹר תְּרוּעַת נִצְחוֹן דִּימִיטְרִי

וְכִבּוּשָׁיו בְּדֶרֶךְ הַשָּׁלוֹם,

עֵת כִּי הִדְבִּיר בְּאֶפֶס יְרִיָּה

עָרִים צַיְּתָנִיּוֹת, וַאֲסַפְסוּף

כָּפַת אֶת נְצִיבָיו הַסַּרְבָּנִים?

רָאִיתָ, כִּי לֹא שָׂשׂו גְדוּדֵיכֶם

לִלְחוֹם בּוֹ; וּמָתַי? בִּימֵי בּוֹרִיס!

אַף כִּי עַתָּה! לַשָּׁוְא רִיבְךָ, בַּסְמָנוֹב,

שָׁוְא לַבּוֹתְךָ אֵשׁ קְרָב שֶׁדָּעֲכָה;

כָּל חָכְמָתְךָ, כָּל תֹּקֶף רְצוֹנֶךָ

לֹא יַעַמְדוּ לְךָ; הֲלֹא מוּטָב

אֲשֶׁר רִאשׁוֹן תִּתֵּן מוֹפֵת בַּר־דַּעַת,

בְּהַכְרִיזְךָ, כִּי מֶלֶךְ הוּא דִימִיטְרִי

וּבְכָךְ לִגְמוֹל לוֹ חֶסֶד עוֹלָמִים?

מַה דַּעְתְּךָ?

בסמנוב.

מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת.

פושקין.

הָעֵז.

בסמנוב.

שָׁלוֹם.

פושקין.

שִׂים לֵב, אֵפוֹא, בַּסְמָנוֹב.

יוצא.

בסמנוב.

צוֹדֵק, צוֹדֵק הוּא; בֶּגֶד מִסָּבִיב –

מָה אֶעֱשֶׂה? הַאֲחַכֶּה עַד אִם

יָקוּמוּ בְּנֵי־הַמֶּרִי גַּם עָלַי

וְיַסְגִּירוּנִי אֶל אוֹטְרֵפְּיֶב? טוֹב לִי

אֲשֶׁר אַקְדִּים הַזֶּרֶם שֶׁיִּפְרוֹץ

וּמֵרְצוֹנִי… אַךְ לְחַלֵּל שְׁבוּעָה!

לִהְיוֹת לְדֵרָאוֹן לְדוֹר־דּוֹרִים!

וְתַחַת אֱמוּנָיו שֶׁל מֶלֶךְ עֶלֶם

לִפְשׁוֹעַ בּוֹ בְּבֶגֶד הַבְּלִיָּעַל…

נָקֵל הוּא לְגוֹלֶה אֲשֶׁר הָחְרַם

טַכֵּס עֵצוֹת לְקֶשֶׁר וּמַרְדּוּת,

אַךְ לִי, הָהּ לִי, לַאֲהוּבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ…

אַךְ מָוֶת… אַךְ שִׁלְטוֹן… אַךְ סֵבֶל עָם…

שוקע בהרהורים.

אֵלָי! מִי שָׁם? שורק. סוּסִי! תִּקְעוּ הַקְהֵל.

 

שער־המשפט    🔗

פושקין בא, מוקף קהל עם

העם.

בּוֹיָר שָׁלַח אֵלֵינוּ בֶּן־הַמֶּלֶךְ,

נִשְׁמַע נָא, מַה בְּפִיו שֶׁל הַבּוֹיָר.

קִרְבוּ! קִרְבוּ!

פושקין.

מעל הדוכן.

אַתֶּם, אַנְשֵׁי מוֹסְקְבָה,

לִפְקוֹד שְׁלוֹמְכֶם צִוַּנִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

משתחוה.

הֲלֹא תֵדְעוּ, אֵיךְ הַשְׁגָּחַת עֶלְיוֹן

מִידֵי רוֹצְחוֹ מִלְּטָה אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ;

הוּא בָּא לְכָאן לִשְׁפּוֹט אֶת הַפּוֹשֵׁעַ,

אַךְ יַד עֶלְיוֹן הִשִּׂיגָה אֶת בּוֹרִיס.

רוּסִיָה נִכְנְעָה לִפְנֵי דִימִיטְרִי;

בְּנֹחַם־לֵב בַּסְמָנוֹב בְּעַצְמוֹ

אֶת צִבְאוֹתָיו הֵבִיא לוֹ לִשְׁבוּעָה.

שׁוֹחֵר שָׁלוֹם וָחֶסֶד בָּא דִימִיטְרִי.

הֲלִרְצוֹנוֹ שֶׁל זֶרַע גוֹדוּנוֹב

תָּרִימוּ יָד עַל מַלְכְּכֶם כַּחֹק

וְכַמִשְׁפָּט, עַל נֶכֶד מוֹנוֹמָךְ?

העם.

חָלִילָה לָנוּ.

פושקין.

אֶזְרְחֵי מוֹסְקְבָה!

הַכֹּל יוֹדְעִים אֶת רֹב סִבְלוֹתֵיכֶם,

בִּרְדוֹת בָּכֶם הַזָּר הָאַכְזָרִי;

נִדּוּי, כָּרֵת, קָלוֹן וְעֹל מִסִּים,

עָמָל, רָעָב – בַּכֹּל נִתְיַסַּרְתֶּם.

