ב“ה ירושלם ת”ו טו“ב כסלו תרמ”ד.

כבוד ידי“נ הרב החכם המפואר משכיל ע”ד אמת מוהרי“מ פינס נ”י, שלום.

את הגליון 83 [ט' בחשוון תרמ“ד] ממ”ע “המליץ” ששלחת אלי להתבונן על המאמר הראשי “ע”ד כסף הצדקה לרמבע“הנ”, קראתי בשום לב, גם את החוב אשר הטלת עלי להשיב דברים נכוחים, בתור סופר הכולל הנושא חלק באחריות הנהגה ובתור יודע מה להשיב, ובקי בחשבונות הכוללות, הנני למלאותו כפי האמת הטובה והחביבה עלי.

לא אכחד ממך חובב האמת והצדק! כי לא למרבה התועלת איגע, כי האמת במקום שהיא נעדרת אינה נהדרת, ובמקום שהיא נהדרת אינה נעדרת. ולמה זה הבל איגע? ולפי אלה המפטירים בכל עת בהודע את ירושלם, שניכרים דבריהם, כי לא יחפצו בהצטדקות, אך בהחלטת התלונות, מה ימריצו¹ כל אמרי יושר? כי לו היה חפץ למו בידיעת האמת, הלא הטרם ידרשוהו מעל במתי כתבי העתים ודם נקיים ירשיעו בפומבי בלא הודע ואשמו, היתה חובתם לדרוש ולחקור מאנשים נאמנים וידועים, אם הכצעקתה (של איזה סופרים במכ"ע) על הממונים, כי חמס ושוד ירבו, והחלוקה עקובה מדם – עשו אל לא! ואחרי אשר חטאת ירושלים חקוקה כבר על לוח לבבם בכתב שאינו נמחק לעולם, הישמעו גם דברים נכוחיםובשגם מאיש כמוני הטבול גם הוא בדם האשם? ועל דעתי רק לך ולך נאה וראוי לידע ולהודע מה שלא תדע עד כה ולהודיע בעולם האמת כאשר היא. ואם אמנם גם לך הרבה מהם לא יאמינו, כי בעיניהם כל האומר ממוני ירושלם לא חטאו אינו אלא טועה ושוגה; אכן יהיו גם רבים אשר דבריך נשמעים באזניהם, ועליך חובה אף כי אינך נוגע כלל בדבר, ואין אתה בן חורין להפטר מהחובה הזאת להשיב רבים מעון חושדי בכשרים ולהציל את ירושלם ממחרפיה ומחללי כבודה חדשים לבקרים. אפס כדבריך אעשה, ואם ישמעו ואם יחדלו. אבל גם אתה עשה את שלך, ואת האמת הידועה הברורה והגלויה לך כשמש בתקפה, אותה הגד ואל תכחד.

בעל המאמר ההוא מחליט בהוכחות גלויות ובאותות ומופתים גדולים ונוראים (שאין עוד להטיל ספק באמיתותם) שהממונים מחלקי הצדקות בירושלם מועלים בקדשים, גונבים ושמים בכליהם. ושתי הוכחות הביא עמו: א) כי גם כהחברות הקטנות שבערים הקטנות אין הצדקה הגדולה והאדירה באה“ק מתנהגת, לא בפנקסים פתוחים לכל הבא לראות, ולא בשום סדר ומשטר ישר וכו' וכו'. ב) כל לכל הדברים אשר ידברו בהממונים בכל כה”ע ובכל החרפות אשר ישפכו עליהם יום יום לא ישימו לב. היש אות ומופת גדול מזה שכפיהם לא מטוהרות וכרסם מלאה מקדשי שמים? כי אם לאו, לא היו רוצים לשמוע חרפתם מבלי להשיב כו' כו'.

