¹

אדוני! רצוני לדבר הפּעם על ספרים; על האופן שבו אנחנו קוראים בספרים עתה ועל האופן שבו היינו יכולים או צריכים לקרוא בהם. אתאמץ להרצות לפניכם איזו מחשבות פשוטות מעיקות על לבבי יותר ויותר, בהתבונני אל מהלך דעת הקהל בנוגע לצנורות ההשכלה ההולכים ורבים ולהתפשטות הספרות ההולכת וגדלה בהתאמה לזה. רגיל אנכי לקבל מכתבים רבים מאת הורים בנוגע לחינוך בניהם. בכל המון המכתבים האלה הנני נרעש תמיד לראות את המקום הראשי אשר תתפוס המחשבה על “מעמד בחיים” בלב ההורים – ביחוד האמות – “חנוך המכשיר לתפוס מעמד בחיים”, זוהי המטרה, זוהי המגמה ולא אחרת. הם אינם דורשים, לפי דעתי, חינוך טוב בעצם; מושג האושר המופשט בחינוך רחוק מאוד, כנראה מלב הכותבים. מתאווים הם לחינוך אשר “יתן לבניהם לחם ושמלה" –; חנוך אשר “יתן לבעליו את היכולת לבקר בבטחה בתי מרומי עם ונדיבים לבעליו”; בקצרה, חינוך המוליך ל“התעלות בחיים”. לעולם לא יעלה על לב ההורים האלה, כי יש חינוך כזה שהוא בעצמו הנהו “עליה בחיים", כי החינוך הזה ימצא להם באופן יותר קל מאשר ידמו הם, אם רק ידרשוהו בדרכים הנכונים; ושלא ישיגוהו בעד כל מחיר אם ירדפו אחריו בדרכים בלתי נכונים.

באמת, בתוך המחשבות המושלות ופועלות בכוח היותר חזק בארצנו, משער אנכי, כי המחשבה על “התעלות בחיים" הנה מושלת בכיפה; לפחות יודו עליה בהתגלות לב, וישימו אותה ל”מעורר" היותר טוב להתאמצות בני הנעורים. מגמתי העיקרית במאמרי זה היא להחליט מה המחשבה הזאת כוללת עתה ומה היתה צריכה לכלול.

לעת עתה, “התעלות בחיים" היא להיות נראה ומושך את העין, – לרכוש מצב אשר יכירו אחרים, כי הנהו נכבד; ב“התעלות בחיים” לא צבירת הכסף היא העיקר, כי אם העובדה כי ידעו ויכירו אחרים כי צברנו כסף. לא השגת איזו מטרה נעלה היא העיקר; העיקר הוא כי ידעו אחרים ויכירו בגדלות השגתנו, ואַז הרינו מתעלים. בקצרה, שואפים אנחנו לראות את צמאוננו לכבוד והכרה. הצמאון הזה שהנהו החולשה האחרונה באנשי עליה, הנהו הראשונה בפעוטים וקטני המוח, ובכלל הנהו הכוח הדוחה היותר חזק בין הבינונים; בעקבות הצמאון לתהלה – ההתאמצות היותר נמרצה, כפורענויות הגדולות בעקבות ההתמכרות לתענוגים.

אין כוונתי בזה להתנפל או להגן על ה“דוחף” הפּנימי הזה. חפצי הוא רק כי תרגישו ותבינו כי הכוח הזה הנהו שורש כל התאמצות, ביחוד אצל בני דורנו. אם מעטים מאתנו מוכשרים להראות באצבע על רשמי התאוה הזאת ותוצאותיה, מאמין אנכי כי רוב האנשים הישרים יודו ויכירו את גודל הכוח הזה בתור מניע לכל מעשיהם. החובל איננו חפץ להיות לרב החובלים רק באשר כי ברור לו כי הוא ידע לנהל את האניה במים אדירים מאין כמוהו בכל יתר החובלים חבריו. הוא חפץ להיות לרב החובל למען יקרא שמו רב החובלים. הכוהן איננו חפץ להיות להגמון רק באשר הנהו מאמין כי כל יד אחרת תקצר להעביר את עדתו על כל המכשולים. הנהו חפץ להיות להגמון, ראש וראשון, למען יפתחו עמו בתואר “אדון עליון”. יורש העצר איננו משתוקק לרשת את כסא המלוכה אך באשר כי לבו יפחד פּן לא יהי לאל יד אחר מלבדו להשפּיע כל-כך הרבה טובה כמו שיהיה לאל-ידו הוא להשפּיע; הוא משתוקק לשמוע את המלים “הוד כבוד מלכותו” נישאות על מספר השפתים היותר גדול.

ובהיות כי המחשבה הזאת הנה המובנת במלים “התעלות בחיים“, הנה מובן מאליו, כי היא כוללת כבר בקרבה גם עוד תוצאה אחת, מן המדרגה השניה, זהו מה שאָנו רגילים לקרוא “להיות מסובים עם חברה נכבדה”. הננו מתאווים להסב בחברה נכבדה רק למען נהיה נראים בה והשגתנו מטיבה וטובה של החברה הזאת היא תלויה, ראש וראשון, בזה עד כמה היא “נודעת בשערים" ומושכת את עין ההמון.

