פורסם בעתון “היינט” בשנת 1931 ובעתון “דואר היום” ביום 23.4.1931

הקדמה: מה שיבוא להלן אינו מחקר תורני על מינים שונים של שוטים, שאנו רואים בתבל, על מהותם ועל זכויותיהם. המחקר הוא עיוני בהחלט ואין לו שום שייכות לשאלות מדיניות. הקדמה זו נראית לי נחוצה, מפני שכבר נכשלתי כמה פעמים במחקרים עיוניים. נזכר אני בעיר אחת באמריקה, שהרציתי שם על היהדות והנוצרות; הרעיון המרכזי שבהרצאה ההיא היה מקורי מאד – היינו, שהיהדות מוצאת בעיני חן יותר מן הנצרות, אולם אחר האסיפה ניגשו אלי אי-אלה מן השומעים ושאלו: אמור לנו, בבקשה, בינינו לבין עצמנו – למי נתכוונת כשדיברת על פאולוס השליח – למר ליפסקי או למר בראנדייס? נראים הדברים, שאין הקהל יכול להאמין, שגם עסקן ציבורי מסוגל להשתקע לפעמים בהרהורים על ענינים צדדים, למשל, על דת, על ספרות, או על שוטים – להבדיל. זהו אי-צדק נורא. כלום אין גם אנו, העסקנים, כשאר בני-האדם? כלום אין אנו רשאים להשתחרר לרגע ממלחמות ומיעודים ומפרוגראמות כדי לרענן את הנשמה העייפה במרחץ-ים טהור של מטאפיסיקה עיונית? הפעם זה יהיה מחקר עיוני על שוטים סתם, בלא שום רמזים על אנשים ידועים. אגב, על מי יכולים אנו לרמוז כאן אף אם נרצה בכך? בקרב המחנה הציוני הרי יש לנו עסק, לצערנו, רק עם אנשים חכמים, על-פי רוב הם גם פקחים וערומים – אם רצונכם לדעת, הרי זה אחד מאסונותינו דווקה. – ובכן אל הענין.

בימים אלה נזדמן לי לקרוא, תוך כדי ישיבה ברכבת, סיפור קצר של סופר אנגלי לא מפורסם ביותר: פראנק הריס שמו, ושם הסיפור הוא “קדוש אנגלי”. זהו מעשה בשוטה. זהו אברך משי הגון, בנו של אבא עשיר, סטודנט באוכּספורד, אבל שוטה מסכן; בתחילת יציאתו למרחב העולם כבר יודעים הכל, שהוא טיפש. אבל במקרה מתאהבת בו – אהבה אפלטונית לגמרי – גברת אחת, ששנותיה מרובות משלו, והיא אשה חכמה דווקה; והיא מחליטה לעשות אותו לאיש. קודם-כל מלמדת היא אותו את החכמה הגדולה של שתיקה. זה פועל באופן נפלא; כשאדם יושב בחברה של פטפטנים ואינו מוציא מלה מפיו, הרי יש בזה בלבד עניין גדול – מי יודע, אפשר, הוא “מסתיר איזה סוד”, אפשר באה שתיקתו לכסות את עומק הרעיונות, שלבו אינו מגלה לפיו? אחר-כך היא מסדרת בשבילו מבחר פתגמים נוחים, על-פי רוב מספרי הברית הישנה והחדשה, פתגמים כאלה, שמשמעותם אינה ברורה, ואפשר להשתמש בהם גם לא לענין; ואולי כך דווקה? וכך הלאה. השיטה הפדגוגית של הגברת האוהבת אינה מענינת כאן, העיקר הוא בתוצאות המזהירות. האברך מתפרסם עוד בשנות לימודיו, אף-על-פי שכל אחד יודע, שאין הוא תלמיד-חכם גדול וגם אינו איש-הספורט. הנה כבר התחילו חושבים אותו לפארה של אוכספורד; אותם האנשים, שהיו הראשונים לגלות שהוא טיפש, מתחילים עתה לגמגם: ובכל זאת יש בו איזה דבר; נראה הדבר, שהרושם הראשון שלנו היה שטחי ביותר. אחר אוכספורד הריהו נעשה כומר; עכשיו עליו גם לדרוש ברבים, אבל הוא דורש קצרות ובאופן חדגוני, והשומעים מרגישים תיכף ומיד: “אדם זה אינו בא להשפיע עלינו, אינו בא להוכיח לנו כלום – אחת היא לו אם נבין אותו ואם נלך בדרכיו” – וזה דווקה עושה את הרושם הגדול. אחר-כך הוא נעשה בישוף וכל אנגליה רואה אותו כקדוש. וראוי לציון בעיקר, שעל החברה יש לו השפעה מוסרית גדולה דווקה על-ידי השקט והענוותנות שבו; דרשותיו הקצרות והמדודות מעוררות עניין, וכל אחד רוצה לדעת “למה נתכוון”; ועל-ידי עיון ודיון בדבריו מתעמק הקהל ממילא בבעיות החשובות והוא נעשה על-ידי כך יותר חכם – אף-על-פי שהוא נולד שוטה ונשאר שוטה.

מחמת זקנה נחלש זכרוני; שני ימים לאחר שאני גומר לקרוא ספר, אין אני זוכר עוד את הפרטים, ואם אני מנסה לספר את תכנו, אין זה בדיוק לפי תיאורו של המחבר אלא מתוך תערובת של ההשגות הפרטיות שלי. יתכן איפוא, שגם את סיפורו של פראנק הריס לא מסרתי בדיוק גמור – אבל אין זה חשוב ביותר. צריך הייתי להקדמה רק כדי להיכנס על-ידה לתוך הבעיה המסובכת של ניצול השוטים. אומרים, שהשוטים מהווים אחוז גדול של האנושות. אם כך, למה נביט עליהם כעל חומר שלילי? מנין לנו שהם חומר שלילי? ומדוע לא נשתדל, להיפך, לעשות מהם חומר חיובי ומועיל בתוך החברה, תפארת לאוקספורד ולעולם כולו? ולאו דווקה על-ידי זה שנהפוך אותם לחכמים, דבר שאין בידינו לעשותו? לא לראותם כשוטים דווקה, אלא ללטוש ולהקציע ולחנך את השטות שלהם עד שתיעשה לערך חיובי?

הגרמני אומר: “גם הטיפשות היא מתנת-אלוהים, אבל אין לנצלה יותר מדי”. יש בזה צלצול היתולי, אבל יש בפתגם זה רעיון רציני מאד; שגם הטיפשות מתת היא, ולא אסון או מחלה. אפשר טעות היא בידינו אם אנו רואים את הטיפשות כמינוס מאתמאטי, חסרון של אותו דבר, שאנו מכנים בשם חכמה. אפשר שהטיפשות אינה מינוס ואינה אבידה, אלא מצב מיוחד של המוח, שהוא טבעי ונורמלי לא פחות מן החכמה. וכשם ששיטות החינוך שלנו הותאמו לחנך בהן את ה“חכמה”, אפשר שהעולם יבוא לידי החלטה, שגם את הטיפשות יש לחנך ולגדל על-ידי שיטות מתאימות לכך, כדי שגם השוטה יוכל לתפוס מקום של כבוד בתוך החברה?

ב