ועל כן הכותב ההוא באהבתו המתלהבת להא"ק ולהאמת, יאמר לתקן עולם בשתי תקנות, שיש בכחן להשבית הפרעות ולשים מעשה הצדקה שלום: א) יודפס בכתבי העתים שנה שנה חשבון ברור מכל הנכנס ומכל המתחלק והיוצא. ב) לבטל השליחות של השלוחים, ולהשאיר קבוצת הצדקות בידי הגבאים לבדם, שהם בדרך כלל אנשים ישרים ונאמנים, עשירים טהורי לב ונקיי כפים.

ידידי הרימ"פ! לך נא אתי, אנהג אביאך אל בתי הועד לכוללים הפרטים והכוללים. דרש נא בשם כל באי עולם מאת מנהלי כל ועד וועד ויראוך פנקסיהם וחשבונותיהם, הכנסותיהם והוצאותיהם, הנהגותיהם וסדרי חלוקותיהם; פתח נא את ספרי זכרונותיהם, אשר מאליהם יקראו וחותם יד כל המקבלים במו, ולא בחפזון תצא עד אשר על כל דף ודף כל שורה ושורה בקורת תהיה בלי משוא פנים, ואם עולה תמצא שאל אל תבוש ודבר גם קשות, אפס אם עולתה לא תמצא וחשבונותיהם ופנקסיהם עשויים באמת וישר, הגד השמיע ועולתה תקפץ פיה!

ובסדרי החלוקה ומשפטיה – הנה בעל המאמר הודה כי הגבאים אשר בחו“ל המה אנשים נאמנים וישרי לב, והלא משפטי החלוקה אך מאתם תצא! ופקח נא עיניך וראה, הרשימות המפורשות הבאות מתמן בחת”י הגבאים מכל מחוז ומחוז שנה שנה, ובכל רשימה מפורש בפרוטרוט כמות הכסף שנכנס מידם בשנה ההיא ליד הממונים פה עולה למשל 00,000 רו“כ. וכנגדה רשום שם כל איש כל אלמנה כל יתום ונפשות ביתם בצדם וכמות חלקו עמו. ס”ה עולה 00,000 [כך] רו“כ נמצא ההכנסה יתירה למשל בדך 000 [כך] ויעמוד לחשבון שנה הבאה. והרשימה ההיא מונחת פתוח לעיני כל הכולל, וכל אחד בא ורואה חלקו וחלק חברו, ההכנסה, וההוצאה כללית. מובן הדבר כי יש שאינם שמחים בחלקם, ויש שהוא מעריך את עצמו לא כערך שערכוהו גבאי מחוזו על פי הכרתם אותו ע”י עצמם או ע“י גבאיהם מן המקום שיצא משם. ומובן כי בין אנשים כאלה נמצאים לא לעתים רחוקות גם עזי פנים, והממונים יתר ממה שהם שומעים ממחרפיהם בכתבי העתים, שומעים הם מאנשים ונשים שאינם מקבלים דין החלוקה עליהם, ומפיהם גם מפי כתבם שם הממונים מנואץ כל היום, והממונים לולא את פני הגבאים שבחו”ל הם נושאים, שבחרו בהם מתמן בהכרתם אותם לבני סמכא, אם היו מביטים את פני הנשיאות וההתמנות הכבודה ההיא, ואחרי שמוכרחים הם לבטל רצונם וכבודם מפני רצון הגבאים הרבנים או הגבירים נכבדי ישראל בעריהם, מקבלים עליהם באהבה, להיותמן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים את חרפתם ואין משיבים, ועליהם אמר הכתוב ואהביו כצאת השמש בגבורתו. ויפה אמרת לי פעם אחת למה נמשלו לחמה? כי כשם שהחמה הזורחת ברקיע במסלה תעלה ולא תביט אל העטלפים והתנשמות וכל מורדי אור המטילים בה דופי, כך כל אלה אשר הנהגתם ישרה ופעולתם אמת הולכים נכוחה ומבטלים בלבם את דברי כל מחרפיהם בטול גמור ודים.