פה חפץ אני לשהות רגע ולהחליט איזה דבר, ומקוה אנכי כי כולכם תסכימו לזה. בכל מאמרי על הכלכלה הפוליטית נסיתי פעמים רבות לשער כי מעט יושר, אמון רוח, נדיבות – כל דבר הנכלל בשם “מדות טובות” – יוכל להחשב למניע אנושי לכל המפעלים. אבל תמיד הנני שומע את התשובה: לא, אל תסמוך על זה. דבר זה איננו מתאים לטבע האנושי. אינך רשאי להניח הנחה אחרת מלבד זו של קנאה ותאווה לכבוד, כל רגש אחר לא השפיע עליהם מעולם. מלבד, במקרה, בדברים שאין להם שייכות ל“עסק”. ננסה למדוד את ערך המניעים. נניח כי הצמאון לתהלה הנהו המניע היותר חזק למחשבות המין האנושי, והחפץ הבא מיושר לב למלא איזו חובה באמונה הנהו רק מניע שניי, או לפחות, מניע שלישיי. נניח כי החפץ לעשות איזה דבר המביא תועלת או לרכוש איזה דבר טוב בעצם הנהו במציאות בעולם. המחשבות של המין האנושי, לוא גם במדרגה נמוכה מאוד, בודאי תסכימו כי אנשים בעלי יושר במדה בינונית חפצים ב“מצב החיים” גם לשם הוצאת הכוחות המועילים שבהם, לפחות, ימצא החפץ הזה באיזו מדה שהיא; חפצים הם להתחבר עם אנשים בעלי שכל וידיעות מאשר עם סכלים ונבערים אם גם הסכלים והנבערים האלה נמצאים בחברת החכמים. לאחרונה, בודאי תודו כי כל מה שחפצנו להיות בחברת ידידים אמתים ובחברת מכרים חכמים יהיה יותר טהור ונקי מכל פּניות, וכל מה שנוסיף להיות מקפידים ומדקדקים לבחור בהם, בה במדה תגדל מדת אשרנו ותועלתנו.

אבל נניח כי יש לנו גם הידיעה גם הרצון לבחור בידידים ומכרים כחפצנו, כמה קצרי יכולת אנחנו לעשות כזאת! או,לפחות, כמה מוגבל לרוב מאתנו, חוג בחירתנו! כמעט בחירת כל חברינו תלויה במקרה או בהכרח; מוגבלת היא בחוג צר מאוד. אי אפשר לנו לדעת במי היינו בוחרים, ואת אלה שהננו חפצים בהם בכל לבנו לא נוכל להשיגם ולהחזיק אותם על ימיננו דווקא בשעה שהנם נחוצים לנו ביותר. הטובים והנבחרים שבחוגים הגבוהים הנם מתגלים ומתראים לאלה נמוכים השפלים רק לשעה קלה, ורק קצתם ולא כולם. הננו מאושרים אם יזדמן לנו לחזות פני משורר גדול, ולשמוע את צלצול קולו; או לשאול שאלה את איש המדע ולהציל מפּיו איזה מענה הבא רק לצאת ידי חובה; או להתפרץ כמעט בחזקה לפעמים בשיחה בת עשרה רגעים לאיזה שר וסגן, ולקבל מענה שהשתיקה היתה נוחה לנו הימנו; או לחטוף פעם או שתים בימי חיינו את הזכות להשליך מקלעת פרחים על מדרך כף רגלי בת מלכה, או למשוך מבט מחונן של המלכה. ובכל זאת לבנו חומד דווקא אושר בן-רגע זה, והננו מבלים את שנותינו ותאוותינו וכוחותינו לרדוף אחרי צללים עוברים כאלה. גם בעת אשר יש חברה אשר שעריה פתוחים תמיד לכל אחד מאתנו, חברת אנשים הנכונים לדבר אתנו ככל חפץ לבנו, מבלי שים לב אל מעשינו ומעמדנו בחיים; ואיזו דברים! את דבריהם היותר טובים והיותר נבחרים שאפשר היה להם לשאוב מעמקי נפשם; ולא עוד אלא כי גם יכירו לנו תודה אם נקשיב להם; והחברה הזאת, יען כי חבריה רבים הם ובעלי נפשות עדינות וטובות והנם מוכנים לחכות לנו מן הבוקר עד הערב לא לתת לנו כי אם לקבל ממנו ראיון, מלכים וחכמי מדינה המחכים באורך רוח בפרוזדורים הדלים והצרים, בארון ספרינו, – ואנחנו איננו שמים לב לחברה הזאת, ומעולם איננו מתאמצים להקשיב לאיזה דבור היוצא מפיהם.