דִּימִיטְרִי בָּא לִמְשׁוֹךְ לָכֶם חַסְדּוֹ,

בּוֹיָר, אָצִיל, אִישׁ חַיִל וּפְקֻדּוֹת,

סוֹחֵר וָגֵר – לְכָל נִכְבָּד בָּעָם.

הֲנוֹאַלְתֶּם לָתֵת כָּתֵף סוֹרֶרֶת

וּבְרוּם־לֵבָב תִּשְׁעוּ מֵחֲסָדִים?

אַךְ הוּא עוֹלֶה עַל כֵּס הַמַּמְלָכָה

שֶׁל אֲבוֹתָיו – וּלְוָיָתוֹ אֵימָה.

חָלִילָה פֶּן תַּקְצִיפוּ אֵל וָמֶלֶךְ,

נַשְּׁקוּ הַצְּלָב לְשַׁלִּיטְכֶם כַּחֹק;

נָא הִכָּנְעוּ וְאֶל מַחְנֵה דִימִיטְרִי

שִׁלְחוּ מִיָּד אֶת רֹאשׁ־הַכֹּהֲנִים

וְטַפְסָרִים, בּוֹיָרִים וּבְחִירִים,

שַׁחֵר אֶת פְּנֵי אָבִינוּ וּמַלְכֵּנוּ.

יורד. קול העם ברעו.

העם.

מַה נְדַבֵּר? אֱמֶת הִגִּיד הָאִישׁ.

הֵידָד, יְחִי דִימִיטְרִי, הוּא אָבִינוּ!

אכּר על הדוכן.

הָעָם, הָעָם! הַקְרֶמְלָה! הָאַרְמוֹנָה!

לְכוּ! אִסְרוּ גּוּר־כֶּלֶב בֶּן־בּוֹרִיס!

העם.

פורץ בהמון.

אִסְרוּ! טַבְּעוּ! הֵידָד, יְחִי דִימִיטְרִי!

יִמַּח זִכְרוֹ שֶׁל זֶרַע בֵּית־בּוֹרִיס!

 

קרמלין. בית בוריס. משמר על הסף    🔗

פיאודור ליד החלון

קבצן.

תְּנוּ נְדָבָה, לְמַעַן יֵשׁוּ!

שומר.

כַּלֵּךְ מִפֹּה, שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר עִם הַכְּלוּאִים.

פאודור.

לֵךְ, זָקֵן, דַּלּוֹתִי מִמֶּךָּ, שֶׁאַתָּה בֶּן־חוֹרִין.

כסניה, רעולת פנים, נגשת גם היא אל החלון.

אחד העם.

אָח וְאָחוֹת! יְלָדִים עֲלוּבִים. כְּאַנְקוֹרִים בִּכְלוּב.

שני.

הֲאֵלֶה רְאוּיִים לְחֶמְלָה?

הראשון.

הָאָב הָיָה רָשָׁע, וְהַבָּנִים חַפִּים מִפֶּשַׁע.

השני.

כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ.

כסניה.

אָחִי, אָחִי, כַּמְדֻמָּה אֲנִי, שֶׁבּוֹיָרִים בָּאִים אֵלֵינוּ.

פאודור.

הֲרֵי זֶה גוֹלִיצִין, מוֹסַלְסְקִי. אֶת הַשְּׁאָר אֵינִי מַכִּיר.

כסניה.

הָהּ, אָחִי, לִבִּי נָפוֹג בְּקִרְבִּי!

גוליצין, מוסלסקי, מולצ’נוב ושרפדינוב. אחריהם שלשה אנשים מקלעי־המלך.

העם.

פַּנוּ דֶרֶךְ, פַּנוּ דֶרֶךְ. בּוֹיָרִים בָּאִים.

נכנסים הביתה.

אחד העם.

לְשֵׁם מָה בָּאוּ?

השני.

מִן הַסְּתָם, לְהַשְׁבִּיעַ אֶת פֵאוֹדוֹר גּוֹדוּנוֹב.

השלישי.

הַאֻמְנָם? – הֲשָׁמַעְתָּ קוֹל הָרַעַשׁ בַּבַּיִת! קוֹל מְהוּמָה,

תִּגְרָה…

העם.

הֲשָׁמַעְתָּ? יְלָלָה! – קוֹל אִשָּׁה הוּא – נַעֲלֶה! –

הַשְּׁעָרִים נְעוּלִים – הַצְּוָחוֹת נָדַמּוּ.

השערים נפתחים. מוסלסקי מופיע על הסף.

מוסלסקי.

הָעָם! מָרִיָה גוֹדוֹנוֹב וּבְנָה פֵאוֹדוֹר הִרְעִילוּ עַצְמָם לָדַעַת. רָאִינוּ אֶת גְּוִיּוֹתֵיהֶם.

העם שותק אחוז־אימה.

לָמָּה, אֵפוֹא, תַּחֲרִישׁוּ? קִרְאוּ בְּקוֹל: יְחִי הַצַּאר

דִּימִיטְרִי אִיוָנוֹבִיץ'!

העם מחריש.