לַשָׁוְא חוֹשְׁדִים

כִּי הַשֵּׁדִים

אֵינָם יוֹדְעִים, הַצֶּדֶק מָהוּ.

זֶה לֹא נָכוֹן. הִנֵּה תִּשְׁמָעוּ:

קָרָה מִקְרֶה וְנֶעֶרְכָה

בַּגֵּיהִנֹּם תַּהֲלוּכָה

(יֵשׁ גַּם חַגִים בַּתֹּפֶת פְּנִימָה);

וְאָז פָּרַץ שָׁם רִיב נִרְגָּשׁ

בֵּין מַעֲלִיל לְבֵין נָחָשׁ:

מַי הָרִאשׁוֹן יִצְעַד קָדִימָה?

הַדִּין בַּגֵּיהִנֹּם אֵינֶנּוּ מְסֻבֵךְ:

כָּל הַמַּרְבֶּה רָעָה הֲרֵיהוּ מְשֻׁבָּח.

וּבְכֵן, אוֹתוֹ מוֹצִיא-הַלַּעַז,

כְּאוֹת-זְכוּתוֹ לְתוֹּר רִאשׁוֹן,

חָרַץ, גֵּאֶה, אֶת הַלָּשׁוֹן;

וְהַנָּחָשׁ שָׁרַק בְּכַעַס

כִּי הָעֶלְבּוֹן כָּבֵד מִנְּשׂוֹא:

הוּא לֹא יִמְחַל עַל כָּבוֹד אַרְסוֹ!

סוֹף-סוֹף הַמַּעֲלִיל, עַל אַף כָּל יִחוּסוֹ,

עָמַד כְּבָר לְוַתֵּר לַשֶּׁרֶץ רַב-הַמֶּרֶץ –

אַךְ הַשָּׂטָן עַצְמוֹ עָמַד לוֹ אָז בַּפֶּרֶץ:

"אַף כִּי מוֹקִיר אֲנִי מְאֹד

אֶת זְכֻיּוֹתֶיךָ הָרַבּוֹת" –

אָמַר שַׁלִּיט-הַשְּׁאוֹל לַשֶּׁרֶץ:

"אַךְ הַבְּכוֹרָה –

לִלְּשׁוֹן הָרַע!

אָמְנָם, נָכוֹן: בָּאֶרֶס תַּעַל

עַל כָּל שְׁאָר הַמַּזִּיקִים.

אַךְ כְּלוּם תּוּכַל לִשְׁלוֹחַ רַעַל,

כִּלְשׁוֹן-הָרַע, לַמֶּרְחַקִּים?

מָה לְּפָנֶיהָ עֹקֶץ-שֶׁרֶץ?

הֵן תַּ“ק פַּרְסָה עַל תַּ”ק פַּרְסָה

לֹא יְמַלְטוּ מֵחֵץ אַרְסָהּ.

וּבְכֵן, הַרְכֵּן רֹאשְׁךָ – וּנְהַג בָּהּ דֶּרֶךְ-אֶרֶץ!"

מֵאָז בְּגֵיהִנֹּם, בְּאֹפֶן מְפֹרָשׁ,

רַב כְּבוֹד הַמַּעֲלִיל מִזֶּה שֶׁל הַנָּחָשׁ.