ביאליק הוא משורר גדול ממדרגה ראשונה, אך לא זה בלבד. הוא לנו בספרותנו העברית חד בדרא, אחד ואין שני לו בדורנו.

ובמה כחו גדול? יש בדורנו בספרות העברית עוד משוררים גדולים, לא רב מספרם, אבל ישנם; וכאשר נבוא לשפוט מבחינת הכשרון הפיוטי כשהוא לעצמו, אז המשוררים הגדולים ההם יכולים אולי להתחרות עם ביאליק ולהתיצב עמו בשורה, או סמוך לו במעלות הפיוט; ואם בכל זאת היתה להלכה פסוקה בחוגי הסופרים, ועוד יותר בהכרתן של השכבות הרחבות מהצבור הישראלי באשר הוא שם, כי ביאליק הוא המשורר העברי בהא הידיעה, נושא הנזר של משורר האומה בדורנו, הלא צריכים אנו ליתן לנו חשבון ולדעת בשל-מה נעטר בנזר-תפארת זה. מה טבעם של הסממנים-הקסמים, שיש בכשרונו, אשר על-ידם התרומם למעלה ראש בגובה שכזה והיה לחד בדרא?

לפי דעתי, יתרונו הגדול של ביאליק, שבו קנה לו עולמו והיה לביאליק, היא עממיותו הכלל-ישראלית – לא עממיות סתם, רק העממיות של עם ישראל בהיקפו השלם.

בהגדרה “עממיות”, כמו שהורגלנו לתפסה לפי המקובל אצל אומות העולם, הנו מביעים את הקשרים הרוחניים ואת ההתקרבות הנפשית לחיי ההמונים, הגושים הרחבים של העם, ואניני המוסר החברתי, חסידי הדימוקרטיה, מוצאים סיפוק רוחני בעממיות זו, שהיא חובה בחיים, לפי דעתם. אולם עממיות מסוג זה במובנה האמתי היא כמעט בלתי-אפשרית למשוררינו הכותבים עברית, אחרי שההמונים שלנו בתפוצות הגולה (הקבוץ הקטן בארץ-ישראל הדובר עברית, וגם הוא לא כולו, אינו בא בחשבון המיליונים של העם כולו) אינם נזקקים לשפה זו, אינם דוברים בה ואינם קוראים אותה. בודאי, העברית המחודשת שלנו, בהסתגלה באמנות מפליאה לכל עניני החיים והמציאות, יודעת גם להיות לפה לשדרות הרחבות של העם, ולא יבצר מן המשורר בעל הכשרון להכניס לפיוטו גם אלמנטים עממיים. ואמנם עממיות זו אנו מוצאים לפעמים גם אצל ביאליק וגם אצל חבריו המשוררים, ויש שהיא מעוררת בנו רגשי התפעלות מפאת האמנות הזהרורית הכרוכה בה; אבל עממיות זו בכל חשיבותה ובכל ניצוצי הכשרון הפיוטי המתגלים בה, אינה יכולה להשתחרר ממלאכותיות, הבאה לפעמים כשעטנז ביצירה פיוטית.

אולם ביאליק הוא היחיד אצלנו, אשר יצירתו החשבנית-הפיוטית חובקת את העממיות של האומה בהיקפה ההיסטורי; ואומה זו הלא היא עם ישראל, שחייו העצמיים באלפי שנות קיומו קבלו את צביונם המיוחד לא בקווי ההווי של ההמונים (שהלכו והשתנו פעם בפעם בתוך חליפות העתים והארצות והחליפו צורותיהם מן הקצה אל הקצה), אלא בפרצופה הרוחני-המחשבתי של האומה, שאמנם גם הוא במהלך התפתחותו לא נמלט מלקלוט אל קרבו אלמנטים שונים מן החוץ, אבל אותם האלמנטים היו מהסוג הנאות, שיכלו להתעכל בקרבו, באופן שעצם הפרצוף הלאומי וקוויו הראשיים שמרו על עצמיותם ועל תבניתם המקורית. לאומות-העולם התרבותיות כמעט שאין עממיות היסטורית במדה זו, בעלת אופי ותוכן מיוחד, שישתמר במשך אלפי שנים במסירת נפש כזו ושהוא יהיו המכריע בכל מהלך קיומה של האומה.

ביאליק בכל הבעת נפשו המחוננת והעשירה ובכל תקפו של כשרונו הפיוטי המזהיר הולך ונבלע בתוך המעמקים של חיי-הרוח אשר לעם ישראל בשלשת אלפי שנות קיומו. והאומה חשה זאת ויודעת להעריך מהו בן ישראל שכזה, אזרח ישראל שכזה – ובשל כך היה ביאליק – לביאליק.

שלשת אלפים שנה של מחשבה לאומית יסודית מאוחדת ומעורה בשרשים חיוניים עמוקים ומופיעה בשלל צבעים וגוונים של השכל והרגש האנושיים, כמו שהספיקו להתרקם ולהאחז בהמון תקופות ודורות, – הלא זה הוא תהום-פלא של רוחניות האומה, שלשחות בו, לעמוד על סודו ועל חביון אוצרותיו ועוד לדלות ממנו כל יקר, יעצרו כח רק אנשי-סגולה מעטים, גאוני-הרוח, אשר חננם אלהים ביתרון הכשר דעת ואשר נפשותיהם חצובות מגנזי המרומים של שכינת ישראל.

וביאליק – מוטות כנפיו פרושות על פני מרחבי התהום הרוחניים של המו-מולדתו, וכח יצירתו חותר לעמקו של אותו תהום, לחשוף את שפוני טמוני אוצרותיו.